עדי קלנג זכה החודש בפעם השנייה בקריירה באליפות העולם בגלישה פראלימפית שנערכה בקליפורניה. "נתתי את כל כולי, מאוד רציתי את המדליה הזאת כדי לדעת שאם אני מחליט לסיים את הקריירה (עוד לא החלטתי), לפחות אצא עם מדליית זהב".

קלנג (54) מאשדוד, מהנדס בניין שעבד כמנהל פרויקטים, מתחרה בפעם הרביעית באליפות העולם הפראלימפית. פעמיים הוא סיים כאלוף עולם, כשהפעם הקודמת הייתה ב-2017, ופעם נוספת זכה בארד ב-2018. לצדו התחרה הפעם ישראלי נוסף, נחמן בלולו, שסיים את האליפות במקום השני. כיום לצד היותו אלוף העולם הוא מנהל את בית הספר "גל גלים" לגלישה נגישה.

באליפות העולם בגלישה פראלימפית בקליפורניה השתתפו 134 מתחרים מ-24 מדינות. המתחרים חולקו ל-8 קטגוריות לפי סיווג הנכות שלהם, ולגברים ולנשים. קלנג ובלולו הישראלים התחרו בקטגוריית פארה סטנד 2, גלישה בעמידה עם בעיות ברגליים, בין השאר ניוון שרירים, מחלות נוירולוגיות, אנשים שקטועים מתחת לברך או בעלי מוגבלות בתנועה ואנשים עם רגל קצרה.

"ידעתי שאני אמור לעבור ניתוח בסוף חודש ושאני כבר לא צעיר. הכנתי את עצמי נפשית ופיזית לתחרות והרגשתי טוב. אצלי זה לוקח לי זמן להניע. המקצה השני לא היה מוצלח, אבל משם כל היתר היו מאוד מוצלחים, והרגשתי שאני ממש מלא ביטחון עצמי, ומרגיש מאוד נוח באוקיינוס הגדול והכחול הזה".

עדי קלנג. קשיים בלימודים, מפלט בגלישה (צילום: Sean Evans)

קלנג נולד וגדל באשדוד. הבית שבו גדל כילד היה קרוב לחוף הים, וכבר מגיל צעיר בילה בו שעות ארוכות. בגיל 13 גילה לראשונה את הגלישה, ומאז התאהב. "גרתי קרוב מאוד לחוף, אחותי והחברים שלה היו בחוף, היה שם גלשן חצי אדום-חצי צהוב. שאלתי אם אני יכול להיכנס למים לגלוש. אמרו לי: 'תיכנס', נכנסתי, ומיד הצלחתי לעמוד על הגלים. נדלקתי על הגלישה. כשיצאתי מהמים, הם לא הצליחו להבין איך מיד הצלחתי לגלוש ולעמוד בלי שאף אחד מסביר לי שום דבר".

כנער, קלנג לא השתלב היטב בלימודים. לעומת זאת, בגלישה הוא מצא מרחב מיוחד של חיבור והצלחה מעצימה. "התקשיתי בלימודים בבית ספר, ובגלישה מצאתי משהו שאני ממש טוב בו. הייתי בכושר גופני טוב, ראיתי שאני טוב במשהו, וזה חיזק לי את הביטחון העצמי. בגיל 16 כבר זכיתי באליפות אשדוד עד גיל 16".

"נפגעתי בצד ועפתי לחולות"

לצד העבודה כמהנדס בניין, קלנג המשיך לעסוק בגלישה כתחביב. בגיל 35 נפצע בעקבות תאונה במהלך גלישה בקייט סרף (מצנח גלישה). "הלכתי לגלוש עם בייביסיטר שתשגיח על הילדים בזמן שאני גולש. ירדתי לחוף עם טנדר ארבע על ארבע שהיה לי, הכנתי את כל הדברים לגלישה. ואיך שהנפתי את המצנח של הקייט, ברגע של חוסר תשומת לב שהתרכז לקטע הקשה ששינה את חיי, הוטחתי על הטנדר שלי. היה לי אפס זמן להחליט אם אני פוגע עם הפנים או עם צד הגוף, ובלמתי את עצמי עם הירך.

"נפגעתי בצד ועפתי לחולות, נשכבתי על החול, קיוויתי שזאת רק מכה חזקה ושאני אצליח לעמוד. ניסיתי לעמוד, היו לי כאבי תופת. אמרתי לבייביסיטר שתיקח את הילדים הביתה והזמנתי אמבולנס. בתל השומר עברתי ניתוח שחיבר את שני החלקים שנשברו. אחרי שנה התגלה לי נמק של המפרק בצד שמאל".

בעקבות הפציעה, נסע קלנג לארצות הברית ושם עבר ניתוח מסובך במפרק. בעקבותיו עבר שיקום נוסף של שנה. כתוצאה מהפגיעה הקשה, צוואר הירך נשבר, ובמהלך ההחלמה, העצמות נדחסו אחת כלפי השנייה, רגלו התקצרה בכ-4 ס"מ, נגרמו לו מוגבלויות בתנועה ושרירי הרגל נותרו רפויים וחלשים.

עדי קלנג. "החלטתי שאני לוקח את המתנה שקיבלתי, ומאפשר לכל בן אדם עם מוגבלות לבוא ולגלוש" (צילום: Ben Reed)

בסיום השיקום הארוך הצליח לחזור חזרה למים שהוא כל כך אוהב. "זאת תחושה שאי אפשר לתאר במילים. זה משהו מטורף. הרגשתי שחזרתי לחיים. כמו דג שמחזירים אותו למים, שאתה רואה שהוא נשפך ומתחיל להשתולל במים. חזרתי לעשות גלישת גלים, קייט סרפינג, סאפ, מצנחי רחיפה, סנובורדינג, צלילה, הכול. זה לא עצר אותי".

עשר שנים לאחר התאונה, בגיל 45, החליט קלנג לחזור להתחרות בתחרויות לאנשים ללא מוגבלויות. "הגעתי להישגים יפים בתחרויות ארציות. הייתי שלוש שנים סגן אלוף הארץ בלונג בורד, ואני מתחרה גם בסאפ מהירות".

ב-2017 הוא קיבל בפעם הראשונה הזמנה לתחרות לאנשים עם מוגבלות בארצות הברית. "אמרתי לעצמי: 'בוא ננסה גם תחרויות לאנשים עם מוגבלות'. התחרות הראשונה הייתה אליפות ארצות הברית הפתוחה, וסיימתי שם במקום השני".

בעקבות ההצלחה, הוא נרשם לראשונה לאליפות העולם הפראלימפית. קלנג לא הגיע לתחרות עם ציפיות גבוהות, ובעיקר ניסה לראות כמה רחוק הוא יגיע. ההתחלה הייתה קשה. במקצה הראשון הוא לא הצליח להראות את האיכויות שלו על הגלשן שהביא מישראל. במקצה השני הוא החליט לנסות את מזלו עם גלשן אמריקאי פשוט ששכר לתחרות, החלטה ששינתה את המומנטום עד הזכייה בתואר.

"שכרתי שם גלשן ליתר ביטחון אם הגלשן שלי ישבר. הגלשן המושכר לא נראה טוב, אבל דווקא איתו התחלתי להראות יכולות גבוהות יותר ולעלות במקצים. עליתי לגמר, וזה היה פשוט מטורף. צהלתי משמחה. החזקתי את הראש ולא האמנתי. רצה הגורל וזכיתי במקום הראשון".

עדי קלנג. "זה לא יכול להיות. אני אלוף העולם" (צילום: Ben Reed)

בסיום התחרות קלנג הפך לאלוף העולם הראשון מישראל בגלישה פראלימפית בתחרות שמארגן ארגון הגלישה העולמי. "הייתי מוצף, לא יכולתי לדבר עם אף אחד. הייתי אלוף העולם הראשון מישראל שזוכה בתחרות רשמית של ארגון הגלישה העולמי. זאת הייתה סנסציה בלתי מוסברת. עד היום אני לא מאמין שזה קרה. כל פעם יש לי פלאשבקים, ואני אומר לעצמי: 'זה לא יכול להיות. אני אלוף העולם'".

"החלטתי שאני לוקח את המתנה שקיבלתי כשליחות"

בעקבות הזכייה בתואר אלוף העולם, החל קלנג לחשוב על המשך הדרך שלו. התשובה שמצא היא הקמת הבית ספר לגלישה נגישה "גל גלים". "הקמתי את בית הספר אחרי שראיתי בעולם מה גלישה עושה לאנשים, איך היא מעצימה אותם, איך היא עוזרת להם לנפש ולגוף. הים עצמו הוא מאוד תרפויטי. החלטתי שאני לוקח את המתנה שקיבלתי, את השליחות הזאת, ומאפשר לכל בן אדם עם מוגבלות, ולא משנה מהי, לבוא ולגלוש".

לבית הספר הגיעו עד כה מאות אנשים עם מוגבלויות שונות: אנשים על כסאות גלגלים, אנשים משותקים בארבעת הגפיים, ניוון שרירים, טרשת נפוצה, קטיעות איברים, עיוורים, חירשים וילדים על הרצף האוטיסטי, שמקבלים מענה מיוחד במפגש מחבר עם הים. "אני עוזר להם לגלוש, וזה האושר הכי גדול שלי. זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, וזה בזכות הפציעה שנגרמה לי ב-2002".

עדי קלנג. "התלמידים מחכים ליום הזה איתי במים, הם סופרים את הימים" (צילום: Ben Reed)

קלנג מפעיל שתי קבוצות וואטסאפ עם כ-200 מתנדבים באשדוד ותל אביב שבאים לקחת חלק בפעילויות הגלישה הקבועות. "בכל פעם שיש פעילות, אני שואל בקבוצה מי רוצה להצטרף אליי. אנשים עם מוגבלויות מורכבות, למשל אנשים משותקים בארבעת הגפיים, אין להם אפילו את היכולת להתהפך מהבטן לגב. כלומר אם הם נופלים מהגלשן, הם לא יכולים להפוך את עצמם ולנשום אוויר. לכן צריך להגיע מתנדב שנמצא קרוב אליהם ולעזור להם, להפוך אותם שינשמו. יש לי גלשנים מיוחדים שבניתי, ואיתם הם יכולים לגלוש".

במקביל, קלנג מדריך בבית הספר לגלישה ילדים על הרצף האוטיסטי. "הם גולשים לבד עם מעט צריכים מתנדבים שיעזרו להם. זה מדהים לראות את האהבה שלהם לים. הם מחכים ליום הזה איתי במים, הם סופרים את הימים. אתה לא יכול לצפות ליותר מזה. זה ממש ממכר, התחושה הזאת שאתה עוזר למישהו ואתה רוצה עוד מזה. זאת תחושה מטורפת".