מרכז יום טיפולי-סיעודי נפתח בתחילת השבוע שעבר בכפר קאסם. המרכז צפוי לקלוט כ-50 חניכים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית.

מערכת החינוך מספקת מענה לילדים ונוער בעלי מוגבלות שכלית-התפתחותית עד גיל 21. עד כה, בוגרים עם מוגבלות בכפר קאסם נאלצו לנסוע לערים שכנות על בסיס יומי כדי לקבל שירות, או נשארו שנים ארוכות בבית ללא מענה טיפולי יום-יומי.

המרכז החדש הוקם בשיתוף פעולה של עמותת צ'יימס ישראל עם עיריית כפר קאסם. הקמתו ארכה שש שנים, והושקעו בו יותר מ-8 מיליון שקלים.

מנהלת המרכז נעמת עיסא. "זה מאתגר ומרגש" (צילום: דועא פריג')

"כואב לי שמישהו יגיד 'אני חיפשתי במגזר היהודי'", אומרת ל'דבר' מנהלת המרכז, נעמת עיסא. "למה אין לנו? שיהיה לנו מרכז. היחס אחר. למה שיחפשו מקום אחר? למה לא בבית שלהם? זה כואב שאין, זאת אפליה. מאחר שיש בכפר בית ספר יסודי, היה צורך להמשיך את זה".

רעות גולניק-סלע, מנהלת התחום הטיפולי סיעודי בעמותת צ'יימס ישראל שהקימה את המרכז, אומרת: "חשוב שלכל רשות יהיה מרכז יום כזה. המקומות מתמלאים מהר. יש תחלופת חניכים איטית מאוד במרכזים. בכפר קאסם היתה אוכלוסיה די גדולה שדרשה מרכז כזה".

בשלב הראשון קלטו במסגרת 20 חניכים. עד לפתיחת שנת הלימודים הבאה צפויים להיקלט כ-50 משתקמים תושבי כפר קאסם והיישובים הסמוכים, בהם כפר ברא, ג'לג'וליה, קלנסואה וטירה.

אמל טהה, אמא לשתי ילדות עם מוגבלות, עיישה ומרינה, מספרת: "לשתי הבנות שלי יש מוגבלות שכלית ותנועתית. הן מרותקות למיטה, לא יכולות לעשות כלום. יש להן עיניים יפות, אבל הן לא רואות. אחרי גיל 21 נגמרו המסגרות של הרווחה שמתאימות להן, ולא נתנו לילדים את מה שהיו צריכים.

זוהיר באדיר וילדיו, חניכים במרכז. "15 שנים אני מחכה שיפתחו להם מסגרת מתאימה בכפר" (צילום: דועא פריג')

"במסגרות אחרות שהן נשלחו אליהן אפילו מיטה לא הייתה, או מקום הולם להחליף טיטול. כאמא שיודעת מה ניתן לקבל עבור הבנות שלי במסגרות כאלו כעסתי, צעקתי, והייתי מאוד מעורבת מול מחלקת הרווחה של העירייה, אבל במשך שנים לא הקשיבו לי ולא קיבלנו מענה ראוי.

"עכשיו, כשיש מסגרת בכפר, אני שקטה. נוכל לבוא כל יום למסגרת ולקבל את כל מה שצריך. אנחנו מקבלים את הבנות שלנו מכל הלב ולא מתביישים בהן. הן עדיין מלאכיות, וזה מה שיש לנו".

זוהיר באדיר, אבא לשני ילדים בוגרים עם מוגבלות שהיה פעיל שנים רבות לפתיחת המרכז אומר: "יש לי שני ילדים עם אפילפסיה במצב קשה בני 26 ו-27. 15 שנים אני מחכה שיפתחו להם מסגרת מתאימה בכפר. עד עכשיו הילדים היו נוסעים כל יום לטייבה הלוך ושוב, הייתה הסעה מהעירייה והיו עם זה הרבה בעיות.

"אני שמח שהילדים יהיו מול העיניים שלי, קרובים אלי. ככה נוכל לרוץ אם יקרה משהו לילד, הוא יהיה לידנו".

"לא רק מסגרת שמעבירה את הזמן, אלא מסגרת מקדמת"

עיסא היא מורה למחשבים ומתמטיקה בעברה. היא מספרת על דרכה לניהול המרכז: "אני מורה 17 שנים, כל הזמן הרגשתי לא מספיק בפנים. לא צריך להיות במקום אחד כל הזמן, הרגשתי שזה מה שחסר, כל יום פותחים בית ספר אבל את זה אין. רציתי שינוי, רציתי אתגר, לשנות אווירה וללכת בגדול.

"נולדתי לאמא בת 47. אמרו לאמא שלי שיש לי תסמונת דאון. היא לא רצתה להמשיך עם ההיריון. ביום של ההפלה, אבא אמר 'מה שייצא ייצא, ואני לוקח אותו'. בסוף יצאתי טוב, אבל מה היה קורה אם לא? מה היה העתיד שלי?"

חניך במרכז ואחד מאנשי הצוות. "אם הוא אומר 'אני אוהב אותך' זה הישג" (צילום: דועא פריג')

לדברי עיסא, האתגר שלה הוא לשמור על החניכים. "לא קל לנהל מקום כזה. אני כל הזמן מפחדת עליהם. אני רוצה לשרת אותם כמה שיותר טוב, לא ליצור להם רק מסגרת שמעבירה זמן, אלא מסגרת מקדמת.

"ראיתי בחיים שלי המון ילדים, לא כולם דואגים להישגים. כאן אם הוא עומד כמה דקות זה הישג, אם הוא אומר 'אני אוהב אותך' זה הישג. הראייה שלי השתנתה. לא קל לשמור על הדברים האלה. פעם דאגתי שיביאו הישגים גבוהים, פתאום אני רוצה שהחניכים ישחקו, שיהיו מבסוטים. אנחנו מודים לאלוהים על כל דבר שיש לנו. עכשיו אני מסתכלת דברים אחרים. פעם כעסתי על ילדיי אם קיבלו פחות מ-100".

לדברי גולניק-סלע, עבור חניכים רבים זו המסגרת הראשונה אחרי שנים בבית. "יש חניכה שהגיעה מהבית וידעה לשחק עם בקבוק. היום הכניסו לבקבוק שלה חרוזים כדי לפתוח אותה למיומנות חדשה. קשה היה להם להשתלב אחד עם השני, לשבת ולעבוד. אנחנו לא מכירים במגזר היהודי חניכים שיושבים בבתים, עוברים ישר מבית הספר להמשך טיפול. כשהמענה מתוך הכפר, זה מגביר את האמון של ההורים בצוות ובמרכז, ולכן הרבה הורים מוכנים פתאום לשלוח למסגרת".

"החוויות לא פשוטות, אבל יש מעגלי תמיכה מקצועיים"

עבור עיסא, זו הפעם הראשונה שהיא עובדת עם אנשים עם מוגבלות. "במובן הזה, זה מאתגר ומרגש. זה נותן סיפוק. זה לא קל. זה אתגר. המדריכות למדו ועבדו במרכז 'עליזה' בתל אביב. הן רכשו הרבה מיומנויות. ההורים עוזרים ומייעצים. אנחנו בהסתגלות אליהם ולומדים איתם כל יום דבר חדש".

גולניק-סלע אומרת שהעבודה רגשית מאוד. "יש חוויות לא פשוטות, מראות לא קלים ומצבים בריאותיים לא פשוטים. יש מערך תמיכה ורענון. המנהל עוקב אחר המדריכים, מי צריך עזרה ותמיכה. יש תהליכי עיבוד בישיבות הצוות. זו הרבה עבודה של המנהל. יש כמה מעגלי תמיכה מקצועיים: ראשית אני, ואם יש צורך בתמיכה נוספת, אנשים מעולם העבודה הסוציאלית".

העמותה פועלת למען שילוב בקהילה של אנשים עם מוגבלות, ומפעילה 26 מסגרות, ב-15 רשויות מקומיות, לרבות מעונות יום שיקומיים לפעוטות בני 3-0, גנים לחינוך מיוחד, מרכזי פנאי לילדים ונוער, ועד מרכזי טיפוליים לבוגרים סיעודיים בני 21 ומעלה, לצד 6 מרכזי עבודה שיקומיים ותכניות סיוע לבוגרים בהשתלבות בשוק העבודה החופשי.

"הקמת מרכז נוסף בחברה הערבית עולה בקנה אחד עם אחד העקרונות הבסיסיים במשימתנו לספק שירותים לכל שכבות האוכלוסייה ללא הבדלי גזע ודת", אמר ג'ורג' צימרמן, מנכ"ל העמותה. "מרכז זה עתיד להצטרף למרכז נוסף בחברה הערבית שמפעילה העמותה בטייבה".