ארבעת העשורים האחרונים של גלובליזציה וחדשנות טכנולוגית היו ברכה עבור בעלי המיומנויות, העושר, והקשרים לנצל שווקים והזדמנויות חדשות. אבל לעובדים הרגילים היה הרבה פחות על מה לשמוח.

בכלכלות מתקדמות, הרווחים של בעלי השכלה נמוכה קפאו ברוב המקרים, למרות העלייה בפריון העבודה הכולל. כך למשל, מאז 1979 השכר של עובדי הייצור בארה"ב עלה בפחות משליש מקצב הגידול בפריון. חוסר הביטחון ואי השוויון בשוק התעסוקה התגברו, וקהילות רבות נותרו מאחור בזמן שמפעלים נסגרים ועבודות נודדות למקומות אחרים.

במדינות מתפתחות, שבהן התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית חזתה שהעובדים יהיו המרוויחים העיקריים מהתרחבות חלוקת העבודה הגלובלית, תאגידים והון שוב קצרו את הרווחים הגדולים ביותר. ספר מאת אדם דין מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון שעתיד לצאת בקרוב, מראה שגם במדינות תחת ממשלות דמוקרטיות, הליברליזציה של הסחר הלכה יד ביד עם דיכוי זכויות עובדים.

תחלואי שוק העבודה משליכים למתחים חברתיים ופוליטיים רחבים יותר. בספרו פורץ הדרך משנת 1996 When Work Disappears ("כשהעבודה נעלמת"), תיאר הסוציולוג וויליאם ג'וליוס וילסון (Wilson) כיצד הירידה במשרות הצווארון הכחול הביאה לעלייה בהתפרקות המסגרת המשפחתית, בשימוש בסמים ובפשע. הכלכלנים אן קייס (Case) ואנגוס דיטון (Deaton) תיעדו לאחרונה את העלייה במקרי ה"מוות של ייאוש" בקרב גברים אמריקנים פחות משכילים, וספרות אמפירית הולכת וגדלה קושרת את עליית הפופוליזם הסמכותני והימני בכלכלות מתקדמות, להיעלמות משרות טובות לעובדים רגילים.

אי אפשר לבנות על התאגידים

בעיות העובדים זכו לתשומת לב מחודשת כתוצאה ממגיפת הקורונה העולמית – ובצדק. אבל כיצד עובדים יוכלו להמשיך לקבל לא רק את חלקם ההוגן, אלא גם גישה לעבודות ראויות המאפשרות חיים משמעותיים?

גישה אחת היא להסתמך על האינטרס העצמי הנאור של התאגידים הגדולים. עובדים שמחים ומסופקים הם פרודוקטיביים יותר, פחות צפויים להתפטר, ובעלי סבירות גבוהה יותר לספק שירות טוב ללקוחות. זיינפ טון (Ton) מ- MIT הראתה שמפעלים קמעונאיים יכולים לקצץ בעלויות ולהגדיל את הרווחים על ידי תשלום שכר טוב, השקעה בעובדים שלהם ומתן מענה לצורכיהם.

אבל חברות רבות שטוענות לעמידה בסטנדרטים גבוהים בעבודה, הן גם מתנגדות נחרצות לאיגודים; למרבה הצער, לעתים קרובות מדי הדרך של צמצום למינימום של שכר העובדים ושל יכולתם להשמיע את קולם מתגלה כאסטרטגיה תאגידית רווחית. ההיסטוריה מוכיחה כי הכוח הנגדי שמפעילים עובדים – באמצעות פעולה קולקטיבית והתארגנות באיגודי עובדים – הוא שהניב לעובדים את הרווחים המשמעותיים ביותר.

חיזוק האיגודים חשוב, אבל לא מספיק

לכן, אסטרטגיה שנייה שתסייע לעובדים תהיה מורכבת מהגדלת כוח ההתארגנות העובדים מול מעסיקים. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הביעה תמיכה מפורשת בגישה זו, בנימוק כי התכווצות מעמד הביניים האמריקני היא תוצאה של הירידה בכוח האיגודים, והתחייב לפעול לחיזוק העבודה המאורגנת ויכולת המיקוח הקיבוצי.

במדינות כמו ארצות הברית, שבהן איגודי העובדים נחלשו משמעותית, אסטרטגיה זו חיונית כדי לתקן חוסר איזון בכוח המיקוח. אבל הניסיון ממדינות רבות באירופה שבהן התארגנות העובדים והמשא ומתן הקיבוצי נותרו חזקים, מלמד שאולי לא יהיה די בכך.

הבעיה היא שזכויות עובדים חזקות יכולות ליצור גם שוק עבודה דואליסטי, שבו ההטבות מגיעות ל"מקורבים", בזמן שעובדים פחות מנוסים ימשיכו להתקשות במציאת עבודה. בצרפת, יכולת מיקוח קיבוצי ותקנות עבודה חזקות בדרך כלל הוכיחו את עצמן מבחינת העובדים. אבל שיעור אבטלת הצעירים בצרפת הוא מהגבוהים ביותר מבין הכלכלות המתקדמות.

הממשלה צריכה להתערב, ולכוון להשקעה בעובדים החלשים

אסטרטגיה שלישית, שמטרתה לצמצם למינימום את האבטלה, היא להבטיח ביקוש הולם לעבודה באמצעות מדיניות מאקרו-כלכלית מרחיבה. כאשר המדיניות הפיסקלית שומרת על ביקוש מצרפי גבוה, המעסיקים הם אלה שרודפים אחר העובדים והאבטלה יכולה להישאר נמוכה. מחקר של לארי מישל (Mishel) וג'וש ביוונס (Bivens) מהמכון למדיניות כלכלית, מראה כי צנע מאקרו-כלכלי הוא סיבה מרכזית לכך שהשכר בארה"ב מפגר אחרי הפריון מאז שנות השמונים. לעומת זאת, התגובה הפיסקלית האגרסיבית של ממשל ביידן למשבר הקורונה הבטיחה גידול בשכר בארה"ב, על רקע ירידה חדה באבטלה.

אבל למרות ששוקי עבודה הדוקים יכולים לעזור לעובדים, הם יכולים גם להוות סיכון לאינפלציה. יתרה מכך, מדיניות מאקרו-כלכלית אינה יכולה לסייע לעובדים מעוטי מיומנויות, או לאזורים שבהם יש צורך ביותר מקומות עבודה.

אסטרטגיה רביעית, אם כן, היא לשנות את מבנה הביקוש במשק באופן שייטיב במיוחד עם עובדים מעוטי השכלה ועם אזורים מוחלשים. המחסור במשרות מעמד ביניים שמקנות תעסוקה בטוחה, קשור קשר הדוק להיעלמות (כתוצאה מגלובליזציה ושינויים טכנולוגיים) של עבודות צווארון כחול בייצור, ושל משרות מכירות ופקידות במגזר השירותים. על מנת לשנות את המגמה של ההשפעות המקטבות הללו, על קובעי המדיניות להתמקד בהרחבת היצע המשרות שנמצאות במרכז עקומת המיומנויות.

הדבר כרוך בשינוי תכניות קיימות לפיתוח תעשייתי ועסקי, כך שתמריצים יועברו לחברות בעלות הסיכוי הגבוה ביותר לייצר מקומות עבודה טובים במקומות הנכונים, ויתוכננו תוך מחשבה על צורכי החברות הללו. מדיניות תעשייתית קונבנציונלית המכוונת לייצור עתיר מיומנויות והון, ונשענת במידה רבה על הקלות מס, לא תעשה הרבה כדי לדרבן את הגידול במשרות הטובות עבור אלה שהכי זקוקים להן.

לכוון את הטכנולוגיה לטובת העובדים

בנוסף, עלינו לבחון היטב כיצד טכנולוגיות חדשות עוזרות או פוגעות בעובדים, ולחשוב מחדש מהי מדיניות של חדשנות לאומית. הנרטיב הנוכחי מתמקד כמעט אך ורק באופן שבו עובדים צריכים להכשיר את עצמם כדי להסתגל לטכנולוגיות חדשות, ומעט מדי בשאלה כיצד החדשנות צריכה להסתגל למיומנויות של העובדים.

כפי שציינו כלכלנים כמו דארון אסמוגלו (Acemoglu), ג'וזף שטיגליץ (Stiglitz) ואנטון קורינק (Korinek), הכיוון אליו יובילו השינויים הטכנולוגיים הוא גמיש, ותלוי בתמריצים כמו מחירים, מסים, ונורמות של היזמים. מדיניות ממשלתית יכולה לעזור בהכוונת טכנולוגיות של אוטומציה ובינה מלאכותית לעבר מסלול ידידותי יותר לעובדים, אשר ישלים את כישורי העובדים במקום להחליף אותם. עמיתתי להרווארד סטפני סטנצ'בה (Stantcheva) ואני דנים בכמה רעיונות ראשוניים בדוח שהכנו עבור נשיא צרפת עמנואל מקרון.

בסופו של דבר, שיפור שכר העובדים והיכולת לתעסוקה מכבדת כרוך הן בחיזוק כוח המיקוח של העובדים והן בהגדלת היצע המשרות הטובות. כך יזכו כל העובדים בעסקה טובה יותר ובנתח הוגן מהשגשוג העתידי.

***

דני רודריק, פרופסור לכלכלה פוליטית בינלאומית בבית הספר קנדי לממשל שבאוניברסיטת הרווארד, נשיא האגודה הכלכלית הבינלאומית, ומחבר הספר "שיחה כנה על סחר: רעיונות לכלכלה שפויה". המאמר פורסם גם ב-Project Syndicate