נסענו בטרנזיט, אני וגאאד (כמו God הוא מתעקש), בדואי בן 23 מפאתי טייבה (אנשי טייבה לא רוצים לגור עם הבדואים באותו מרחב אז הבדואים חיים בפאתי העיר). בספסל הקדמי של הפורד הנוסעת על כבישי שרון מצאתי עצמי עם תיק מלא ניירות, קופסת נלסון, והספר המצוין "המאבק על ארץ ישראל" של שמואל דותן המנוח. מאחורינו 12-11 הודים, סינים, פיליפינים ואריתראים, ולפנינו שעה של נסיעה.

בצד הדרך הנעימה אל העיר הגדולה מהפרבר המנומנם התחלנו לשוחח על הא ודה, וכשחצינו את רעננה הגיעה השיחה לנשים.

"שמע גאאד אני מתוסכל" התוודיתי. "היהודיות היום זה לא הדור של אמא שלי, הכבוד האותנטי לגבר לא חזק" אמרתי לו. (חכו בנות, אנחנו בדרך לשלום..)

"אבל הן יפות יותר משלנו הבנות שלכן" הוא ענה . נתתי לו מבט מחנך "תגיד. היית רוצה שאני אתחיל עכשיו להסתכל ביופיין של הבדואיות?" "לא!" הוא הזדעק.

"בדיוק" עניתי "אז גם אתה אל" . שנינו פרצנו בצחוק ובחיוך.

"כן" הוא השיב "אבל תראה איך הבנות אצלכם מתלבשות !" הוא חייך , "גאאד" אמרתי במעין ייאוש "זה בכלל לא עניינך איך הן מתלבשות".

"שמע גאאד, דוגרי, היחס המחפיץ לבנות יהודיות זו עוד דוגמא לזה שאתם הפסקתם לכבד אותנו. "  גאאד השתהה, כאילו מנסה להבין לאן אני חותר. "בימי הפלמ"ח, וראשית המדינה, הייתה איזו תפיסה, וואלה היהודים פה, לוקחים עצמם ברצינות, מחויבים לעתידם הרוחני והגשמי, היום גיליתם שאנחנו כלל לא מעוניינים לחיות כיהודים, והפסקתם לכבד אותנו" – אתה צודק הוא ענה, "אבל מה זה שאני מסתכל על יהודיות לעומת מה שאתם עושים עם הפלשתינים? אתם מכבדים את הערבים? אתה בעד זה?"  שאל גאאד.

"אני לא בעד" עניתי "אבל אתה חייב להבין, שהם לא מכירים בנו כאן. וגם לא מניחים את נשקם, ושזה לא נותן לך זכות להסתכל על יהודייה בצורה פחות מכבדת משאתה מסתכל על בדואית"

"אבל עזוב פלשתינאים ובחורות, בוא נדבר על בורא עולם."

מפה לשם התחיל דיון תיאולוגי על מקום היהודים באסאלם. אחרי שגאאד ראה שאני מתעניין באסלאם ומצטט מתוכו, גם גיליתי לו (לצורך הדיון) שאני מאמין באלוהים, אבל לא בקוראן. אלא בתורה, בהר סיני, ובקדושתו, ייחודיותו ונבדלתו של עם ישראל. וכמו כן גם בברכת השם והבטחת הארץ לצאצאי יעקב. (הרבה דברים להאמין בהם אה?)

הרגשתי שככל שגאאד הקשיב לאמונות היסוד שלי, כך הכבוד שלו כלפי גבר. הגבולות הברורים שהצבתי בין הזהויות שלנו הגביר את הערכתו וסקרנותו אליי, ואף יצר קרקע משותפת לשיח פורה. הוא הבין שאני מתעניין גם באסלאם, אך שחיי הם חיי יהודי בארצו. האלוהים הוא של שנינו. ואחרי שיש אקסיומה משותפת, אפשר לדבר בנעם.

כשהוא דיבר על "גזענות" כי "מה אתם מפרידים עצמכם היהודים מכולם תמיד" הסברתי לו "שמע, דוגרי, יהדות זה לא גזע, ומבחינתי אתה לא יכול להחליט לנו איך לחיות כאן. החוק מכבד אותך, את דתך ואת רכושך , וזה אותו חוק שיש ליהודי.. וחוץ מזה לפי התורה והקוראן, אתה גם נחשב אורח בא"י. אורח שאני מכבד, אבל אורח גם לפי הקוראן"

"איזה לכבד " הוא ענה "אצלכם בבתי כנסת מדברים על להעיף את הערבים כולם מפה, כולל ערביי ישראל"

"גם אם יש משוגעים כאלה" עניתי "אל תדאג, הרוב מוכנים לוותר על שטחים עבור שלום, ואם יגרשו אנשים מבתיהם זה בעיקר מתנחלים ולא את אנשי הגליל".

דממה ירדה על הטרנזיט. האנשים שמסביב נמנמו, והבטתי בדרך, ולפתע הבנתי שהבעיה עם השלום , היא לא מנטליות ערבית ולא דת האסלאם, ולא בטיח, הבעיה היא הישראליות והפלשתינאיות. שניהן רומסות במידה כזו או אחרת את כתבי הקודש, הזהות הפוליטית הפלשתינאית רומסת את כתבי הקוראן בדיוק כמו שהזהות הכהניסטית או החילונית הפוסט-מודרנית , רומסת את ערכי היהדות.

אמרתי לו "שמע הבעיה שלי זה הפלשתינאים, אין לי על מה לדבר איתם, הם לא מאמינים בקוראן שכותב שהארץ היא של יהודים, אז למה שהם יתחלקו בה איתנו?"

הדיאלוג נגמר. ירדתי בתחנה המרכזית החדשה הבטתי סביב על הרחובות הדלקתי סיגריה והלכתי להסתפר אצל הספר האריתראי שלי. בדרך תהיתי מה קרה כאן בדיוק. ואני כרגע מבקש לדבר ליהודים.

עלינו תמיד להיות יוזמי שלום.. אך גם להבין שאם אנו רוצים בו באמת אז עלינו להעז לדבר על הקשר והזכות שלנו כאן ממקום אותנטי שגם הצד השני מכבד. רק אם נוכל להסביר לעצמנו שמדינת ישראל לא קשורה בזכותנו על הארץ, בדיוק כמו שנסביר למוסלמים שיסודות הלאומיות הפלשתינאית סותרים את הבטחת האל ליהודים כפי שזו כתובה בקוראן עצמו,

רק אז נוכל באמת לייצר שיח רחב ומכבד. אך כול עוד אנחנו בפרדיגמת "ישראל פלשתין" אין מוצא !

וזו תכנית השלום שלי.

קודם עלינו לנער את הזהויות הבדויות האלה. אנו כיהודים, עלינו להדגיש שישראל היא רק מבנה הקשור בהיותנו יהודים בארצנו, זה קשור ברענון רוחני, שבה המדינה היא לא תכלית, אלא אמצעי לתכלית רוחנית נעלה (לייבוביץ') עלינו לנסות לייצר מרחב יהודי מוסלמי המתעלם מהבעיה הפלשתינאית, שכן הפלשתינאים מסרבים לפתור את בעייתם שלהם עצמם. ברו שלפלשתינאים יש תביעות שחלקן מוצדקות ולגיטימיות, וברור שזכותם לקרוא לעצמם כאוות נפשם, אבל כזהות וכישות מדינית, אם הם לא ישנו הם את הנחות היסוד שלהם ביחס לזכות היהודית במרחב אזי לעולם לא יהיה שלום, כי הם לעולם לא יתברגו בצורה אורגנית באחווה היהודית-מוסלמית הרחבה המבוססת על הנחת יסוד משותפת שלא קיימת בדיסקורס הישראלי-פלשתינאי.

שאיפתם הקיצונית, כמו שאיפת זהבה גלאון לגבולות 1967 ומיקרו-מדינה פלשתינאית, הם רק גורם מעקב שלום בין קהיר, רבאט, ירושלים ומכה. בין שלום יהודי-מוסלמי אמיתי, שהפלשתינאים מוזמנים להצטרף אליו, אבל בתנאי שיהיו נאמנים לקוראן , להיסטוריה, ולערכי השלום.

האחווה העל-לאומית, הדתית, ההיסטורית, שבין האסלאם והיהדות, שמכירה בכך שהיהודים הם בני הארץ, נעדרת מהמרכיבים הרעיוניים של הזהות הפלשתינאית כפי שזו החלה להתרקם משנות העשרים של המאה הקודמת.. בדיוק כמו שאחווה זו נעדרת מהכהניזם, ובמידה רבה גם מהשלום החילוני פרגמטי של המרכז הימין והשמאל בישראל שרוצה ליצור תחימה גיאוגרפית ברורה בין יהודים וערבים, ובכל זאת מדבר גבוהה גבוהה על דו-קיום.

בתוך הכבוד היהודי-מוסלמי אין מקום לפלשתינאיות,. לאקסיומות ששוללות דיון. בדיוק כמו שאין מקום לפשיזם יהודי, או לחילוניות גמורה. כמו שאין מקום לשאיפות של "ארץ טהורה" , ולמרחב מודרני נטול דת, ככה אין מקום לזהות הפלשתינאית הגורסת "ארץ טהורה" . המשותף הוא כמה קיצ'י – אלוהים אחד.

"ואברכה מבריכך ומקללך אאור, ונתברכו בך כול משפחות האדמה" ציטטתי לו את ברכת האל לאברהם אבינו מפרשת לך-לך.

ובזמן שישראל מתקרבת לעולם המוסלמי, האביב הערבי הוא הזדמנות לתת לכוחות השפויים בעולם האסלאם, את העמדה היהודית ההיסטורית. עמדה הצריכה לבוא בגאון, עמדה המייצגת שריד בן אלפי שנים של ציוויליזציה מונותאיסטית פרה-מוסלמית ששבה למזרח התיכון ומבקשת ליצור שיתוף פעולה יהודי-מוסלמי. עם שורשים עמוקים וכבוד עצמי למורשתינו. אל לנו לקבל את הזהות הפלשתינאית כפי שהיא קיימת כיום. אל לנו להתפעל מאנשים אשר בגדו בטקסט הקוראני ופנו לאלימות. ואולי גם אנו יהודים שבגדו בתורה ופנו פעם לאשליות המובילות לאלימות חילונית-מדינית ונטולת אל.

השלום האזורי יבוא משילוב של דת וקידמה. של מוסר ומדע. אנחנו נלמד מהמוסלמים קצת להיות דתיים, והם ילמדו מעימנו להיות מדעיים, מה רע?. אבל בשביל זה צריך אלוהים. ריענון של זהות, וכבוד .

אבל למה שגאאד יכבד אותנו אם אנחנו הפסקנו לכבד את עברנו ואת עצמנו.?

וסאלם עליכום .

This Article is dedicated to my good friend Mazen Hafez Suliman.  A man of honor, dignity and friendship. And may peace come – Inshalla