יום שישי, 09:00 בבוקר, מיידן ניז'אלז'נוסטי, כיכר העצמאות, מרכז קייב. במעלה שדרת "מאה הקדושים" צועדות אם ובתה הצעירה ונעצרות לרגע ליד אנדרטת זיכרון צנועה. משני צדדיה חרוטים פנים, שמות ותאריכי לידה ופטירה. "אמא, מי כל האנשים האלו?" שואלת הבת. "האנשים האלו כבר אינם, הם נלחמו ונפלו בקרב", עונה לה האם, מושכת בידה והן ממשיכות לעבר הקניון הסמוך.
הקרב שעליו דיברה האם לא התרחש בחבל דונבס, 800 קילומטר מזרחה מקייב, בו נפלו, בשמונה שנות לחימה עקובות מדם, מעל ל-14 אלף חיילים ואזרחים אוקראינים (כולל אזרחים ולוחמים פרו רוסים). "מאה הקדושים" הם 120 אזרחים אוקראינים שנהרגו מאש צלפים, ממש על השדרה, בלב העיר ולאור היום, בפברואר 2014. הרחוב קרוי על שם אות הגבורה שניתן לאזרחים על אומץ לבם במלחמה על חירות המולדת.
זיכרונות ימי הדם ההם מלפני שבע שנים עדיין טריים. המחאה, שהוציאה אז מעל למיליון אוקראינים אל לב הבירה, לשלושה חודשים בקור, הובילה להדחתו של הנשיא הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ'. כך הוצת סדר האירועים המלחמתי: סיפוח חצי האי קרים על ידי הרוסים; המלחמה במזרח המדינה נגד החבלים "המורדים"; ועד 120 אלף חיילים של המעצמה הגרעינית השכנה, שיושבים כיום דרוכים על גבולות המדינה, מאיימים במלחמת עולם שלישית.
אך את כל זה לא ניתן לראות, או להרגיש, בשגרת הרחוב הסואן.
הסטודנטית: "אני לא מתכוננת"
"לא יכולה לפרוץ מלחמה כי כבר יש מלחמה. ״זו סחיטה", אומרת לובה פאבלובה, תושבת העיר שעומדת למרגלות אנדרטת העצמאות המרשימה במרכז הכיכר. מאחוריה תצוגת קומיקס על לוחות ברזל כבדים, בו מתוארים ימי המאורעות של חורף 2014. "העיר שלנו שלווה", היא אומרת, "כך נכון. כך יהיה".
בצד השני של השדרה, בדוכן למכירת קפה, יוליה אימננהן, סטודנטית בת 22, מוזגת ללקוחות קפוצ'ינו. "אם הם היו רוצים מלחמה, הם לא היו מאיימים, אלא פותחים במלחמה", היא אומרת בחיוך. "אני לא מתכוננת לזה, וגם לא מכירה מישהו שמתכונן, החיים ממשיכים כרגיל".
התיירת מישראל: "אני לא מפחדת"
דברים ברוח זו אמרה לי גם יאנה קרים (28), שהגיעה מישראל בטיסה עם ילדיה הצעירים, לבקר את אמה. היא נעה על מסלול ישראל-אוקראינה כבר שנים רבות ולא התלבטה אפילו לרגע אם לטוס עכשיו. "בעבודה אמרו לי לא לטוס", היא מספרת, "אנשים ממש בהלם שאנחנו טסים, אבל אני לא מפחדת". אחיה מתגורר בעיר חארקוב, שעל פי התרחישים, תהיה הראשונה להיכבש על ידי הרוסים.
נהג המונית: "המחירים עלו, המשכורות תקועות"
"זה יהיה רווחי לאמריקאים להכניס אותנו לתוך הבוץ הזה, בטח גם לרוסים", אומר איוואן קאריינקו (60), נהג מונית, יליד העיר. "אני לא חושב שתהיה פלישה, אבל אגיד בכנות שאף אחד לא יודע להגיד מה באמת יהיה. בבית ובסביבה שלי מדברים על זה כל הזמן".
קאריינקו מתאר את פטרו פורושנקו, הנשיא הפרו-אוקראיני, שעלה לשלטון אחרי המהפכה ב-2014, הואשם בבגידה ועומד כיום למשפט בעיר, כסמל לשחיתות הסובייטית הישנה. הוא שמח שהוא כבר לא בתמונה. אבל לדבריו, לא קמה לו אלטרנטיבה פוליטית. "וולדימיר זלנסקי (הנשיא האוקראיני-יהודי הנוכחי) היה הבטחת הצעירים, שאוהבים אותו עד היום. כל יוזמות ההיי-טק והמפעלים הקטנים שלו מלהיבים אותם, אבל אין פה בשורה לרוב המדינה.
"האדמה שלנו, יש בה את כל טבלת מנדלייב" הוא ממשיך, ומספר שעבד במשך חייו בכמה מפעלים, אבל במקור הוא ממשפחה של חקלאים. מוצרי החקלאות האוקראיניים, ובעיקר חיטה, מהווים את עיקר הייצוא מהמדינה.
"הנאצים היו משנאים את האדמה הזו ברכבות לגרמניה בגלל פוריותה", הוא אומר, "אבל מה המדינה עושה? מוכרת אתה לזרים. המחירים בסופר על מוצרי בסיס עלו בעשרות אחוזים בשלוש השנים האחרונות, המשכורות תקועות. הסיפור של המקלטים הוא בדיחה, בשכונה שלי אין אחד כזה, אבל מתחת לבניין השלטון יש מקלט אטומי שיכול לאכלס 800 אנשים במשך חודשים, זה הסיפור כאן".
התייר מאזרבייג'ן: "תראה איזה יופי, הכל פתוח"
קייב שוקקת חיים, למרות שהטמפרטורה לא עולה מעל אפס מעלות. בתי הקפה והמסעדות מלאים (גם אם לא לגמרי). למרות הדיווחים בתקשורת על מחסור, הסופרמרקטים מלאים במוצרים. אך תנועת התיירים, שהחלו לפקוד את העיר בהמוניהם מאז 2014, נחלשה. המלונות לא מגיעים אפילו למחצית התפוסה בעונה זו של השנה.
תייר: ״לנו היתה מלחמה קשה בקיץ, באנו לפה כי הכול שמח״
"חיכיתי שנה לטוס לכאן, זו עיר נהדרת", אומר צ'מרן אבושוב, שהגיע עם חבריו מאייזרביג'ן לסוף שבוע בעיר. "תראה איזה יופי, הכל פתוח, שמח. לנו הייתה מלחמה קשה בקיץ, שכן של אבי נהרג מהפצצות. אנשים רוצים לחיות בשלום ולשמוח. אני מקווה שיהיה שלום".
המעצבת הגראפית: "שקט יותר, אין פקקים"
אנה כץ (45) מעצבת גראפית, יושבת בבית קפה קטן במרכז העיר, כמעט ריק במשך הערב. רק שליחי וולט נכנסים ויוצאים. "הבת שלי הפנתה את תשומת ליבי לפני כמה ימים לכך ששקט יותר בחוץ", היא אומרת, "זה נכון. יום שישי היום, מרכז העיר וכמעט ואין פקקים".
בעלת בית קפה: "הקורונה היא הכאב ראש הכי גדול שלנו"
בעלת בית הקפה מספרת שכך נראית שגרת בית הקפה באחרונה. "אנשים ממעטים לצאת מהבתים", היא אומרת, "אבל לדעתי זה בכלל קשור בקורונה, שהיא הכאב ראש הכי גדול שלנו, היא רוב מה שאנחנו עדיין מתעסקים פה".
גם לדבריה של כץ, הקורונה מטרידה. "מעמד הביניים הגבוה בעיר מחזיק מעמד, כי הוא מקבל את המשכורת בדולרים", היא אומרת, "חברה טובה שלי ניהלה סוכנות נסיעות שהתרסקה בקורונה. כיום היא מקבלת כסף מהרווחה בגריבנות (המטבע המקומי), הקורונה והאינפלציה הפילו אותה לעוני".
העיתונאי: "התעמולה יוצרת בלבול"
ההכנות המאסיביות של עיריית קייב לאפשרות של מלחמה כללית לא מותירות הרבה רושם על תושבי העיר. "במידה ויתחילו ליפול כאן טילים, אנשים לא ידעו מה לעשות", אומרת כץ. "התושבים המבוגרים נשענים על זיכרונות ממה שהיה פה במלחמת העולם השנייה. אחרים על מה שקראו בספרים. בקבוצות חירום שאני מכירה מדברים על מפגעי מזג אוויר".
סרגיי סליפצ'נקו, עיתונאי תושב העיר, טוען שהשיח ברחוב על כך שלא תתקיים פלישה הוא "תוצאה של בלבול", שנובע לדבריו מכמה גורמים, כולל מתקפת התעמולה הרוסית שמכוונת ליצירת בלבול.
לדבריו, צריך לפרש את הדיסונס בין איום מצד אחד ושגרה מצד שני, כתוצר של המלחמה ההיברידית שמתקיימת כל הזמן במרחב, גם ללא טילים בשמים. "אני מתכנן לנסוע מערבה במכונית הפרטית שלי כדי לשמור על ילדיי", הוא אומר, "וזה תלוי אם תהיה כניסה קרקעית, או מתקפה אווירית או ארטילרית. יש גם אנשים שאומרים שיישארו וילחמו", הוא מודה, "ואני חושב שזה נכון מבחינה מוסרית לרצות להגן על ביתך".
—
סייע בהכנת הכתבה: אסף לנדאו
