כמה שבועות לאחר שהסתיימו ההפגנות בכיכר מיידן בקייב, במרץ 2014, דניס דומין, אז רק בן 19, החליט לפרוש מלימודיו באוניברסיטה בעיר מגוריו לביב, שבמזרח אוקראינה, ולהצטרף לאחד מגדודי המתנדבים שזה עתה קמו.
"עם התמונות בראש של הסטודנטים המתבוססים בדמם במרכז קייב, אחרי שנורו על ידי צלפים מגגות, הלכתי למזכירת האוניברסיטה ומשכתי את המסמכים שלי", מספר דומין, ב"פיצה וטרן", סניף רשת שהוא מנהל כיום בקייב.
במרץ 2014, צבא אוקראינה התקיים בעיקר על הנייר ובמספר מבנים לוגיסטיים נרקבים. עשרות אלפי צעירים התגייסו לגדודים דרך האינטרנט ובנקודות איסוף. "הסברתי לעצמי את זה כך", משחזר דומין את הרגשתו אז, "זוהי נקודת אל-חזור. צריך לעשות משהו. לשנות משהו. הרגשתי אז, ואני בטוח בכך גם כיום, שהדמוקרטיה והעצמאות שלנו בסכנה".
"כשהגעתי לגדוד לא ידעתי אפילו להבחין בין הדרגות"
במסגרת גדוד 95 של הצנחנים, אחד מעשרות גדודים עצמאיים שקמו אז, הם נסעו לכיוון חצי האי קרים, בנסיון נואש למנוע כניסה רוסית. בדרך נפל מערך התקשורת ובמשך כמה ימים הם נשארו מנותקים. הבלגן, מספר דומין, חגג וניסון ההגנה כשל. "הכוונות שלי להיות לוחם היו בגדר פנטזיות ילדות, כשהגעתי לגדוד לא ידעתי אפילו להבחין בין הדרגות – הכל נלמד בשיעורים המרים של המלחמה".
הוא לחם במשך ארבע שנים, נפצע, איבד חברים, התבגר. בשבועות הראשונים של הלוחמה בחבל דונבס, שבמזרח המדינה, נעל מגפי גשם פשוטים וצעיף לצוואר. "הצבא האוקראיני נברא במלחמה הזו", הוא אומר. "תורמים מאוקראינה ומחו"ל שלחו בגדים, ציוד צבאי, אפילו הגיעו יועצים ישראלים. אבל בכללי, זה היה כאוס אחד גדול. שלחו צלמים מערביים להראות שנבנה כוח אוקראיני, יצאו כמה תמונות יפות. במציאות הכל היה הרבה הרבה יותר גרוע".
דומין השתתף בקרבות הקשים שהתנהלו סביב שדה התעופה בעיר דונצק, שנחרב בהפצצות הרוסים, וניצל על חוט השערה כשמשאית שעליה היה נוסע יורטה ונשרפה כליל. "הגדודים הם מקום מגוון מאוד, חבר'ה צעירים וחבר'ה מבוגרים נלחמים שכם אל שכם. מאוחר יותר הצטרפו גם נשים; חלקן מהצלפיות היותר טובות שיצא לי לראות בחיי".
"אנחנו מרגישים כאן בטוחים ביחד"
אחרי ארבע שנות שירות, השתחרר בדרגת סמל ראשון והחליט לחזור לקייב יחד עם עוד כמה חברים ששוחררו. הם הצטרפו ביחד למסעדת "פיצה וטרן", שהוקמה על ידי יוצאי הקרבות ומשמשת להם עד היום כבית.
על קירות המסעדה תגי מאות גדודים; מדבקות, מדליות ודגלים. "שליש מהאורחים שלנו כל ערב זה וטרנים", מספרת מרינה דיאודרינקו (22), מנהלת משמרת במסעדה ואחראית על הסיורים בין המוצגים. "יש להם 50% הנחה, גם לשוטרים ולחיילים במדים".
מה משך אותה לפיצה וטרן? "האנשים, האווירה, השיחות משכו אותי לכאן והפכו את המקום הזה לבית. בין ארבעת הקירות של המסעדה, הבר והמטבח, אנחנו מרגישים בטוחים. ביחד".
תיירים ומקומיים לוקחים הפסקה מהמשקה ומצטרפים אליה לסיבוב, לראות את המדליות ואותות ההכרה השונים שתלויים על הקירות סביב הבר. "כל מה שיש לנו כאן אלו העתקים מדויקים", היא מסבירה, "יש גם סיכות ומדבקות של חיילים שהגיעו לכאן מכל העולם להביע סולידריות והשאירו תג".
מלבד מקום מפגש והתכנסות לווטרנים, כל אורח מוזמן לתרום פיצה לבית החולים השיקומי לחיילים בעיר, ומדי חודש הם שולחים, לדבריהם, מאות פיצות לבית החולים, שאיתו הם מקיימים קשר רציף. וקייב אינה לבד. וטרנים ממקומות אחרים במדינה – מלבוב במערב, אודסה ומריאופול בדרום, ועד חרקוב במזרח – הקימו יותר מעשרה סניפים דומים. ויש גם רשת של בתי קפה. "פה זה מקום שיבינו אותך ויתמכו בך", היא אומרת, "מקום שתוכל למצוא בו שלווה".
"אני יודע למה אני יצאתי לקרב"
דומין מספר שהוא מוצא את עצמו , במיוחד בימים אלה, "מחפש את הביטחון בנוכחות של החברים". המעבר משדה הקרב לחיים האזרחיים, דורש, לדבריו, תיווך. "600 ק"מ מפה זה עולם אחר לחלוטין. רוב האנשים שיושבים בבית קפה חמים בקייב לא מבינים מה זה לחיות במשך שנים בידיעה שכל רגע פגז יכול לפוצץ את החדר, או את המשאית שאתה יושב בה. אבל מבחינתי, דונבס מגנה על קייב, ואם היא תיפול, קוביות הדומינו יפלו עד לכאן".
הוא מסרב להתנבא ולהגיד לאן יתגלגל המצב הנוכחי. לדעתו, הסיבה שבגינה הרוסים טרם פלשו נעוצה ברתיעה שהצליחו ליצור הכוחות האוקראינים בגבולות, והלחימה שלו ושל חבריו בדונבס. "2014 הייתה צומת עבור הדור שלי", הוא אומר, "אני נולדתי ברוסיה. מאות מחבריי לגדוד היו רוסים. לאן יתפתחו מכאן היחסים בין העמים? זו שאלה כבדה מאוד ואין לי תשובה. אני יודע למה אני יצאתי לקרב. להגן על הארץ שלי. הערכים שלי. מדוע הם יוצאים לקרב מולי?"
