איומיו של ולדימיר פוטין על אוקראינה תופסים במבוכה את מנהיגי העולם, שלא יודעים איך להגיב לסכנה שמרחפת מעל ראשם. רצה הגורל ושניים מתוכם, מנהיגי ארה״ב וגרמניה, מהמדינות החזקות בעולם, עומדים בראש מפלגות שמאל מרכז.

את התגובות של הנשיא ג׳ו ביידן והקנצלר אולף שולץ, ניתן לכנות לכל הפחות ״פייסניות״. ביידן אותת לרוסיה שהוא למעשה מאפשר פלישה צבאית, כשאמר: ״זה דבר אחד אם מדובר בחדירה קטנה, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו צריכים להתווכח מה לעשות ומה לא לעשות״. רק לאחר מכן הוסיף ש״אסון״ ייגרם לרוסיה אם אכן תפלוש לאוקראינה.

שולץ סירב להיפגש עם ביידן על מנת לתאם עמדות בנושא, לא שלח נשק לאוקראינה ומוכן לשלוח רק ציוד רפואי, ואף אמר כי ״יש לשקול בכובד ראש״ את השלכות הסנקציות (הכלכליות בלבד) שאולי יוטלו על רוסיה במקרה שתפתח במלחמה.

***

מדיניות החוץ המתונה הזו נדמית לבני זמננו מובנת מאליה כשהיא מגיעה ממנהיגי שמאל, שהרי ניציות מזוהה עם מפלגות ואנשי ימין, ויוניות עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ובאמת, שאיפה לשלום ורתיעה ממלחמות הולמת את ערכי השמאל הסוציאל-דמוקרטי והליברלי וטבעית לדימויו העצמי.

יחד עם זאת, מנהיגים שמאליים בולטים בעולם לא סלדו משימוש בכוח צבאי, כשחשבו שהדבר חיוני. קלמנט אטלי, מנהיגה לשעבר של מפלגת הלייבור הבריטית, נודע בעיקר בשל ניצחונו על צ'רצ'יל בבחירות בשנת 1945, ערב סיום מלחמת העולם השנייה.

הניצחון איפשר לאטלי לכונן מדינת רווחה ״מהעריסה עד הקבר״, כולל מערכת בריאות ציבורית מפוארת, מערך קצבאות ביטוח לאומי נרחב, הלאמה של תעשיות מרכזיות ועוד. אבל אטלי ניצח את גיבור מלחמת העולם הבריטי לא רק בזכות העמדות החברתיות שלו, אלא גם בזכות העמדה הלוחמנית שלו בתחילת המלחמה.

בזמן שראש ממשלת בריטניה השמרן צ׳מברליין חתם עם היטלר ומוסליני על הסכם מינכן, שהעביר את צ'כוסלובקיה לידי הנאצים, ביקר אותו אטלי בחריפות. מנהיג השמאל תקף את מנהיג הימין על רפיסותו. מאוחר יותר היה זה הלייבור שהגיש אי אמון נגד ממשלתו של צ׳מברליין, סירב להיכנס לממשלת אחדות כל עוד הוא עומד בראש המפלגה ותבע את החלפתו בצ׳רצ׳יל הניצי. לאחר החלפת הממשלה שימש אטלי כסגנו של צ'רצ'יל לאורך המלחמה כולה, יזם את דו״ח בוורידג׳ שחשף את הרעות החולות בחברה הבריטית והחל את מסעו לכס ראש הממשלה ולשינוי פניה של בריטניה.

גם הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט, מודל החיקוי של ג'ו ביידן והיוזם של ״הניו דיל״, הוא אותו רוזוולט ששינה את עמדתו הבדלנית, חימש את בריטניה, ובסופו של דבר צירף את ארצו למלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקאי הנערץ היה גם זה שהכריע את המלחמה יחד עם בריטניה של צ׳רצ׳יל ואטלי.

***

לא כל תוקף הוא היטלר, ואפשר להבין את חוסר ההתלהבות של מנהיגי מדינות המערב מהקזת דם של חייליהם בארץ זרה. ובכל זאת, מותר ונכון לצפות דווקא מביידן ושולץ להיות נחושים במניעת פלישה צבאית לאוקראינה.

מנהיגי ארה״ב וגרמניה מנסים להוביל, כל אחד במדינתו ובדרכו, שינוי כיוון כלכלי חברתי שבבסיסו תפיסה של סולידריות ואחריות, כולל צעדים כמו הגדלה משמעותית של ההוצאה החברתית והעלאת שכר המינימום. לצד צעדים חשובים אלו, ומתוך תפיסה שמשותפת לשניהם בדבר ערכי הסולידירות, דווקא הם אמורים להבין את חריפות האיום מצד דיקטטור כמו פוטין. המחיר של כניעה לרוסיה בזירות כמו מזרח אסיה והמזרח התיכון – יהיה כבד.

תגובה צבאית ישירה של ארה״ב וגרמניה היא לא המענה היחיד לאיום הרוסי. ביידן ושולץ נמנעים גם מצעדי התנגדות ״רכים״ יותר כמו חימוש מאסיבי של אוקראינה, סנקציות חריפות, או לכל הפחות רטוריקה מאיימת. יש מדינות, ובתוכן ישראל, שצריכות לסגל להן את דרכי השלום. אבל צריך לדעת שיש גם עת למלחמה.

—

אביעד הומינר רוזנבלום הוא מנהל מדיניות בקרן ברל כצנלסון