ריקי בראון, תושבת אלקנה שבשומרון, לא שלחה את שלושת בנותיה למעון ולבתי הספר שלהן בחודש האחרון. בתה בת השנתיים חולה במחלה כרונית שמציבה אותה בקבוצת סיכון לתחלואת קורונה קשה, ובראון החליטה לעשות הכול כדי להגן עליה.

"הגישה שלי היא לשמור עליה עד שתוכל להתחסן", אומרת בראון, "לכן, כשהתחיל הגל החמישי שלחתי פחות ופחות את הבנות שלי למעון ולבתי הספר, עד שהפסקתי כליל. בשביל להשאיר את כולן בבית מבלי שאנחנו נידרש להפסיק לעבוד, אנחנו מעסיקים מטפלת לבת השנתיים, והיא נבדקת פעם בשבוע."

בראון היא אחת מהורים רבים שנמנעים לחלוטין משליחת ילדיהם למערכת החינוך במהלך גל האומיקרון. הסיבות נעות בין חשש שהילדים או בני משפחה בסיכון יידבקו בקורונה, לרצון להימנע מהבידודים החוזרים ונשנים שילדים נדרשים אליהם בשבועות האחרונים. בעוד משרד החינוך מוביל מדיניות של פתיחת מוסדות החינוך בכל מחיר והימנעות מלמידה מרחוק, ההורים האלה 'מצביעים ברגליים' ומעדיפים לשמור על הילדים בבית.

התופעה הזו מורגשת גם במקומות העבודה ואתרי התרבות והבילוי, וזכתה לכינוי 'הסגר השקט': למרות היעדר כמעט מוחלט של הגבלות מול גל התחלואה, חלק גדול מהציבור בוחר לצמצם מפגשים באופן וולונטרי, עם גיבוי מצומצם מהמדינה.

למשרד החינוך אין נתונים על מספר הילדים שנעדרים עקב בחירת ההורים, אך משיחות עם מורים, גננות ומנהלי מחלקות חינוך ביישובים שונים עולה שלא מדובר בתופעה זניחה. ייתכן שביטול חובת הבידוד במערכת החינוך, עליה הכריזו ראש הממשלה בנט ושרי החינוך והבריאות תחזיר למוסדות החינוך את הילדים שהוריהם חוששים מבידודים. אך ההורים שהם או ילדיהם נמצאים בקבוצות סיכון עדיין יישארו ללא מענה.

"הבת שלי כמעט יצאה מדעתה כשהיתה בבידוד"

אושרת אדר, אם לארבעה ילדים מרמלה, נשארת איתם בבית. כל ילדיה נמצאים על הקשת האוטיסטית, והבכור לומד איתה בלמידה ביתית, ללא קשר לקורונה. היא חוששת מהידבקות ומבידוד באותה מידה. לדבריה, התהליך היה הדרגתי. "בשנה שעברה שלחתי אותם לסירוגין לבית הספר. גם בתחילת השנה הזו, שבועיים לפני החתונה של אחי, הם נשארו בבית. הקש ששבר את גב הגמל היה שאחת הבנות נדבקה בקורונה בבית ספר וכמעט יצאה מדעתה בבידוד".

עדן הלוי, אם לשלושה מרמלה, נמנעת משליחת ילדיה לבית הספר ולגן. בנה הבכור בן ה-16 נשאר עם אחיותיו בבית. לדבריה מדובר בפתרון זמני: "ברגע שאני ארגיש בטוחה לשלוח אותם, אני אשלח". בנוסף, היא לא מעוניינת שיערכו להם בדיקות קורונה במסגרות החינוך. "אני לא מאמינה בבדיקות אנטיגן. אין סיבה שיבדקו אותם עם רמת האמינות של הבדיקות הללו".

"יש זום של חצי שעה ביום, את כל השאר ההורים צריכים להשלים"

האמהות מספרות על מענה חלקי ומשתנה מצד בתי הספר לילדים שנשארים בבית. כשלא מתקיימת למידה מרחוק בזום, המורים שולחים לתלמידים שבבית עבודות ומטלות. בראון מציינת לחיוב את גמישותה של מנהלת חטיבת הבינים של הבת הגדולה, שמאפשרת לבתה להגיע למבחנים בבית הספר, ולהיבחן לבד בכיתה ריקה.

אך בבית הספר היסודי בו לומדת בתה של בראון, המענה הלימודי מצומצם ביותר. "התקבלה החלטה שלא תהיה יותר למידה מרחוק, אלא זום אחד במשך חצי שעה בכל יום, עם מקצוע אחר בכל פעם. זה מה שבית הספר נותן, וכל השאר תלוי בהורים שצריכים להשלים לילדים את החומר. אני מבינה את הקושי של למידה היברידית, אבל התחלואה גבוהה, ואנחנו לא היחידים שלא שולחים לבית ספר".

בראון ואדר מספרות שהמחנכות של ילדיהם שומרות איתם על קשר קבוע ויומיומי עם ילדיהם. "כשהילדה שלי הייתה בבידוד, המורה שלה באה לבקר אותה מתחת למרפסת", מספרת אדר, "זה ריגש אותה מאוד". בראון אומרת ש"המחנכת של הבת הבינונית, שלומדת ביסודי, מקפידה לשלוח לה את השיעורים ולשאול לשלומה, שזה הכי חשוב".

"הרכבנו נדנדה בסלון"

הזמן הארוך בבית דורש יצירתיות מההורים. אדר מתארת שבנוסף למטלות שבית הספר מעביר לה, היא יוזמת פעילויות מגוונות. "הרכבנו נדנדה בסלון, קנינו קלפים לימודיים, משחקים וכמובן כל מה שהאינטרנט מציע, כי הבנות שלי מתקשות בלמידה מרחוק". עם זאת ברור לה שמדובר בפתרון זמני. ""ברור שהייתי רוצה לשלוח אותן לבית הספר, והן גם מאוד מתגעגעות לצוות".

הלוי מספרת שהימים עוברים על הילדים בכיף. "יש זמן יצירה וזמן התפנקות בבית. בסך הכל הם מבסוטים שהם לא הולכים לבית הספר".

"כל מה שאני מבקשת זה שלא יתעלמו מהילדים בבית"

בנסיון לשמור על הבת הקטנה, משפחתה של בראון מצמצמת בצורה משמעותית את המפגשים עם אנשים שאינם בני הבית. "הכל במשלוחים עד הבית, ואנחנו לא נפגשים עם משפחה", היא אומרת, "אבל לא הייתי רוצה שהן ייתקעו בחדר, כי הנזק של זה הוא אדיר. אז אנחנו מנסים להתגמש. אני כן נותנת להן לפגוש חברות שאני יודעת שהמשפחות שלהן מקפידות, בחצר עם מסכות, וגם להשתתף בחלק מהפעילות של תנועת הנוער. כמובן שלא טיולים".

בראון מצפה שהמדינה תכבד הורים שחוששים לשלוח את ילדיהם לגנים ולבתי הספר, ותאפשר מענה לימודי גם לילדים שלהם. "למעשה הבחירה לשלוח או לא לשלוח לא קשורה לחששות של ההורים, אלא למשאבים בהשלמת פערים לימודיים, וזה מעוות. אני מבינה שהגישה שלי מנוגדת לגישה של משרד החינוך, אבל למה לגרום לי להרגיש לא בסדר כי אני מנסה לשמור על הילדה שלי? כל מה שאני מבקשת זה שלא יתעלמו מהילדים בבית."