יהונתן גפן, בשיר "דון קישוט", מבקש מהגיבור הדמיוני לנוח מפני ש"כל המלחמות הן על חשמל". גפן אמנם אינו הוגה גיאופוליטי, אך בשורה קצרה ופשוטה הוא קלע אל לב העניין: מאז תחילת המאה ה-20 חלק ניכר מן המלחמות, ובוודאי באזור המזרח התיכון, סבו סביב הגישה למקורות אנרגיה והבעלות עליהם. הנושא הזה נעדר מהדיווח התקשורתי על המשבר באוקראינה, על אף שלרוב המעורבים ברור כי זהו הנושא המרכזי. המשבר באוקראינה הוא המשכו של מאבק שארה"ב ורוסיה מנהלות על השאלה מי יזכה לספק אנרגיה לשוק המערב אירופאי.

סטלין התחיל

עד סוף מלחמת העולם השניה, רוסיה ומזרח אירופה היו ספקיות האנרגיה המסורתיות של מערב אירופה. ב-1944 לקראת סוף המלחמה, גבר חשדו של סטלין כי הבריטים והאמריקאים מתכננים ביחד את עתידו של שוק האנרגיה העולמי ומבקשים להותיר את בריה"מ מחוץ למשחק. כדי להבטיח את מעורבותה של מוסקבה בענייני הנפט, סטלין ניסה להשתלט על חבלי ארץ בצפון איראן. אולם, לאחר משבר קצר באביב 1946, סטלין נכנע והסכים להוציא את כוחותיו מהאזור.

האינטרס האמריקאי

לאחר שהדפה את המעורבות הסובייטית באזור המפרץ הפרסי, פעלה ארה"ב כדי להבטיח את הדומיננטיות של תאגידים אמריקאים בכל הקשור בסחר בנפט מזרח תיכוני. תוכנית מרשל כללה, ב-1947, תקציבים מיוחדים בהם יכלו מדינות מערב אירופה להשתמש אך ורק לצורך קניית נפט מתאגידים אמריקאים. מחלקת המדינה וסוכנות הביון המרכזית פעלו ליצירת משטרים ידידותיים לאורך נתיבי מעבר הנפט במזרח התיכון. בד בבד, עם פרוץ המלחמה הקרה והקמת "מסך הברזל", נעצר הסחר בין מזרח למערב אירופה. כתוצאה מכך, בריה"מ נהדפה לשנים ארוכות משוק הנפט האירופאי.

האינטרס האירופאי

האינטרס של מדינות אירופה היה שונה מזה האמריקאי. הן היו מעוניינות באספקה של המשאב החיוני גם מדרום (מאזור המזרח התיכון) וגם ממזרח (מהגוש הסובייטי). איטליה מרדה ראשונה במונופול האנרגיה האמריקאי ביבשת אירופה, כשחתמה בסוף שנות ה-50 על עסקה גדולה עם בריה"מ. העסקה כללה נפט וגז רוסיים תמורת צינורת פלדה מתוצרת איטליה.

קנצלר גרמניה, אולף שולץ. פוסח על שני הסעיפים (צילום: Tobias Schwarz/Pool via REUTERS)

יחסי חילופין אלו אפשרו לבריה"מ לבנות רשת צינורות גדולה. פרויקט "הידידות" חיבר את משאבי האנרגיה שהגיעו מסיביר, מרכז אסיה והקווקז אל השוק הגרמני. לאחר השלמת הפרויקט ב-1964, בריה"מ החלה לפעול במזרח התיכון כמו תאגיד נפט מערבי לכל דבר, וחתמה על חוזים גדולים להפקה והובלה של נפט מעיראק וכן כמויות גדולות של גז מאיראן ואפגניסטאן.

הצינור הטרנס-סיבירי

מול הציר שיצרו האמריקאים, שהובילו את האנרגיה לאירופה ממזרח (אזור המפרץ הפרסי) למערב, בנו הסובייטים בשנות השישים ציר שנע מדרום לצפון דרך הטריטוריה של הגוש הקומוניסטי. בשנות השמונים סייעו חברות גרמניות וצרפתיות לבריה"מ לבנות צינור גז נוסף. צינור זה, שזכה לשם "הצינור הטרנס-סבירי", חיבר את מאגרי הגז בסיביר אל מערב אירופה דרך אוקראינה. ארה"ב ניסתה להיאבק בכל יכולתה נגד פרויקט "הידידות" ונגד הצינור הטרנס-סיבירי ואיימה להטיל סנקציות על חברות שישתתפו בפרויקטים אלו.

הסכנה לכלכלה הרוסית

מלחמות הצינורות הן המורשת של המלחמה הקרה והן לא פסקו עד היום. מלחמת האזרחים ביוגסלביה בשנות התשעים של המאה שעברה והמלחמות שניהל פוטין בצ'צ'ניה ובגרוזיה בשנות האלפיים היו מלחמות על השליטה בבלקן ובקווקז, שני אזורי מפתח להנחת צינורות.

נשיא רוסיה, ולדמיר פוטין. לוחץ על המערב (צילום: Alexei Nikolsky/Russian Presidential Press and Information Office/TASS)

חברות אמריקאיות רצו להניח צינור דרך הקווקז שיעקוף את הטריטוריה הרוסית ויאפשר להן להעביר גז מהים הכספי ומרכז אסיה לאירופה. רוסיה רצתה שסרביה תישאר באזור ההשפעה שלה משום רצתה להעביר דרכה צינור גז נוסף לאירופה. הפרויקט האמריקאי הקווקזי והפרוייקט הרוסי-סרבי לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל, ואוקראינה נותרה מדינת מפתח במסלול הזרמת הגז הרוסי לאירופה.

לכן, הניסיון של ממשלות בקייב להתקרב למערב ולהצטרף לנאט"ו העמיד בסכנה את הכלכלה הרוסית. גם ב-2007 וגם ב-2014 גורמים עלומים, כנראה מהימין האוקראיני, פוצצו חלקים מתשתית הצינורות הרוסית. ארועים אלו סימנו את הסכנה שנשקפת לכלכלה הרוסית אם אוקראינה תהפוך לבעלת ברית של ארה"ב.

נורד סטרים 1 ו-2

החשש הזה הוביל את רוסיה לבנות שני צינורות שהונחו על קרקעית הים הבלטי ומובילים את הגז ישירות מרוסיה לגרמניה, ועוקפים את אוקראינה. הצינור הראשון, "נורד סטרים 1", החל לפעול ב-2011. הצינור השני, "נורד סטרים 2" הושלם רק לאחרונה, למרות מאמצים גדולים של ממשל טראמפ למנוע את סיום הפרויקט. מסיבות עלומות גרמניה עדיין לא אישרה לרוסיה להזרים גז בצינור זה. שני הצינורות יכולים לשחרר את היצוא הרוסי מהתלות באוקרינה.

פוטין, ביידן, גרמניה, בריטניה

זה הרקע שיכול להסביר את עמדות הצדדים השונים לסכסוך הנוכחי ואת הדרכים לפתרונו. פוטין לוחץ על המערב על מנת להוביל לאחד משני תרחישים: הפסקת הנסיונות של ארה"ב והאיחוד האירופאי לקשור את הכלכלה האוקראינית למערב; או, לחלופין, השלמה עם קיומם של צינורות נורד סטרים ואישור השימוש בשניהם.

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן. מקשה על ייצוא הגז (צילום: AP Photo/Andrew Harnik)

ארה"ב מעוניינת להקשות על ייצוא הגז דרך אוקראינה. מצד שני, תאגידי הנפט האמריקאים שקשורים לסחר בין אירופה למזה"ת עוינים את ממשל ביידן ואת הדגש שהוא שם על אנרגיה ירוקה. לכן, על אף הצהרותיו התקיפות של הנשיא ופקידים בממשל, וושינגטון נמנעת מלשלוח כוחות לאוקראינה ולא איימה בתגובה צבאית.

גרמניה פוסחת על שני הסעיפים. היא מסרבת להצטרף למאמץ להפעיל לחץ צבאי על מוסקבה, אבל גם נמנעת מלאשר את השימוש בנורד סטרים 2. בריטניה שמפגינה מדיניות ניצית והחישה אספקת תחמושת לקייב, לא תלויה בגז הרוסי.

בעוד שהעיתונות המערבית ממשיכה לתאר פלישה רוסית כתסריט סביר, רוסיה נמנעה להצהיר שזו כוונתה. פתרון דיפלומטי למשבר, המשלים בדרך כזו או אחרת עם היותה של רוסיה ספק חשוב במשק האנרגיה האירופאי, הוא עדיין התוצאה הסבירה ביותר.

—

ד״ר גיא לרון הוא מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית