הסערה המתמשכת סביב טכנולוגיית הסייבר ההתקפי מבית היוצר של NSO וחברות רבות נוספות, מסרבת לרדת מסדר היום ובצדק. תשומת הלב מופנית בימים האחרונים לזירה הפנימית בישראל, וסביר שעוד יעלו גילויים נוספים. אלא שבמבט לעבר הזירה הבינלאומית, והשלכותיה על מדיניות החוץ הישראלית, הסערה הבינלאומית החלה כבר לפני מספר חודשים וקלעה את ישראל לפינה מאד בעייתית, ממנה הצליחה להתחמק לאורך לא מעט שנים, הנוגעת ליצוא הביטחוני.

בתחילת נובמבר הודיע משרד המסחר האמריקני כי יטיל סנקציות על ארבע חברות העוסקות בתוכנות ריגול, ביניהן שתי חברות ישראליות – NSO ו–Candiru. פעילותן הוגדרה כמנוגדת לאינטרס הלאומי האמריקני.

במקרה או שלא, באותו החודש פרסם משרד הביטחון רשימה מעודכנת של מדינות להן יכולות חברות ישראליות לייצא טכנולוגיות סייבר התקפיות. זו כללה עתה 37 מדינות, לעומת הרשימה הקודמת שכללה 102 מדינות. מדינות כמרוקו, סעודיה, איחוד האמירויות ומקסיקו הוסרו מהרשימה. 

מבחינה מדינית, ישנן 3 נקודות שמשפיעות על ישראל בקבלת ההחלטות בנושא

• הסייבר ההתקפי סייע לכינון יחסים דיפלומטיים: הדיווחים המצטברים מעידים על כך שהטכנולוגיה שפותחה על-ידי החברה הישראלית תרמה, אף שקשה להעריך נכוחה את משקלה, ל"הסכמי אברהם". מובן שהשיקולים עליהם נשענו ההסכמים החשובים הללו, כללה מפגשי אינטרסים מהותיים, שהתמקדו בממשל טראמפ ובאתגר האיראני. יחד עם זאת, נראה שהטכנולוגיה שנמכרה לאותן מדינות, תרמה גם למידת האמון המשתמעת ממידת מוכנותה של ישראל לעמוד לצידן. 
• התגובה האמריקנית החריפה: הפרסומים סביב מכירתה של הטכנולוגיה למדינות שונות, ובעיקר הגילויים לגבי השימוש שנעשה בה (מול מתנגדי משטר או ממשלים זרים), גרמו לתגובה אמריקנית חריגה וחריפה. ההודאה של ה–FBI על רכישת הטכנולוגיה המדוברת, מוסיפה נדבך מעניין לעמדה האמריקנית, אולם לא מפחיתה מהשלכותיה הכלכליות, הציבוריות וגם המדיניות. 
• המבוכה שנגרמה לישראל מול מדינות שלישיות: הגילויים לפיהם נעשה שימוש בתוכנת המעקב מצד מדינות שרכשו אותה מול ממשלים זרים, גרמה מבוכה רבה למדיניות החוץ הישראלית. הפרסום לפיו נעשה עיקוב אחר נשיא צרפת (ככל הנראה על ידי גורמים ממרוקו), חייבה מאמץ ישראלי אינטנסיבי ליישר את ההדורים (כולל ביקור של שר הביטחון בפריז). אפשר להניח שלא מדובר רק בכך, וכי זהו רק סיפור אחד שנגלה לציבור מיני רבים.

ההתפתחויות הללו מציבות בפני ישראל מספר אתגרים מורכבים. בזירה האמריקאית, עליה להכיל את הנזק שנוצר מול ממשל ביידן ודעת הקהל. בעוד שהבית הלבן עשוי להבין את השיקולים והדילמות במתן אישור ייצוא של טכנולוגיה שכזו, הרי מבחינת דעת הקהל, הליברלית בעיקר, דימויה של מדינת ישראל נפגע קשות, גם מול הקהילה היהודית. בנוסף, ביידן הציב את השמירה על זכויות האדם במקום גבוה בסדר עדיפויותיו המדיני. 

בזירה הבינלאומית הרחבה יותר, מדובר בנזק מול ממשלים שנפגעו, אולם חשוב מכך בפגיעה אנושה בדעת הקהל. עוצמתה של ישראל נשענה שנים ארוכות על דימויה הליברלי ועל הציפיות הגבוהות (אולי גבוהות מדי) ממנה. 

מול המדינות שרכשו את הטכנולוגיה, ושאינן מוכרות בזכות יחסן המזהיר לזכויות אדם, תידרש עבודה מדינית דיסקרטית על מנת להכיל את גלי ההדף הנרחבים.

אולם בשורה התחתונה, והחשובה ביותר, על ישראל להפנים יותר את המימד האתי-מוסרי בנוגע למדיניות החוץ והפנים שלה. נכון אמנם ש"כולם עושים את זה", אבל ישראל נשענה לאורך כל השנים על תמיכתן ואהדתן של האליטות ודעת הקהל הליברלית. הדבר השתנה בשנים האחרונות, כאשר ישראל הפגינה נינוחות בחיבור לממשלים וגורמים בעייתיים מבחינה דמוקרטית.

ישראל חייבת לאמץ קנה מידה קשוח יותר בכל הנוגע ליצוא הביטחוני שלה וליעדיו, גם במחיר פגיעה כלכלית מסוימת. מקומו ומשקלו של משרד החוץ, והשיקול המדיני-ערכי, חייבים לקבל ביטוי משמעותי יותר. גם אם הסערה החיצונית תשכך, הפגיעה בדימויה של ישראל קיימת, ואם לא יחול שינוי משמעותי ואיכותי באימוץ אמות מידה דמוקרטיות ומוסריות, נזקיה יהיו מוחשיים הרבה יותר. מדובר בתהליך זוחל, שלא בהכרח רואים את תוצאותיו מיידית, אולם הכתובת נמצאת על הקיר, וזועקת לשמיים.

—

הכותב הוא מיכאל הררי, שגריר ישראל בקפריסין לשעבר, וכיום עמית מדיניות במיתווים ומרצה בחוג למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל.