"כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים, כולן דורשות מילים פשוטות שלא אומרות לי שום דבר. יוצאים לרקוד רוצים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי,  לשיר בשני קולות, שעם ישראל עוד חי."

שירים פשוטים. מילים, לחן וביצוע – שלמה גרוניך

הפופ הישראלי, הילד הלא אפוי של המוזיקה, ההוא שיש לו שני מצבי הפעלה: באסה וסבבה, מרים ראש. זו רוח הזמן, אין לנו ראש למילים ארוכות, ומשמעות היא מילה ארוכה שכזאת. אז יאללה, בואו להרים.

כך חושבים בעתון הנפוץ במדינה: הרדוד הוא העמוק, המיינסטרים הוא המתריס, המחאה היא שמרנות. לא, זהו לא ספר ההמשך ל-"1984",  אלא טיעוניו של סער גמזו, איש בן כמעט ארבעים, עיתונאי תרבות רהוט, ועורך מוערך בתחנת רדיו אלטרנטיבית(!). מה נפל עליו? אין לדעת, אולי מדובר במאמר מוזמן מהעתון שמשווק את חיינו כתותים, אולי נסיון לקלוע לרוח הזמן, ואולי (וזו האפשרות המבהילה מכולן) הוא באמת חושב כך.

"אני רוקד מתוך ייאוש, על הגיבוש, על הכיבוש, ועל צרות שאנ'לא זוכר, אני רוקד על הפסנתר. ריקודי עמבה, ריקודי עם, כמו מטומטם בא על העולם, ריקודי סמבה של מידל איסט, למפקד ולמגיסט

ריקודי עמבה – טיפקס. מילים ולחן – קובי אוז

גמזו פותח בתרגום לעברית של "טוטי פרוטי", שירו של ריצ'ארד הקטן משנות החמישים. זה פופ, הוא מכריז, "הוא גורם לנוער לנענע", וזה מספיק. הוא בוחר להתעלם מפועלו של הנוער המנענע בשנים הבאות. כולנו יודעים שההבל הגולמי הזה התפתח, תדלק וליווה את התהפוכות החברתיות של שנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים. המוסיקה הפופולרית הייתה שם עם ילדי הפרחים, העצימה את הקהילה האפרו-אמריקאית, התפוצצה בפאנק, ברוק הכבד, בשיאי האסתטיקה של הרוק המתקדם, היא סייעה לקהילת הלהט"ב להיכנס אל הזרם המרכזי, היא השפיעה על הקולנוע, הספרות, האמנות הפלסטית. והנה, בחלוף שישים שנה, הגיע זמן ריאקציה. חזרנו לטוטי פרוטי, בסים וסלסולים. מוסיקה פופולרית היא שוב רק בידור. ברוכים השבים לשנות החמישים.

הטענה הבולטת של גמזו היא שהפופ העכשווי מתריס, וזו טענה מוזרה מאוד. פופ לא נמדד על פי מוצלחותו, אלא על פי הצלחתו. מכיוון שמדובר במוצר מסחרי, הפופ פונה בהכרח אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. פופ לא יכול להיות נועז, ולא להתריס באמת, שהרי אם יציע תכנים לעומתיים, ייכשל.  "ההתרסה שבשמחה" הוא ניסוח מקסים לטיעון מופרך. הרי אף אחד לא מתנגד לשמחה, בטח לא בתקופה בה הציבור נתבע "לזרום" ו"להרים", ונאסר עליו נורמטיבית "לחפור" או "להתנשא". הפופ הוא הזרם המרכזי. ונגד מי יתריס זרם מרכזי – עצמו?

ובהקשר הרחב יותר, הצלחתו של הפופ הנוכחי היא לא רק עניין לחובבי מוסיקה, היא עוד נדבך במתקפה המשולבת על האינטלקט בישראל. המוסיקה המסחרית הנוכחית לא נמצאת בוואקום, היא עוד פן של אותה טפלות אידאולוגית, היא אחותה התאומה של הריאליטי (ושני עולמות ריקים אלה משיקים, ומזינים זה את זה). ובמקביל הנה הישגיהם הדלים של תלמידי ישראל בספרות ובהבעה, הנה קריסתן של הפקולטות למדעי הרוח, וכן, גם זה: דה לגיטימציה כנגד אמנים מצד השלטון.

ושלטון, כל שלטון, הוא המרוויח העיקרי. הוא שמח לראות "מתריסים באמצעות שמחה", הוא לא רוצה לראות אותנו מתריסים באמת. למה לו? המנהיגים שלנו מפחדים מצעירים צועקים בכיכר העיר. עדיף להסיט אותם אל החוף.

גמזו מציע לנו להרים, כי הצרות יחכו/ למה להתלונן אם אפשר לזמזם "הופה הופפה, איך כולם כאן רוקדים כמו בריו"? .אבל גם הוא יודע שבריו לא כולם רוקדים. ריו כועסת, היא סובלת משחיתות שלטונית, מפערים בין עניים ועשירים ומממסד שמפנה לתושבים עורף. הצרות האלה מחכות גם לנו, גם בארץ, והן לא תיעלמנה אפילו אם נבוא כמו מטומטמים על העולם, בריקודי סמבה של מידל איסט.