הקמת רשות להגנת ילדים, פיצויים כספיים לנפגעי עבירות מין בילדות והכשרות לצוותי רפואה וחינוך, אלה ההמלצות העיקריות שהגישה היום (שני) הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות של מכון חרוב ואוניברסיטת תל אביב. דו"ח הוועדה הוגש לנשיא המדינה יצחק הרצוג.

לפי הדו"ח, 71.5% מהפגיעות המיניות בילדים היו בעלות אופי מתמשך, ומחציתן נעשו בידי בן משפחה. עוד נמצא שהגיל הממוצע שבו החלה הפגיעה בילדות הוא 8, ו-25% מהפגיעות החלו כשהילד או הילדה הנפגעים היו מתחת לגיל 5. הממצאים מציגים תמונה קשה של חוויות הנפגעות והנפגעים בהקשר למערכת הבריאות. מערכת החינוך מתוארת כמי שתגובתה הייתה מכחישה, לא מותאמת ולעתים מאשימה או פוגענית. ברוב במקרים הפגיעה המינית כלל לא דווחה לרשויות החוק או נחקרה על ידיהן.

הוועדה המליצה להקים רשות להגנה על ילדים במדינת ישראל, שתכלול צוות בין-משרדי שיפעל כצוות בכיר קבוע לתיאום ולשיפור מתמיד של המדיניות, נהלי עבודה, שיתוף הפעולה והצלבת מידע בין כל המשרדים.

המלצות העיקריות של הוועדה כוללות גם הכשרות חובה לכל אנשי הצוות במערכת הבריאות ולכלל הצוותים החינוכיים בנושא של פגיעה מינית בילדות תוך דגש על זיהוי ואיתור; קידום רפורמה בשירותי הבריאות למערכת מיודעת טראומה; מתן פיצויים לילדים שנפגעו מינית בילדותם, שכן האחריות על הפגיעה היא קודם כל על המדינה שנכשלה בהגנה עליהם; וביצוע רפורמה משמעותית בהליכי ההכרה, שכן הליך ההכרה כיום הוא משפיל, לא מותאם, לא מונגש ומייצר חוויות של שחזור טראומה.

הוועדה הציבורית פעלה לאיסוף עדויות מכל מי שעבר פגיעה מינית בילדות. במשך שנה (ספטמבר 2020- ספטמבר 2021) נאספו 505 עדויות שנמסרו בכתב ובעל פה מנפגעים ונפגעות מעל גיל 18 שחיים בישראל, שעברו פגיעה מינית בילדות. הוועדה בחרה לשים במרכזה את הנפגעות והנפגעים וללמוד מחוויות חייהם ומסיפוריהם כדי להסיק אילו שינויים יש להוביל במדיניות ובמענים הרלוונטיים לטיפול ומניעה של פגיעה מינית בילדים.

מחצית מהפונים לרשויות לא קיבלו סיוע

רק ב-41% מהמקרים הפגיעה נחשפה בילדות, ורק אחד מכל שני ילדים שחשפו את הפגיעה הופנה לקבלת סיוע מרשויות המדינה. כרבע מהפונות והפונים התייחסו לקשיים כלכליים בחייהם הבוגרים שנובעים מהפגיעה שעברו, 50% מהם בשל קשיים בתפקוד בעבודה וכ-40% בשל הוצאות כספיות על טיפולים נפשיים. כ-11% מהפונים לוועדה מתקיימים מקצבת נכות בלבד.

הממצאים מציגים תמונה קשה של חוויות הנפגעות והנפגעים בהקשר למערכת הבריאות. הנפגעים והנפגעות סובלות מבעיות בריאותיות מרובות, חלקן תוצר ישיר של הפגיעה הקשה והמתמשכת שחוו וחלקן קשורות לסימפטומים גופניים פוסט-טראומטיים. אחת הסוגיות שבלטו בעדויות שהגיעו לועדה היא שלא נעשתה הנגשה לשירותים שנפגעות ונפגעים זכאים להם במערכת הבריאות. הנפגעות מתארות בעדויותיהן בעיות בריאותיות כמו כאבים חוזרים, בעיות עיכול, בחילות, בעיות גניקולוגיות, דלקות חוזרות וכדומה.

דבר נוסף שעלה בעדויות הוא שהנפגעות חוות בבגרותן קושי גדול במהלך בדיקות והליכים רפואיים. הן מתארות הליכים והתערבויות רפואיות שלא פעם נחוות כפולשניות, ומעוררות תחושות קשות שקשורות לפגיעות שעברו. למשל, רפואת שיניים, בדיקות גניקולוגיות ולידה מתוארות כחוויות קשות שמעוררות את הזיכרונות הטראומטיים ומייצרות חרדה גדולה, ולעיתים טראומה חוזרת עבור הנפגעות.

קושי נוסף שתיארו הנפגעות הוא האופן שבו מערכת הבריאות תופסת ומתייגת אותן כמטופלות פסיכיאטריות, על אף שמדובר בתגובות פוסט-טראומטיות לפגיעות קשות שעברו. לדעת הוועדה, התיוג שלהן כ"חולות פסיכיאטריות" משקף את העיוורון של המערכת אל מול הבעיה שממנה הן באמת סובלות. לטענת הנפגעות, הטיפול שקיבלו לא היה רגיש ומותאם למצבן, המוקד היה מתן תרופות הרגעה, והתעלמות מהפגיעה שעברו והשלכותיה, מה שגרם לחוויות קשות במהלך הטיפול שלא קיבלו מענה, והביא להימנעות מפניה לטיפול מצדן.

על פי הוועדה, מסגרות חינוך הן מוקד לחשיפת הפגיעה המינית. ילדים נפגעים מנסים לחשוף את הפגיעה תוך כדי שימוש בהתנהגות פוגענית כלפי עצמם או כלפי אחרים, או מביעים את הקושי שלהם דרך התנהגות. לרוב, הצוות החינוכי אינו מפרש התנהגויות אלו כסכנה לפגיעה, והגישה שהוא נוקט כלפיהם היא יותר פיקוחית ומשמעתית.

מבחינת התגובות של המערכת, על פי הוועדה הן נעות על רצף שבצד אחד שלו נפגעות ונפגעים מתארים את מערכת החינוך והדמויות בה כמי שהצילו אותם פיזית או נפשית. בצד השני של הרצף, מערכת החינוך מתוארת כמי שתגובתה הייתה מכחישה, לא מותאמת ולעתים מאשימה או פוגענית. כמו כן, תוארה מערכת החינוך כנפקדת ממערך הטיפול והליווי של ילדים נפגעים לאחר חשיפת הפגיעה.

באחוז קטן יחסית (9%) מן העדויות שנמסרו לוועדה תוארה פנייה קונקרטית למערכת לאכיפת החוק, כמו הגשת תלונה במשטרה או חקירה על ידי חוקר ילדים, וברוב במקרים הפגיעה כלל לא דווחה לרשויות החוק או נחקרה על ידיהן. מתוך העדויות שהתייחסו להליך משפטי, תיארו נפגעות ונפגעים לעתים חוויה קשה במפגש עם מערכות החוק והמשפט, ואי שמירה על זכויות כמו הזכות למידע, לכבוד, להשתתפות וייצוג ולהגנה ולצדק. נפגעות ונפגעים תיארו תחושה של חוסר נראות והדגישו שהענישה לא עוזרת להחלמה, אלא מה שעוזר להחלמה וזקוקים לו הוא אמון, נראות ותוקף.

"חשוב שכלל המערכות הממשלתיות שמטפלות בילדים נפגעי ונפגעות תקיפה מינית ילמדו היטב את ממצאי הדו"ח המקיף והחשוב הזה", אמר הנשיא הרצוג. "יש לעשות הכול כדי להיות קשובים לצורך להפחית עד כמה שאפשר את הפגיעה המשנית באותם ילדים שמטופלים על ידיהן".

מנהלת הוועדה פרופ' כרמית כץ. "צריך תכנית אסטרטגית מקיפה כדי לענות על הצורך של הילדים בחיי ביטחון" (צילום: אוניברסיטת תל אביב)

מנהלת הוועדה, פרופ' כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב: "הוועדה התמקדה בפגיעה מינית בילדים מתוך הבנה שמדובר בבעיה חברתית חמורה בעלת השלכות קשות ושכיחות גבוהה, שאינה זוכה למענה הראוי ברמה החברתית והמדינית. אנחנו סבורים שיש צורך לגבש בהקדם תכנית אסטרטגית מקיפה כדי להבטיח שהילדים שנפגעו יקבלו את המענה המתאים והראוי ביותר תוך מימוש זכותם לחיי ביטחון במדינת ישראל".