אנשי הצוות במחלקות הפנימיות ומחלקות הקורונה בבתי החולים שומעים בתקשורת על דעיכת גל האומיקרון, אבל עבורם הוא רחוק מלהסתיים. המצב המורכב של החולים הקשים במחלקות, שחלקם יזדקקו לעוד שבועות ארוכים של אשפוז, רחוק שנות אור מהשיח על כך שהזן החדש הוא 'כמו שפעת'.

שתי אחיות אחראיות, דליה עבד מ'לגליל' בנהריה וג'ניה רוייף מרמב"ם בחיפה, מספרות ל'דבר' איך הן ואנשי הצוות שלהן חוו את גל האומיקרון. על המחלקות המלאות במטופלים מונשמים ומורכבים, כשמצבת הצוותים בחוסר מתמשך בגלל בידודים של עובדים; על משמרות ארוכות מהרגיל, כשגם הפסקת אוכל או שירותים אינה מובנת מאליה; ועל המחיר האישי, המשפחתי והנפשי שנמשך כבר שנתיים, בלי סוף באופק.

"אני רואה את אנשי הצוות שלי יוצאים ממיגון מזיעים, גמורים ולפעמים גם בוכים מהקושי"

דליה עבד, אחות אחראית במחלקה פנימית ב', שהוסבה בינואר למחלקת כתר קורונה. 36 שנה אחות. תושבת הכפר מעיליא, נשואה ואם לארבע

"עוד לפני הקורונה המחלקה הייתה מגיעה בתקופות למצב של תפוסה של 130%, ונשארת עם אותו מספר של מיטות וחברי צוות. לא נדיר שיש ארבעה מטופלים בחדר, מה שמקשה על הצוות אפילו להיכנס לחדר ולגשת למטופל. למרות הכל אנחנו מטפלים, אבל זה לא תנאי מלון, לא למטופלים ולא לצוות, ומגיע למטופלים אשפוז טוב יותר.

"כשהוסבנו למחלקת קורונה בינואר, התווספו לכל אלו עוד קשיים פיזיים: העבודה תחת מיגון, והחסם הפיזי של החלון שמפריד בין רוב הצוות לבין המטופלים. אוכלוסיית המטופלים כוללת בעיקר מטופלים סיעודיים, עם אי ספיקת לב ואי ספיקת כליות בנוסף לקורונה. הם מחוברים למכונות חמצן ולמכשירים קרדיאליים, וצריכים השגחה צמודה. המיגון שאנחנו לובשים וההפרדה בינינו מקשה עלינו עוד יותר לעשות את זה, אבל הצוות לא תוגבר.

"בנוסף לכך היו בידודים של צוותים. זה יוצר מצב שבו אחים ואחיות נאלצים להישאר בתוך המחלקה, עם מיגון, למשך שעות רבות, הרבה יותר משעתיים שהן הזמן המומלץ. צריך לזכור שלמשך כל הזמן שאחות במיגון בתוך המחלקה, היא לא אוכלת, לא שותה ולא הולכת לשירותים. אבל אם אין מי שיחליף אותה, היא לא יכולה לצאת. אני רואה את אנשי הצוות שלי יוצאים ממיגון מזיעים, גמורים ולפעמים גם בוכים מהקושי.

"עוד אתגר שהתווסף לנו הוא הטיפול בחולים שאושפזו בגלל בעיה רפואית אחרת, ובמקרה אובחנו גם עם קורונה. יש במחלקת כתר מטופלים אונקולוגיים, עם סיבוכים שאנחנו כאחים ואחיות פנימיים לא מכירים ולא יודעים איך לטפל. הרופאים האונקולוגיים באים לטפל בהם ומתדרכים אותנו על הוראות הטיפול שלהם, ואנחנו צריכים ללמוד במהירות את אופן הטיפול בהם. 

"יש מטופלים צעירים ובריאים שסובלים מאי-ספיקת ריאות בעקבות הקורונה"

"אבל שיהיה ברור, לא כל המטופלים מאובחנים בקורונה רק במקרה. יש מטופלים עם מחלות נלוות שמידרדרים בעקבות הקורונה, ויש גם מטופלים צעירים ובריאים שסובלים מאי-ספיקת ריאות בעקבות הקורונה. מי שאומר שהאומיקרון היא מחלה קלה, לא מכיר ולא רואה את המחלה. אנחנו, הצוותים הרפואיים, מחזיקים את הנטל של המחלה הזאת.

"אמנם מספר החולים הקשה בבית החולים מתחיל לרדת, אבל אנחנו עוד לא מרגישים הקלה. עכשיו אחת ממחלקות הקורונה נסגרת והופכת חזרה למחלקה פנימית רגילה, וכל המטופלים שלהם עוברים אלינו ומשאירים אותנו במצב של עומס מאוד גדול. אני אומרת לצוותים שלי שבתקווה, עוד חודש חודשיים נוכל לחזור לשגרה, לצאת לחופשות, ולטייל קצת בטבע. אני אזמין את כולם אליי לכפר. תקווה זה כל מה שיש לנו כרגע – אם לא תהיה תקווה, לא יהיה לנו שום דבר."

"כשמגיע למיון מטופל חדש שצריך טיפול נמרץ, אני צריכה לשבור את הראש איך לשחרר לו מיטה"

ג'ניה רוייף, אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ פנימי במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. 20 שנה אחות טיפול נמרץ. תושבת חיפה, נשואה ואם לילדה. 

"במשך חמישה חודשים הייתי אחות אחראית של מחלקת טיפול נמרץ קורונה, אבל הייתי אומרת שהתקופה האחרונה, שבה הייתי אחראית על טיפול נמרץ פנימי בזמן של גל קורונה, היתה לי קשה יותר.

"אני עובדת עם חוסר של שתי מיטות טיפול נמרץ, בגלל ששלחנו צוותים לעבוד במחלקת טיפול נמרץ קורונה. אנחנו בתפוסה מלאה תמידית, ואז כשמגיע למיון מטופל חדש שצריך טיפול נמרץ, אני צריכה לשבור את הראש איך לשחרר לו מיטה, ומי יכול לעבור מטיפול נמרץ למחלקה אחרת. אבל המחלקות הרגילות מלאות גם הם. אני תמיד מוצאת מקום למי שצריך טיפול נמרץ, אבל זה מלחיץ.

"יש אצלי במחלקה ארבעה מחלימי קורונה מונשמים. זה שהם החלימו מהנגיף והועברו מטיפול נמרץ קורונה לטיפול נמרץ רגיל לא אומר שהם בסדר. הם עדיין מאוד לא יציבים, ודורשים השגחה צמודה. גם בגלים הקודמים ראינו שאחרי שיא גל הקורונה, החולים הקשים נשארים איתנו למשך הרבה זמן.

"אני אחראית לא רק על המחלקה שלי, אלה גם על חלק ממערך הטיפול הנמרץ של כל בית החולים. אני צריכה לוודא שיהיו מספיק צוותים כדי להעניק טיפול מקצועי בכל המחלקות. כשיש המון אנשי צוות חולים ובבידודים, אני צריכה גם להעביר צוותים שיתגברו במחלקות אחרות, וגם לדאוג שהמחלקה שלי עומדת. ויוצא שאני מודיעה לעובדים שהם צריכים לעזוב את הצוות ואת המחלקה הרגילה שלהם וללכת למחלקה אחרת, לפעמים עד כדי שאנשים מגיעים לעבודה בבוקר ולא יודעים לאן להגיע. זה פוגע ביציבות של הצוותים.

"בנוסף, בגלל כל האילוצים, הבידודים, והחוסרים, אני הייתי צריכה להודיע לצוות שעכשיו עוברים למשמרות של 12 שעות, ושהחופשים מבוטלים. האנשים מותשים אחרי שנתיים מאוד אינטנסיביות, ועכשיו אנחנו עובדים כבר חודש במשמרות של 12 שעות. העבודה במחלקת טיפול נמרץ אינטנסיבית. אני יכולה למצוא את עצמי מבצעת החייאה כמה פעמים במשך משמרת אחת. זה גובה מחיר פיזי ונפשי."

"שאלתי את הבת שלי 'איך קוראים לאמא?' והיא אמרה 'בעבודה'"

"אנשי הצוות הם יחסית צעירים, עם ילדים קטנים, ואני זאת שגוזרת עליהם עוד ועוד משמרות שמשמעותן היא שהם לא יראו את הילדים שלהם. אני גם בעצמי אמא לילדה בת שלוש. היא מקבלת אותי אחרי 12 שעות עבודה, גמורה מעייפות וחסרת סבלנות. היא רוצה להיות איתי ואין לי כוח אליה. שאלתי אותה אתמול "איך קוראים לאמא?" והיא אמרה "בעבודה". זה היה מצחיק אבל גם צרם לי. וזה לא הסיפור האישי שלי, זה הסיפור של כל המקצוע שלי. אנחנו, בני הזוג שלנו וילדינו משלמים מחיר מאוד כבד על גל הקורונה הזה.

"בינתיים אין דיבור על חזרה למשמרת רגילות. עדיין נשארים הרבה חולים קשים במחלקות הקורונה, ועדיין מחלקות הקורונה דורשות צוות כפול, בגלל מגבלות המיגון. אז אנחנו ממשיכים לשלוח אנשי צוות למחלקות הקורונה, ואנחנו עדיין בחוסר צוות שדורש מאיתנו לעבוד במשמרות ארוכות.

"אנחנו מעניקים את הטיפול הכי טוב שאנחנו יכולים, ונמשיך לעשות את זה, כי זה המקצוע וזה מה שבאנו לעשות. אבל זה גובה מאיתנו את המחיר. כל פעם חשבנו שיהיה אפשר סוף כל סוף לצאת לחופשה, ואז הגיע עוד גל. אנחנו מותשים."