בפרשנות אחת בגרדיאן (שזכתה לתמיכה מהפרשן פול קרוגמן בניו יורק טיימס), הכלכלנית איזבלה וובר מאוניברסיטת מסצ'וסטס הפיחה חיים ברעיון שדוכא 40 שנה. היא כתבה שעליית המחירים קוראת למדיניות פיקוח מחירים. דמיינו את זה.

השריד האחרון למדיניות מחירים באמריקה, בדמות מועצת הבית הלבן ליציבות בשכר ובמחירים, פורקה ב-29 בינואר 1981, שבוע לאחר כניסתו של הנשיא רונלד רייגן לתפקיד. כך הגיעו לקצו רצף של צעדי מדיניות שהתחיל באפריל 1941, אז הקים פרנקלין ד' רוזוולט את המשרד לניהול מחירים ואספקה, שבעה חודשים לפני המתקפה היפנית על פרל הרבור.

מדיניות המחירים האמריקאית לבשה צורות שונות מאז. בזמן מלחמת העולם השנייה, צעדים אחדים סללו את הדרך ל"מחיר מקסימום כולל", שבהמשך הביא ל"פקודת הקפאה" (Hold The Line Order) באפריל 1943.

ב-1946, בוטל פיקוח המחירים (בעקבות התנגדויות של פול סמואלסון וכלכלנים מובילים נוספים), ב-1950 הוא הונהג שוב בזמן מלחמת קוריאה, וב-1953 בוטל שוב.

בשנות ה-60 ממשלות קנדי וג'ונסון קבעו קווים מנחים לפיקוח המחירים. קווים אלה הופרו בתעשיית הפלדה המקומית, והדבר עורר עימות גדול. בעשור הבא, ריצ'רד ניקסון יזם הקפאת מחירים ב-1971 וב-1973, אבל אופיה היה גמיש ומדורג יותר.

למדיניות המחירים הפדרלית בתקופה ההיא היו שתי מטרות: להיערך למצבי חירום כמו מלחמה, ולקבע את המחירים ואת שכר המינימום בשגרה, כך שהכלכלה תגיע לתעסוקה מלאה בשכר שתואם את העלייה בפריון. כפי שמראים שיאי הצמיחה, הזינוק במספר המשרות והעלייה בפריון בארצות הברית שאחרי המלחמה, המדיניות הזאת עבדה, ולכן כלכלני הזרם המרכזי ראו בה הכרח.

ההתנגדות למדיניות המחירים קודמה בעיקרה על ידי חברות גדולות, שפיקוח המחירים פגע ברווחיהן ובכוחו של השוק החופשי. כלכלנים ימניים, ובעיקר מילטון פרידמן ופרידריך וון האייק, נתנו ביסוס אקדמי לגורמים האלה, כשהם מעלים באוב חזיונות על חברות "תחרותיות לחלוטין" שבהן המחירים מותאמים באופן יזום כדי להיות מאוזנים תמידית במצב של תעסוקה מלאה.

קרטר, וולקר, רייגן: עידן ה"אין חלופה"

כלכלנים עם פנטזיות כאלה לא איישו את מוקדי הכוח עד 1981. אבל בשנות ה-70, היסודות שעליהן נשענה מדיניות המחירים המוצלחת התחילו להישחק. הגורמים לכך היו המפולת העולמית של שער החליפין ב-1971, היחלשות כוחה של ארצות הברית בפיקוח על מחירי הנפט ב-1973, והתחזקותן של מדינות מתועשות אחרות (תחילה גרמניה ויפן, ובהמשך מקסיקו וקוריאה הדרומית).

היחסים בין המנהיגים לבין ארגוני העובדים עלו על שרטון בתקופת ג'ימי קרטר, שמינה את פול וולקר לנגיד הפדרל ריזרב. אבל אפילו אז, ב-1980, קרטר הוביל פיקוח על האשראי, צעד שזכה לתמיכה ציבורית אבל ייתכן שגם עלה לו באיבוד השלטון, בגלל המיתון שאליו הגיעה במהירות כלכלת ארצות הברית.

פול וולקר, נגיד הבנק האמריקאי ב-1987-1979. ארגוני העובדים התנגדו למינויו, אבל הוא הוביל פיקוח על האשראי (AP Photo/Charles Harrity)

וולקר ורייגן הצליחו להילחם באינפלציה בנקודה שבה קרטר נכשל, מפני שהיו מוכנים לשלם מחיר כבד: האבטלה נסקה ל-10% ב-1982, משבר החוב העולמי כמעט מוטט את הבנקים הגדולים, ודה-תיעוש נרחב, בעיקר במערב התיכון. זרם מרכזי חדש בכלכלה הצדיק את המצב וטען שמדיניות מחירים נכשלה תמיד. החל עידן ה"אין חלופה".

מדיניותו של רייגן סללה את הדרך לעלייתה של סין. כפי שמראים מחקריו של וובר, האסטרטגיה הכלכלית של סין בשנות ה-80 התבססה על פיקוח מחירים עם התאמות תקופתיות, בדומה למדיניותה של ארצות הברית בשנות ה-40. ואז בשנות ה-90, עם קריסתה של הכלכלה הרוסית אחרי "המפץ הגדול" של ליברליזציית המחירים, סין המשיכה בדרכה ההדרגתית, והניחה לתעשייה שלה להתפתח בזמן שזו האמריקאית הצטמצמה.

האינפלציה אולי תשכך, אבל מדיניות המחירים תישאר חיונית

אנחנו חיים כעת בעולם שיצרו רייגן, וולקר וסין. למשך שנים רבות, האינפלציה נותרה נמוכה משום שהמשכורות נותרו על כנן והמוצרים המיובאים מסין היו זולים (וכמוהם גם האנרגיה והסחורות, בגלל התחזקות הדולר, ומאוחר יותר גם עלייתה של תעשיית פצלי השמן). אבל מגפת הקורונה שיבשה את העולם הזה, הובילה לזינוק במחיר הנפט ולמחסור במכוניות ובמוצרים נוספים. מכאן מגיעה האינפלציה הנוכחית בארצות הברית.

אסטרטגיית המחירים של היום כוללת נפט. מחירי הנפט כבר מתאזנים באמצעות אסטרטגיית מכירת הרזרבות של ארצות הברית, אבל זה זמני בלבד. מדיניות אנרגיה ותמחורה תהיה אתגר ענקי בעתיד, כי המערכת כולה חייבת להתאים את עצמה לצמצום הנזקים משינוי האקלים.

גם שירותי הבריאות והזינוק במחירי התרופות דורשים התייחסות. סוכנות ציבורית לרכישת תרופות תעזור, אבל ביטוח בריאות כללי לכולם עם פיקוח מחירים שקוף יהיה אפילו טוב יותר. סוכנות ציבורית עם שיקול דעת שתשלוט במחירים של שרשרת האספקה תהיה עדיפה גם היא, כי תוכל לעצור את פעילותם של ספקולנטים שרק מחמירים את המצב.

אחות מובילה חולה קורונה לטיפול נמרץ בבית חולים במינסוטה, ארצות הברית. רבים מעדיפים להמשיך לשלם פחות על השירות הציבורי, גם במחיר של משכורות נמוכות לעובדים (צילום: Leila Navidi/Minneapolis Star Tribune/TNS/ABACAPRESS.COM)

לבסוף, המגזר הציבורי. המשכורות חייבות לעלות בשם הצדק. תהיה לכך השפעה על האינפלציה, אבל היא לא תהיה משמעותית. התלונות הקולניות ביותר יישמעו מצד אלה שמעדיפים את השירותים שלהם זולים, גם במחיר של העסקה בשכר זעום.

אם ייפתרו הבעיות בשרשרת האספקה, האינפלציה הנוכחית צפויה להירגע כבר בתחילת הקיץ הקרוב, כשימלאו שנה לזינוק במחירי הנפט ובמחירי מכוניות יד שנייה. אבל אם האינפלציה תימשך, הממשלה צריכה לקבוע אסטרטגיית מחירים. אם תיכשל בזה, עדיף שלא תעשה דבר, ורק תכריז שתשתמש בכליה כדי להבטיח תעסוקה מלאה ויציבות מחירים, כפי שנכתב בחוקה האמריקאית.

האפשרות הגרועה ביותר היא להעביר את הכדור לפד, שיעלה את הריבית ויילחם באינפלציה באמצעות ייקור הלוואות הסטודנטים, השכירות, המשכנתא ושירותי הבריאות, ולבסוף רבים גם ימצאו את עצמם בלי עבודה. זה מה שכלכלני הזרם המרכזי מקדמים, בעודם תקועים בחשיבה הריאקציונרית ששלטה ב-40 השנים האחרונות.

***

ג'יימס ק. גלבריית', לשעבר יושב הראש של הוועדה הכלכלית המשותפת של הקונגרס האמריקאי, הוא פרופסור לממשל ויחסים עסקיים בבית הספר לעניינים ציבוריים על שם לינדון ב. ג'ונסון באוניברסיטת טקסס שבאוסטין. מחבר הספרים: Inequality: What Everyone Needs to Know ו-Welcome to the Poisoned Chalice: The Destruction of Greece and the Future of Europe.

© project Syndicate, 2022