קניון דיזנגוף סנטר הענק והסבוך בתל אביב, שרגיל להיות עמוס במיוחד בתקופה שלקראת ערב השנה החדשה, כמעט ריק מאדם ב-15:00 אחר הצהריים. רק כמה אמיצים עוד מסתובבים במבוך האינסופי של חנויות אוריינטליות, כלי נגינה וסאונד, אביזרי אמנות, מכוני קעקועים, ספרי קומיקס וחולצות של להקות. כן, הן עדיין שם.

בכניסה תלוי שלט קטן שאומר שעל פי הגבלות התו הסגול, הכניסה לקניון מותרת לעד 4,000 איש, אבל לא בטוח שצריך אותו בכלל. ניכר שהחנות המבוקשת ביותר, היחידה שתור משתרך בכניסה אליה, היא מתחם בדיקות הקורונה ליד שער 4. כמה חנויות, אלה שצמודות לרחוב, הצליחו לעשות קומבינה קטנה: סגרו את הכניסה מתוך הקניון, ופתחו את הדלת שפונה לרחוב. עכשיו הן חנויות רחוב, ואין עליהן שום הגבלה.

דיזנגוף סנטר הוא קניון מיוחד, ולא רק בגלל היותו מקום קבוע בזמן, שקפא על סוף שנות ה-90, תחילת המילניום. הוא גם הקניון היחיד בארץ שיש בו רוב של עסקים קטנים וזעירים, לצד רשתות גדולות ומוכרות. על העסקים הקטנים שאין להם עוד סניף מחוץ לקניון, ההגבלות משפיעות במיוחד.

גל אוחיון, ספר. "כמה שתעבוד קשה, תהיה עצמאי ותרוויח את לחמך, רק שמים לך מכשולים" (צילום: הדס יום טוב)

גל אוחיון (60) למשל, הוא ספר מוכר באזור, ועוסק במקצוע כבר 15 שנה. הוא מרים את הטלפון שמצלצל, בצד השני לקוחה, וקובע לה תור למחר ב-10:30 בבוקר. "בדרך כלל, לקבל תור אצלנו זה עניין של כמה שבועות המתנה. היומן היה מלא. אבל עכשיו לוקחים מה שיש, מעכשיו לעכשיו, גם להיום יש לי", הוא אומר בחיוך מיואש.

את המספרה וחנות התמרוקים שלו בסנטר הוא פתח רק לפני שבעה חודשים, לאחר שבמהלך המשבר סגר את המספרה שלו באבן גבירול, חסך מעט והצליח לקנות אחת נוספת בקניון. "ספרות זה קצת כמו רפואה", הוא אומר בצחוק. "כל מי שמגיע, אני מזהה את השיער, מזהה את הבעיה. ככה כבר 15 שנה. זה המקצוע שלי.

"אף אחד פה לא יגיד שהעסק שלו משגשג. כל הקניון התרוקן, אנשים מפחדים ואף אחד לא מבין מה צריך לעשות. סגול, ירוק, אין לי מושג. אף אחד גם לא אמר כלום. כל היומיים האלה עולות לי מחשבות: למה אני בא לפה? אני בא רק בשביל לפרנס את הקניון?"

מתחם בדיקות קורונה בדיזנגוף סנטר. התור היחיד בקניון (צילום: הדס יום טוב)

אוחיון מספר שכמות העבודה יורדת בכ-70% בממוצע בכל פעם שרק מתחילים לדבר על עוד גל. "עכשיו גם על ה-30% שכן באים אנחנו אמורים לפקח. עד שמישהו כבר בא לפה, אני צריך להתחיל לבקש ממנו פרטים. אדם בא לקבל שירות, ואני צריך להבריח אותו. כמה שתעבוד קשה, תהיה עצמאי ותרוויח את לחמך כמו שאתה אמור לעשות, רק שמים לך מכשולים".

במסדרונות הצרים, העולים ויורדים ומסתובבים מעצמם של הסנטר, אפשר ממש לשמוע את הד הצעדים של המסתובבים הבודדים. ליד "ברוריה תמרוקים" הכל מקושט לחג המולד ולשנה החדשה, אבל חוץ מזוג נערות שמתעניינות בקרניים מנצנצות עם הכיתוב "2022", אין איש. בקצה אותו המסדרון, מיקו פנחס (54) בדיוק סוגר את החנות שלו, "טיפת שמן", שמוכרת מוצרי קטורת ואווירה, כדי לצאת להפסקה. "זה לא שזה יזיז למישהו", הוא אומר. "ממילא אין אף אחד היום".

מיקו פנחס, בעל חנות מוצרי קטורת ואווירה. "מה אכפת לליברמן? את המשכורת שלו הוא מקבל" (צילום: הדס יום טוב)

פנחס נמצא בקניון כבר 20 שנה, והוא לא זוכר דבר כזה. "השנתיים האחרונות זה עליות וירידות, אבל זה אירוע טראומטי. בחיים לא היה משהו כזה, כל כך מתמשך. היה קשה מאוד, ברגע שעוצרים את הרצף של העבודה, הרצף של ההכנסות, נוצרות בעיות כלכליות.

"קשה עוד להגיד אם ההגבלות מאתמול ממש משפיעות, אבל אני בטוח שכן. מאוד קל לראות שהתנועה פה מאוד חלשה. הבנתי שמתארגן גם חרם צרכנים על הקניונים שיבדקו את התו הירוק.

"אני חושב שזה טיפשי. יש אוטובוסים מלאים עם 40-30 איש, סגורים בתא במשך חצי שעה אם לא יותר, מה ההבדל בין זה לבין סופר או חנות או קניון? אוטובוס מדבק פחות? אני לא מבין את זה. טיפשות, פשוט ניתוק ממה שקורה במדינה".

הוא מוסיף שהוא לא מבין למה בכלל מגבילים. "כל יום שומעים על מאומתים, אבל אין עלייה בחולים קשה. אז אני לא מבין, למה להגביל? ברור שיש מגפה ושצריך להתמודד, אבל זו כבר היסטריה סתם. אבל מה אכפת לליברמן? את המשכורת שלו הוא מקבל, וגם כשהוא יסיים במשרד האוצר יהיה לו איפה לעבוד. הם מגבילים, ההשלכות בכלל לא מעניינות אותם".

"אנשים פשוט לא דורכים כאן"

כבר יורד ערב מוקדם, הקניון מעט מתחיל להתמלא, אבל עדיין, במיוחד בהשוואה לגודל של המפלצת הזו, ריק מאוד. תורים קטנים מתחילים להשתרך בכניסה לחנות אחת, ועובד בודק תווים ירוקים בכניסה אליה. במתחמי המזון אסור לשבת, אז אנשים קונים אוכל ויושבים על המדרגות. פה ושם נשמעים לחשושים על פקחים שמסתובבים ומגיעים לבדוק שכולם עם מסכות.

בדוכן קטן של טלפונים בקומה התחתונה יושב מוכר מבוגר, מנסה לתקן מסך של טלפון. "היום נכנסו לפה 15 איש אולי", הוא אומר. "לא כולם, כמובן, קנו". לידו עומד ויקטור דיוקרב (27), בעל המקום והרשת "ביי דיגיטל", שמונה עוד שישה סניפים בקניון ומחוצה לו, וסופר חלק מהמלאי.

ויקטור דיוקרב, בעל הרשת "ביי דיגיטל". "אם אקבל פיצוי, אצטרך להחזיר, וכשהמדינה באה לדרוש, זה מגיע במפתיע" (צילום: הדס יום טוב)

"זה לא שאנחנו בודקים יותר מדי כמה נכנסים, בעיקר כי בקושי נכנסים אנשים לקניון, וגם לפה, אז זה לא מגיע להגבלה. אנשים פשוט לא דורכים כאן", מספר דיוקרב. "עוד לפני ההגבלות ראינו ירידה. אנשים לא מגיעים לקניון, הם מפחדים. כבר כמה שבועות שיש הרבה דיבורים על הגל החמישי, האומיקרון, וזה משפיע. פה בחנויות בקניון אין בכלל מכירות, אני מניח גם שכל מי שמסביבנו מושפע מזה".

אבל אחרי שכבר לקח והחזיר מענקים, דיוקרב מסרב אפילו לצפות למשהו מהמדינה. "אם אני צריך הלוואה, אני אלך לבנק. אם אני אקבל פיצוי, אני אצטרך להחזיר, וכשהמדינה באה לדרוש, זה מגיע במפתיע, בלי שום התרעה". ובכל זאת, הוא טוען, הוא לא כועס. "אין מה לעשות. מורידים את הראש עד שיעבור הגל, וממשיכים. התרגלנו לשגרה החדשה, אין לנו מה לעשות עם זה".