קבוצות חזקות מקבלות יותר כסף ויותר מהר, המדינה אף פעם לא מתנדבת לסייע והתחום כולו מתנהל בכאוס: ד"ר ענבל בלאו חוקרת אסונות לאומיים בפקולטה למשפטים בקרייה האקדמית אונו, תפרסם בימים הקרובים את ספרה, "אחרי המבול – מנגנוני פיצוי באירועים רבי נפגעים בישראל".

בלאו מסתכלת בדאגה על משפחות נפגעי המירון. "ראיתי אותם בדיון בוועדת העבודה והרווחה וליבי נקרע", היא אומרת בראיון ל'דבר'. "מהיום הראשון שקרה האסון, אמרתי שצריך לחשוב על היום שאחרי. היה לי ברור מהרגע הראשון שייקח זמן עד שהם יקבלו פיצוי. הם צריכים לחזור לחיים מיד אחרי השבעה, וזקוקים לתמיכה באלמנות, ביתומים, לטיפולים פסיכולוגיים, וסעד לפגיעות גוף ונפש".

ד"ר עינבל בלאו (צילום: אלבום פרטי)

מתוך המחקר שלך, מה תנאי הפתיחה שלהם?
"זו קבוצה חלשה, בינתיים לא ראיתי שאפילו הגישו תביעות נזיקיות לבית המשפט. יש הרבה התעסקות בוועדת החקירה, אבל היא לא תקבע כלום לגבי הפיצויים. צריך לדאוג להם לפיצויים בהקדם. אפשר גם לתת מראש פיצויים, ואחר כך להתחשבן, כך עשו גם באסון המכביה. לו היה חוק אחיד, מהרגע הראשון היה מנגנון מסודר שמלווה ותומך בהם. זה היה נראה אחרת".

"בסוף המדינה תמיד נכנסת לתמונה"

את המחקר התחילה בלאו בתזה שכתבה באוניברסיטת תל אביב על טיפול המדינה בנפגעי הטיפול במחלת הגזזת – קבוצה של עולים, בעיקר ממדינות צפון אפריקה, שקיבלו הקרנות נגד גזזת, כשהתברר, בדיעבד, כי הן מגדילות את הסיכון לגידול סרטני. ב-1994 נחקק חוק פיצויים ייחודי למשתייכים לקבוצה זו. בהמשך כתבה בלאו גם עבודת דוקטורט בנושא פיצויים באירועים רבי נפגעים.

"לפי דיני הניזקין הרגילים", היא אומרת, "אם מישהו התרשל כלפיך ואתה מוכיח את זה, אז תקבל פיצוי. אבל במקרה של הגזזת ראיתי שחוקקו חוק נזיקין ספציפי לקבוצה, חוק ייחודי. התחלתי לבדוק, וגיליתי שמשנות ה-90 קורה בישראל משהו מיוחד: סדרת חוקים נזיקיים קבוצתיים: חוק נפגעי חיסון ב-89', חוק נפגעי עירוי דם ב-92', נפגעי הגזזת ב-94', חוק הפוליו, חוק ורסאי ועוד.

"לצד זה יש אסונות כמו אסון המכביה שבהם אין חוקים, אבל מגיעים לפשרה ייחודית. את המקום הזה, שיש בו כאוס, רציתי לבדוק. רציתי להבין, מה הסיבה שגורמת למנגנון פיצוי כזה ולא אחר ומה הסיבה לשונות בין מנגנוני הפיצוי".

איך היית מאפיינת אסון לאומי?
"זה אסון של קבוצה גדולה, שמהות הפגיעה היא מאותו מקור. זה יכול להיות אסון אחד, התרחשות חד פעמית, כמו האסון במירון, או כתוצאה מתופעה מתמשכת, כמו נפגעי הגזזת ועירויי הדם. אני מתייחסת רק לנפגעים בגוף ובנפש, לא לפגיעות רכוש".

בכולם יש גם מעורבות של המדינה.
"זאת כבר שאלה גדולה. בגזזת ובעירויי הדם, לדוגמה, המדינה עמדה על הרגליים האחוריות וטענה שאין לה שם אחריות, ושזו לא הייתה רשלנות. המדינה לא מכירה באחריות המשפטית, אבל בכל המקרים הם הביעו סולידריות ואחריות מוסרית. בסופו של דבר בכל המקרים המדינה נכנסת לתמונה, גם אם היא אומרת שהיא לא אחראית. הפיצוי ללא קביעת אחריות, אבל בסופו של דבר, המדינה תמיד לוקחת חלק בפיצוי, לפעמים עם עוד גורמים ולפעמים לבד".

למה המדינה מתנהלת ככה?
"יכול להיות שהמדינה חוששת שכניסה לדיון על האחריות תייצר תקדימים שישפיעו גם על קבוצות אחרות. לצד זאת, בכל הדיונים שיש בנושאים האלה בכנסת, יש תחושת אחריות מוסרית. אומרים שהמדינה תדאג להם. אבל כל פעם מנסים להמציא את הגלגל מחדש, וזה מייצר מציאות כאוטית ולא שוויונית".

"יש פערים במידת הפעלת הלחץ"

בספרה, בוחנת בלאו את מנגנוני הפיצוי בארבעה מקרים של אסונות אזרחים לאומיים, ואת הדרך בה המדינה טיפלה בהם: נפגעי אסון מעגן (התרסקות מטוס קל על קהל ב-1954); נפגעי הטיפול בגזזת; נפגעי עירויי הדם שנדבקו בנגיף האיידס; ונפגעי אסון המכביה.

אחד הממצאים הבולטים של המחקר הוא כי קבוצות חזקות יותר מגיעות לפיצוי גבוה יותר, ובצורה מהירה יותר.

מה גורם לקבוצה חזקה לקבל פיצוי מהר יותר?
"נפגעי המכביה, לדוגמה, קבוצה עם תודעה משפטית חזקה, הגישו מיד תביעות לבית המשפט. ההליך המשפטי נפתח בזמן שיא, והוא היה יחסית מהיר. קבוצות יותר חלשות, לדוגמא נפגעי הגזזת, במשך עשרות שנים לא יכלו להגיד שמה שקרה להם הוא בכלל עניין משפטי. אנשים שעסוקים בלהרים את הראש ולהתמודד עם קשיי היומיום, קשה להם לתרגם את מה שקרה להם לתיק משפטי. לקח להם עשרות שנים.

קריסת גשר המכביה, 1997. הגשר לא תוכנן לעומס הדרוש, וקרס כשהספורטאים החלו לרקוד עליו (צילום: AP)

"גם בנתיב הפוליטי-חוקי ובמידת הפעלת הלחץ יש פערים. קבוצה מפורדת חלשה, קשה לה להתנהל כקבוצה, להגדיר את עצמה כקבוצה ולהתחיל הליכים משפטיים. ללא הליך משפטי אף אחד לא ידבר איתך. עד שהם מתארגנים חולפות עשרות שנים, וגם הפיצוי מתעכב.

"אין אסון שהמדינה פיצתה מיוזמתה, תמיד זה קשור ללחצים ודרישות פוליטיות שונות. אם אתה לא קבוצה חזקה, יכול להיות שלא תצליח לקבל את זה. באירוע של המכביה, לדוגמה, הופסקו התרומות מהקהילה היהודית באוסטרליה לתקופה. בנוסף, ישראל הצטיירה לא טוב בעולם. אני זוכרת שבאחד מהדיונים בכנסת, אחד הח"כים אמר: 'אנחנו אומת ההייטק ותראו איך אנחנו נראים בעולם'. וזה מאד השפיע על הנכונות לקדם את זה, על המהירות של הפיצוי. זו עוצמה של ציבור, כמו יהדות אוסטרליה, לעומת ציבורים כמו זה שנפגע באסון במירון".

יש דוגמאות להבדלים מובהקים בתוצאות בין קבוצות?
"נפגעי אסון הגזזת הצליחו לקדם פיצוי רק בשנות ה-90 על מה שקרה להם בשנות ה-50 וה-60, לעומתם, נפגעי עירויי דם, שגילו אותם בשנות ה-80, הצליחו לקדם לפניהם את מנגנון הפיצוי, למרות שהפגיעה בהם הייתה מאוחרת. זאת קבוצה חזקה שידעה לקדם מהר, וגם לקבל פיצוי גבוה יותר, לפחות בסכום החד פעמי".

"כסף לקורבנות במקום לניהול תיקים בבית המשפט"

בדיון על הפיצוי לנפגעי משפחות המירון שינה משרד האוצר את עמדתו הרשמית, ואמר כי לא יתחילו בדיונים על פיצויים עד שתסתיים עבודת ועדת החקירה הממלכתית, תהליך שיכול להמשך שנה ויותר.

"ועדת החקירה לא תדון בפיצויים", אומרת בלאו. "זה לא המנדט שלה, וזה גם לא קרה באף אחת מוועדות החקירה הקודמות של אירועים דומים. היא תדון בסוגיות האחריות ותתן את מסקנותיה, אבל לא תקבע כלום כלפי פיצויים. גם ככה ההיסטוריה מוכיחה שהמדינה תרצה לתת פיצויים בלי לקבוע אחריות. אז אני לא יודעת מה עומד מאחורי האמירה שנחכה לוועדת החקירה. את הפיצויים צריכים לשלם בהקדם האפשרי, ועכשיו רק מתחילים הדיונים על החוק"

בימים אלה מקדמת יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ אפרת רייטן (העבודה) חוק שמטרתו לקבוע מנגנון קבוע לטיפול בנפגעי אסונות לאומיים. על פי הצעת החוק, ברגע שהממשלה מכריזה על אסון, מופעל מנגנון אוטומטי שמטרתו לספק סיוע ופיצוי ראשוני לנפגעים. בין היתר, קובע החוק שלמשפחות תהיה כתובת אחת ברורה אליה יוכלו לפנות לסיוע.

מה דעתך על החוק, הוא מספק?
"החוק מבורך. הוא לראשונה אומר: 'בואו נתארגן מיד אחרי האסון'. כרגע הוא מדבר על סיוע חד פעמי. אני מזהה שהוא מדבר יותר על תשלום ראשוני. לדעתי, בהחלט יש מקום גם להרחיב אותו, לדבר על כלל הפיצוי ולגמור עם זה. מנגנון מסדיר לא רק לסיוע המיידי, אלא לטיפול בכל פיצוי בלי מעורבות של בית משפט.

"אנחנו רואים שהמדינה משקיעה אחר כך המון כסף בניהול תיקים בבתי משפט, כסף שיכול ללכת לקורבנות. כאזרחים מגיע לנו שנדע שכשקורה כזה אסון אנחנו מטופלים, שיש מנגנון מסודר שדואג לנו. בהיסטוריה אנחנו רואים שזה מה שקורה בסוף. בכל פעם מפותח מנגנון כזה – דרך בית משפט או בחקיקה ספציפית. כל פעם צריך להמציא את הגלגל מחדש, כשידוע מה יהיה הסוף.  בדרך המדינה, ובעיקר המשפחות, מבזבזים המון זמן יקר, כסף ואנרגיה. עדיף שהכסף ינותב לפיצוי הנפגעים".