"סליחה שאני מפריע, יש שמיכה?", שואל בחור צעיר את ג'מאל, עוזר המדריך במקלט החירום שפתחה עיריית ת"א בדרך יפו עבור חסרי הבית בזמן סופת 'כרמל'. ג'מאל עונה "בטח" והולך למחסן לשלוף שמיכה. זה הלילה הארוך ביותר בשנה, או היום הקצר ביותר, והגשם בחוץ לא מפסיק.

"הייתי הראשונה כאן בלילה הראשון", מספרת אישה שביקשה שנכנה אותה אוריאל. "אתמול בערב השני כבר בואו אנשים. בלילה מגיעים המדריכים ובבוקר היו עובדות סוציאליות מהרווחה". היא שנה וחצי ברחוב, ובמקלט היא מרגישה בבית. עוברת בין המזרנים, עושה עסקים עם בחור אחר שישן עד לפני דקה. יש לה תלתלים חומים קצרים, ואחרי כמה דקות של שיחה עניינית, היא נכנסת לטראנס של דיבור שהקשר בינו ובין המציאות כנראה עמוק יותר ממה שנראה.

"פה חם, אז אני באה לפה"

"אין לי עמוד שדרה, ואין לי קיבה כמו כל האנשים, אני לא בן אדם רגיל. אני בובה שחיברו אותה לקיר והורידו", היא, אומרת וממשיכה לדבר על הדברים שהיא רואה, על הצבעים, על העיניים. היא עומדת במקלט בלב ת"א, אבל נמצאת במחוזות אחרים ורחוקים מאוד. תוך דקה היא מתעשתת, ומספרת על החיים ברחוב, "הייתי עשר שנים אצל חברות, אבל זה לא הסתדר, ולפני שנה וחצי יצאתי לרחוב. אני מקבלת ביטוח לאומי אבל זה לא עוזר ממש, אבל אני עובדת על זה שיהיה לי דירת חדר וחצי."

"לא כל האנשים אותו דבר, יש חלשים ויש עם כוח, זה אופי. יש מי שנשבר, ומי שיכול להחזיק. הכי קל להגיד שבן אדם נרקומן, אבל זה כאב" (צילום: יהל פרג׳)

"אני לא יכולה להיות זרוקה בגשם ברחוב, אז אני נכנסת לחניון או לחדר מדרגות. פה חם, אז אני באה לפה", היא מסבירה ומעבירה סיור מודרך ברחבי המקלט, "אם אתה רואה מיטה עם שמיכות, תדע זה בנאדם שהיה פה ויצא לסידורים".

מוות מהיפותרמיה על ספסל ברחוב

עבור מי שאין לו בית, גשם זו לא ברכה לשדות, או לכינרת. הוא לא מתמוגג מהריח, ולא שמח על האוויר הנקי. גשם זה קודם כל סכנה. אם אתה נרטב, לא בטוח מתי תתייבש בקרוב. וזה יכול לעלות גם בחיים. בשבת האחרונה נפטר אדם חסר בית בשכונת נווה שאנן בעיר כתוצאה מהיפותרמיה.

הפרמדיקיות של מד"א, נועם וייסבוך וימית אהרון פינק, סיפרו שמצאו את הגבר שנפטר כשהוא מחוסר הכרה, שוכב על ספסל ברחוב. "הוא היה קר מאוד למגע והבגדים שלו ספוגים מים, לאחר הגשם הרב שירד ביממה האחרונה. ביצענו בדיקות רפואיות וביצענו בו פעולות החייאה מתקדמות שכללו הנשמות, עיסויים ומתן תרופות. פינינו אותו לבית החולים תוך כדי חימום והמשך ביצוע פעולות החייאה, שם נקבע מותו."

"העירייה עושה הרבה, אבל האחריות היא של המדינה"

ביום ראשון השבוע פרסם משרד הרווחה חוזר מנכ"ל תחת הכותרת "היערכות לסיוע חד פעמי לאוכלוסיות נזקקות לקראת הסערה הצפויה במהלך השבוע". בין השאר מורה המשרד לפתוח מענים עבור אוכלוסיית חסרי הבית בערים הגדולות, ירושלים חיפה ות"א, אך לעומת סעיפים אחרים בחוזר המנכ"ל, אין סעיף תקציבי האמור לממן מענים אלו. "אנחנו אחת העיריות שעושה הכי הרבה, והאחריות היא של המדינה, צריך להבין את זה", אומרת ל'דבר' חן אריאלי, מחזיקת תיק הרווחה בעיריית ת"א.

אריאלי מספרת שהעירייה העמידה בשנה האחרונה עוד 5 תקנים עבור ההתמודדות עם חסרי הבית, "אני לא חושבת שזה צריך להיות מושת על התושבים, אבל יש לנו מחויבות לטפל, מוכרחים לטפל בזה. כל הטיפול של המדינה הוא מזעור נזקים, אבל צריך טיפול ארוך תווך, אנחנו בת"א מדברים על שיקום לטווח ארוך ועל דיור תחילה".

"בן אדם צועק לאלוהים שייקח אותו, ויודע שאף אחד לא יעזור לו"

ג'מאל, עוזר מדריך בעמותת 'לשובע' המפעילה עבור העירייה את הגגונים לחסרות וחסרי הבית, מספר שהוא נקי כבר שנה וארבעה חודשים. הוא במקור מנצרת, והסיבה היחידה שהוא כבר לא בסמים הם הילדים שלו, שמשכו אותו בחולצה ודרשו ממנו להיות אבא שלהם.

יש מקום יבש, ומי שמגיע מסתפק בזה (צילום: יהל פרג׳)

הוא מציע עזרה לכל מי שמגיע למקלט, מראה לו איפה אפשר להציב מזרן ומאיפה לקחת שמיכות. "אין בעיות מיוחדות", הוא אומר, "מנסים להפריד בין משתמשי נייס גיא, מדבקות ומזריקים".

"יש אנשים שמגיעים ולא ראיתי אף פעם. עובדים של העירייה עוברים במקומות ומביאים אותם. אתמול היתה אישה, כנראה פעם ראשונה בכביש, הגיעה והיתה בהלם. היא באה בטראומה, פחדה שיזרקו אותה מפה, קרעה לי את הלב. והיה בן אדם שברח מבית חולים."

שאלתי את ג'מאל מה אפשר לעשות כדי שחסרי הבית לא יהיו ברחוב, וקיבלתי תשובה פשוטה. "אם היה לי כל הכסף שבעולם, הייתי מביא מלא עובדים סוציאליים שיהיו כל הזמן עם האנשים. זה לא הצלחה של 100 אחוז, אבל אחד גורר את השני".

הוא היה שם, משתמש, כבד לפי מה שהוא מתאר, והוא לא מתגעגע. "בסמטת עכו מזריקים בגשם. זה לא סטלה, זה הכאב שיש לו. הוא צועק לאלוהים שייקח אותו, והוא יודע שאף אחד לא יעזור לו. אני הייתי יותר גרוע, הייתי בנקודה הכי חלשה, אנשים לא רצו אותי. כל פעם הייתי מבקש מאלוהים שיקח אותי. מהכאב. צריך להבין אנשים שמקבלים מכה הם לא קמים, צריך ללמד אותם, עוד מכה ועוד מכה, אתה תהייה חזק. זה כואב. לכל בן אדם יש את המשפחה שלו, אבל לא כל בן אדם יכול להבין להבין את זה, שזו מחלה. כשאני רואה אותם ברחוב אני יודע שזה לא הוא, זה הסם".

מה יעשו כשייגמר הגשם

"עשו את זה כשיש גשם, בסדר, אבל מה יעשו כשייגמר הגשם?", תוהה ג'מאל כשעוד ועוד אנשים נכנסים למקלט. נראה שלרובם אין ציפיות, ואין דרישות, וגם אין תלונות. שלושה ראשי מקלחת עומדים בחלל הכניסה, אלו אמורות להיות המקלחות, אין מחיצות או וילון. יש מקום יבש, וכנראה שבשלב הזה, מי שמגיע מסתפק בזה. אנשים חסרי בית עוברים מכבש של דה-הומניזציה ברחוב, וזה כנראה מחלחל, לפחות אצל חלקם.

אבל ג'מאל במקום אחר: הוא כועס על ביטוח לאומי, שמתעכב עם התביעה שהגיש. "כשעבדתי ידעו לקחת ממני, אבל עכשיו כשאני צריך, לוקח להם חמישה חודשים להחזיר כסף. בן אדם פחות חזק היה גונב".

"הבן אדם הזה לא נולד ככה, החברה זרקה אותו לפינה"

הגשם בדרום תל אביב ממשיך לרדת. זה הלילה הארוך ביותר בשנה, ולישראלים יש בעיות דחופות יותר. הגופים שמתקבצים בפינות הרחובות בעיר העברית הראשונה רחוקים מאוד ובלתי נגישים. אין להם שמות, וקל להאמין שהם הגיעו לשם בגלל טעויות או פשעים שעשו, כל מה שיאפשר להשלים עם הקיום המטריד של בני אדם שחיים ברחוב בסוף שנת 2021.

"שמי שעובר ברחוב ושופט את האנשים האלו ינסה לנסות לחשוב, אפילו שתי דקות, שהבן אדם הזה לא נולד ככה" מבקש ג'מאל. "רק מי שכל החברה זרקה אותו מגיע לפינה הזו. זה לא סטלה שהם מחפשים, זה כאב לב, ואני הראשון שהיה לי כאב לב ורציתי לברוח מכל העולם".

כשאני מקשה ואומר שלכולם קשה, ושיש המון שאנשים עוברים דברים קשים ולא כולם מתמכרים ומגיעים לרחוב, ג'מאל משיב בחמלה רבה כלפי, כלפי עצמו וכלפי מי שבסיטואציה הזו עכשיו. "יש אנשים שיש להם אופי שיכול לסבול. יש דברים שקורים ומי שמרגיש שזו בושה. לא כל האנשים אותו דבר, יש חלשים ויש עם כוח, זה אופי. יש מי שנשבר, ומי שיכול להחזיק. הכי קל להגיד שבן אדם נרקומן, אבל זה כאב. ולמרות כל החוזק, אני בן אדם חזק, כל הכוסות מתמלאת בסוף".