השימוש הנרחב ביותר בשביתות נעשה בעשור האחרון לטובת הגנה על זכויות של עובדים מוחלשים,  כך על פי מחקר חדש של ׳פורום ארלוזורוב׳.

השביתה והאיום בשביתה תרמו בשנים האחרונות להעלאת שכר המינימום, לשיפור בשכר העובדות הסוציאליות, להרחבת הבטיחות בענף הבנייה ולקליטת עובדי קבלן בהעסקה ישירה. עוד מעלה המחקר שלצד מאבקים לשיפור תנאי עבודה, נדרשו שביתות על מנת להבטיח את עצם קיומה של זכות ההתארגנות.

השביתות יורדת בהדרגה עם השנים (עיצוב: אידאה)

המחקר שנכתב על ידי חוקרי המכון, ד״ר מיכל שטיין וד״ר אסף בונדי, מצא שבעשורים האחרונים ישנה מגמה מתמשכת  של צמצום מספר העובדים השובתים בישראל ושל מספר ימי העבודה שאבדו כתוצאה משביתה.

בעוד שבשנת 2003 אבדו למשק 1,357 ימי עבודה, לכל 1,000 שכירים, בעקבות שביתות; מספר ימי העבודה שאבדו למשק הלך וירד בהדרגה, ובשנת 2011 אבדו למשק רק 209 ימי עבודה לכל 1,000 שכירים. ב-2019 אבדו למשק 32 ימים בלבד לכל 1,000 שכירים.

על אף הירידה המתמשכת במספר ימי השביתה במהלך העשור האחרון, ניתן לראות עלייה במספר ימי השביתה ב-2020 לאור מאבקן המתמשך של העובדות הסוציאליות לשיפור תנאי עבודתן. מאבק נוסף בשנה הזו היה של הסגל האקדמי במכללות הציבוריות, למען הסדרה ראשונית של תנאי עבודתם.

נתונים רשמיים לשנת 2021 עדיין לא פורסמו, אבל ניתן להעריך שגם בשנה החולפת לא נרשמה עלייה דרמטית בכמות ימי העבודה שאבדו למשק עקב שביתות, זאת על אף קיומן של מספר שביתות בשנה החולפת בסקטורים שונים, בין היתר בענף התקשורת, מערכת הבריאות ועוד.

במערכת הבריאות, שמתמודדת בשנתיים האחרונות עם משבר הקורונה, התקיימה שביתה של צוותי האחים והאחיות על רקע האלימות כלפיהם. בנוסף, שבתו בשנת 2021 גם כ-13 אלף עובדי משק ומנהלה בבתי החולים, על רקע עומסי העבודה החריגים והסירוב של משרד האוצר להוסיף תקנים לעובדים, שיקלו על העומס. 

״באופן ברור ועקבי, ארגוני העובדים בישראל לא ששים לשבות ומעדיפים ליישב סכסוכי עבודה בדיאלוג עם המעסיקים ועם המדינה״, אומרים החוקרים שטיין ובונדי, ״העובדים, כמו המעסיקים, מבינים שההשלכות של השבתה פוגעות לא רק במעסיקים אלא גם בהם עצמם. עובדה זו גורמת לארגוני העובדים לשבות במשורה, כמעט אך ורק במצבי "אין ברירה", אך גם הופכת את השביתה לאחד המנגנונים היעילים ליישוב סכסוכי עבודה". 

בעוד שארגוני העובדים בשבדיה או בדנמרק יכולים לעשות שימוש כמעט בלתי מוגבל בזכות השביתה, ארגוני העובדים בישראל מוגבלים מאוד לדברי החוקרים. הדו״ח מראה שזכות השביתה, המשמשת כלי מרכזי להבעת סולידריות, בפרט כאשר עובדים מבקשים לקדם מטרות חברתיות של אוכלוסיות מוחלשות, נתונה למגבלות חוקיות, המהוות לא אחת חסם שאינו מאפשר לעובדים להפגין סולידריות ולקדם מטרות חברתיות רחבות. ההגבלה הזו של הבעת סולידריות היא זו שמזינה במידה רבה את הביקורת על אופייה של זכות השביתה בישראל ככזו השמורה לעובדים חזקים בלבד. 

המגבלות האלה מצטרפות לנטייה הולכת וגוברת של בתי הדין לעבודה להגביל את השימוש בזכות השביתה בישראל, גם במקרים בהם השביתה אינה בגדר שביתה פוליטית אסורה. בכך מקפיא בית הדין לעבודה את סכסוכי העבודה, מאריך אותם ואינו מאפשר לצדדים להגיע לפתרון.

דוגמה לכך היא צו המניעה בן שבע השנים שהטיל בית הדין לעבודה על עובדי הנמלים שביקשו להסדיר את השלכות הרפורמה בנמלים על תנאי עבודתם. הצו שניתן בשנת 2013 נותר בתוקף עד שנת 2021, ורק לאחר הסרתו הגיעו הצדדים לחתימת הסכמי הרפורמה. לצד הצמצום ביכולתם של ארגוני עובדים לקדם מטרות חברתיות, נטייתו הגוברת של בית המשפט לצמצם את השימוש בזכות השביתה ולהגביל אותה מציבה מכשולים בפני הסדרה מוסכמת של יחסי העבודה.

״ההשפעות של זכות השביתה והשימוש שנעשה בה בישראל מדגישים את החיוניות של זכות היסוד הזו״, אומר מנכ״ל פורום ארלוזורוב, עמית בן-צור, ״מי שפועל להגביל את זכות השביתה מבקש למעשה לפגוע ביכולתם של העובדים המאורגנים להגן על העובדים המוחלשים ועל יכולתם לקדם מטרות חברתיות חשובות. דיון שמבוסס על עובדות ועל ניתוח מקצועי יתרום לקידום ההכרה הציבורית בחשיבותה העצומה של זכות זו לדמוקרטיה הישראלית״.