עכשיו זה כבר ברור: זו מכת מדינה. בחודשיים הראשונים של 2022 נהרגו 13 עובדים בתאונות עבודה, מהם 9 פועלי בניין. 2021 הסתיימה עם 69 הרוגים בתאונות עבודה, פי 2.5 מהממוצע ב-OECD.

מכת המדינה אינה רק נפילת פועלי הבניין, אלא הזילות ההולכת ונמשכת בחיי אדם. אבל למה אפשר לצפות מממשלה שמציעה "להכיל את המתים" ולהשאיר את המשק פתוח בזמן השתוללות מגיפה?

לצערם של העובדים, ההבדל בין הקורונה לבין מכת תאונות העבודה הוא שבמלחמה בקורונה יש אינטרס (כלכלי) להילחם ובמכת פועלי הבניין הנופלים, אין לאיש, כך נראה, עניין.

כשקוראים את השמות אפשר לנחש מדוע: ג'מיל חטיב מג'נין נהרג ביום חמישי, כשנפל מהקומה ה-6 של אתר בנייה בנצרת; סאאיד קדח נהרג ביום ראשון, 13 בפברואר 2022, כשעבד בשיפוץ בית ספר 'שבילים' בפרדס חנה. הוא היה בן 40 במותו, אב ל-6 ילדים. אחד מילדיו עבד אתו באתר וראה מול עיניו את האסון; אחמד זיאד אסיאד (20) וראזי אבו סביתאן (26) מא-טור נהרגו ב-11 בפברואר 2022 כשנפלו מהקומה ה-42 בפרויקט "פארק בבלי" בתל אביב.

והרשימה נמשכת: עלא אלחאליס (24), תושב יטא שבנפת חברון; לו צוּנחְװַה (30) אזרח סין; עדלי ביירותי (50), תושב הכפר קוסרה הסמוך לשכם; װַאנְג זֶה (40) אזרח סין; צֶ'ן צְ'ײֵנז'ונְג (40) אזרח סין.

העניין ברור: הפועלים המתים הם בני מיעוטים – ערבים, רובם לא אזרחי המדינה, וסינים – עובדים זרים. ולכן, כנראה, ישראל "מכילה את מותם".

אבל אסור להתבלבל, השחיקה ביחס לחיי אדם ניכרת בכל תחומי החיים: חוסר המוכנות לרעידות אדמה; הפקרת דיירים בבניינים קורסים; היחס ל- 9,710 מתי הקורונה.

תוכניות עבודה למיגור תאונות הבניין יש למכביר. רק לפני שבועיים הגישה הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה מכתב מפורט לשרת הכלכלה לגבי הצעדים שיש לנקוט:  להגביר את האכיפה, להחמיר את התקנים, לחקור את התאונות ולהעניש את האשמים. אבל כל אלו דורשים שינוי סדרי עדיפויות. בינתיים לא נראה שלמישהו בממשלת השינוי יש בכך עניין. ככה זה כשמקדשים "כלכלה חופשית".