אם הייתם נולדים במאה התשע עשרה, בכל מקום בעולם, כל יום עבודה היה ארוך כמעט פי שתיים מהיום. נשמע מוזר ואולי לא הגיוני אבל זאת האמת. בבריטניה, למשל, באמצע המאה התשע עשרה ממוצע שעות העבודה היה בין 10 ל-16 שעות ביום. זה היה תלוי אם חורף או קיץ ואם יש אור או אין.

ואם חשבתם שהיה מדובר בעבודה  במשרד ממוזג, אתם ממש לא בכיוון. רוב העובדים  עבדו בדרך כלל במפעלים, בחום בלתי נסבל או בקור מקפיא עצמות. זאת הייתה מציאות עגומה עבור מיליוני עובדים ולא רק באנגליה.

בעלי ההון התעשרו במהרה, אולם המצב לא היטיב עם הפועלים שזכו לתנאי עבודה מחפירים במפעלים ובמכרות הפחם. הם נאלצו לעבוד שש עשרה שעות ביממה, כמעט ללא הפסקות ובשכר נמוך. אם לא די בכך, גם העסקת ילדים צעירים, מבוקר עד לילה בתנאים קשים ובשכר רעב, הפכה לדבר שבשגרה.

פועלים רבים ברחבי העולם זכו להשראה מדרישת האינטרנציונל והחלו להתאגד במדינתם למען השגת מטרתם – שמונה שעות עבודה ביום, כצעד ראשון להגשמת השוויון המעמדי.

המחאה הביאה לכך שב-1919 הושבתה העיר ברצלונה למשך חודש במחאה על תנאי ההעסקה. השביתה שיתקה את העיר שוקקת החיים, אך תוצאותיה נשאו פירות מהם אנחנו נהנים עד היום.

לשמיעת הפרק המלא – האזינו כאן!