"אני אישית בטוח שהצבא האוקראיני ייכנס לכל חבל דונבס", אומר ל'דבר' גרגורי מדבדב, אמן סרטי תעודה, תושב הרפובליקה העממית של דונצק, שמתעד את המלחמה בחבל מזה שנים.
"קייב בחרה ללכת בנתיב הצבאי, היא מבטלת את כל ההסכמות בין הצדדים ומחמשת את עצמה לדעת במיטב הנשק המערבי", אומר מדבדב. ולדבריו, את תהליך ההתחמשות אפשר לראות במאות ידיעות בחדשות הרוסיות וגם בסרטונים ברשתות החברתיות.
כפי שסרטוני רכבות המובילות טנקים רוסיים לחזית הפכו לפופולאריים בצד האוקראיני, כך גם מיטב התחמושת והטילים האמריקאיים שמחזיק צבא אוקראינה הפכו להוכחה מוחצת, בעיני מדבדב, לפלישה וודאית.
"המצב יוכל להשתנות רק אם השלטון בקייב יוותר על הפתרון הצבאי, אבל בשביל זה צריך שיהיה שלטון אחר בקייב, של מי שלא רוצה לקדם תוקפנות בחבל".
"הרוב מתפנים כי יש חשש אמיתי לחיי אדם"
מדבב נוסע ברחבי הערים והעיירות בארץ בה גדל כל חייו ומתעד חיילים מתכוננים לקרב ומשפחות שעוזבות את האזור. לדבריו, הפינוי שהחל ביום שישי מתרחש בקצב קבוע, ללא הפחדות או לחץ על אנשים לעזוב. לדברי תושבי האזור, ההפצצות של הצד האוקראיני התגברו מאוד בימים האחרונים, אבל לטענת האוקראינים הם לא מקור הירי ומדובר בפרובוקציה של הבדלנים.
"כל אחד לוקח דברים ויוצא מכאן על פי ראות עיניו", הוא מספר, "יש כאלו שבכוחות עצמם, אחרים בהסעות מאורגנות באוטובוסים וברכבות. לדעת השליטים, המצב הנוכחי מחייב את הפינוי, אבל הבחירה מתנקזת בסופו של דבר לאנשים עצמם. הרוב מתפנים או מתכננים להתפנות כי יש חשש אמיתי לחיי אדם".
על פי הוראת ראשי הרפובליקות, גברים בני 18 עד 50 לא רשאים לעזוב את החבל. באזור לא קיים גיוס חובה, אבל אלפים, טוען מדבדב, מגיעים להתנדב מיוזמתם. "בצד אחד של התור אתה רואה נערים שרק מלאו להם 18 מתייצבים בעמדות גיוס שנפתחות בכל מקום, בצד השני של התור גברים שמזמן עברו את גיל 50. זה דבר ברור, גבר אמור לשמור על הבית והאדמה שלו".
"להגיד שיש פה כוחות רוסיים זו הפרופגנדה"
"בלילה האחרון כבר שמעו את ההפצצות האוקראיניות היטב", מספר זואב ארלוב, יליד העיר דונצק ,שבה הוא חי כל חייו. "הפלישה האוקראינית היא תסריט סביר מאוד. היא זו שהחלה כבר לפני שנים בצעדים תוקפניים נגד הרפובליקות שלנו".
אמו של ארלוב ממוצא רוסי, והוא גדל על התרבות, השפה והערכים הרוסיים. "אין לי שום רגשות שנאה כלפי אוקראינים", הוא אומר, "כן יש לי בעיה עם הלאומנות האוקראינית".
לדבריו, למרות הטענות האוקראיניות והאמריקאיות, אין כוחות צבאיים רוסיים בתוך החבל, וההגנה המקומית מורכבת מחטיבות שמבוססות על תושבים מקומיים. "להגיד שיש פה כוחות רוסים זו הפרופגנדה!" לדבריו, למרות אי הוודאות באשר לגיבוי צבאי של רוסיה, לא תהיה נסיגה של הלוחמים גם במקרה פלישה.
"ב-2014 הייתה לי תחושה פנימית עמוקה שתתחיל קטסטרופה, שאנשיי מיידן מביאים עלינו מלחמה", הוא אומר, ביחס להפגנות בקייב, שהביאו להפיכה שלטונית פרו מערבית. "אני לא חושב שאם אוקראינה תפלוש יהיו פה הוצאות להורג בכיכר העיר, גם לא יכניסו אנשים לכלא או יסלקו אותם ממקומות העבודה, אבל החיים עבור המקומיים יהיו קשים יותר. הם לא רוצים לחיות תחת שלטון אוקראיני והם מפחדים מהמחשבה על זה יותר מהמחשבה על המלחמה עצמה".
השכנים מעלים זיכרונות מהקרבות של 2014
אלכסיי טולסטיי, תושב עיירה קטנה בחבל לוהנסק, נמצא אמנם רחוק מטווח הפגזים האוקראיניים, אבל עם ההתחממות בחבל כולו, בסוף השבוע האחרון, השכנים שלו החלו לעלות בשיחות זיכרונות מהמראות הקשים של הקרבות ב-2014, שהתקיימו לא רחוק מביתו.
"אני מאוד מקווה שהמראות האלו לא יחזרו", הוא אומר. "אני לא מכיר אף אחד בסביבה שלי שמתכוון לפנות את עצמו, וגם לי אישית אין תוכניות כאלו, אבל אומר זאת בלב כבד: לכולנו היה ברור שהסיפור הזה לא יסתיים בדרכי שלום".
טולסטיי מספר שתושבי העיירה מקווים שהכוחות הרוסיים ייכנסו לחבל במידה ותהיה פלישה אוקראינית. "פקידים ופוליטיקאים בכירים במוסקבה אומרים שהם לא ישאירו את החבל לבד מול האוקראינים, אבל האם זה אומר שהצבא הרוסי ייכנס לפה במידה ותהיה פלישה אוקראינית? הבטחה כזו לא ניתנה לנו מעולם".
ברוסטוב כבר התארגנו ערי אוהלים
לדברי גורמים רשמיים ברוסיה, בפינוי החבל, שהחל כאמור בשישי האחרון בצהריים, מעל 50 אלף תושבי הרפובליקות הספיקו לעבור את הגבול לתוך שטחי הפדרציה הרוסית. בחבל כולו חיים מעל 3.5 מיליון איש, ומהלך הפינוי, מהגדולים שידעה ההיסטוריה של האזור מאז ימי מלחמת העולם השנייה, מתקיים באופן מסודר: מכוניות עם מגפונים שקוראים לתושבים לעזוב ולהגיע לנקודות כינוס; תשדירי רדיו וסרטונים בטיקטוק ובאינסטגרם, שמודיעים לאנשים היכן נקודות הכינוס ומה כדאי לקחת.
מנקודות הכינוס הם יוצאים למסע של שעות לאחת ממאות נקודות ההתכנסות ביותר מ-30 מחוזות שהסכימו לקלוט פליטים בכל רחבי רוסיה.
"משפחה ממוצעת בעיר מצליחה לארוז ולהתארגן תוך יום", מספרת טטיאנה מיכאיילובה, עיתונאית מהעיר דונצק, "כי אנשים לוקחים רק את הדברים שהם הכי צריכים. אנשים יודעים שהם נוסעים לרוסיה, אבל מה יקרה איתם שם הם לא יודעים".
לדבריה, ניתנה לציבור הבטחה שיפגשו אותם ויספקו את כל צרכיהם. הדיווחים מרוסיה עצמה סותרים: פוטין הכריז על מענק חד פעמי של 10 אלף רובל (כ-340 שקלים) לפליט, וברשתות רץ קמפיין לקליטת משפחות בכל המדינה ובערים גדולות, ובראשן רוסטוב על הדון, שקרובה לדונבס. ברוסטוב כבר התארגנו ערי אוהלים ונפתחו מרכזים קהילתיים.
מצד שני, ישנם דיווחים על פליטים שלא הצליחו להתמקם, משפחות עם ילדים שנסעו שעות באוטובוסים ורכבות ללא מזון או תנאים נאותים לשינה, וכאלה שהוציאו את כל המענק שלהם על חדרי מלון. דיווחים על סולידריות לצד דיווחים על כאוס.
"כל מי שכבר יצא בפינויים תומך בהם ורואה בהם מעשה אחראי של הרשויות", אומרת מיכאיילובה. "הניסיון המר של האבדות בנפש בקרב תושבי האזור ב-2014-15 הכין אותם לזה. מכרים שלי שיצאו פגשו באנשי רשויות, קיבלו מקום לינה ומזון. הבעיה כרגע היא הטווח הארוך. כיצד לדאוג לאנשים לאורך זמן, כי לא ברור כמה זמן זה ייקח".
"פרידת המשפחות היא הרגע הקשה ביותר"
הרשויות התירו לעזוב רק למבוגרים, אימהות וילדים עד גיל 16. הפרידה שנכפית על המשפחות, אומרת מיכאיילובה, היא הרגע הקשה ביותר. "אנשים רבים נפרדים בהבנה שזו יכולה להיות הפעם האחרונה.. הם מבינים שזו מלחמה והכל יכול לקרות. הפרידה היא חוסר וודאות, אבל לא פגשתי עדיין באף גבר שרוצה לעזוב ביחד עם משפחתו. רובם מוכנים להתנדב לגדודים הצבאיים, להישאר בדונבס, ומעדיפים שיקיריהם יהיו במקום בטוח. יצא לי גם לפגוש נשים ששולחות את הילדים ביחד עם הסבתות והסבים לרוסיה ונשארות כאן לצד הגברים".
מיכאיילובה וארלוב החליטו להישאר בדונצק למרות קרבתה לגבול וזיכרון העבר המדמם של המלחמה שבה נהרגו מאות מתושבי העיר והחיילים שלחמו בה. הפעם, מיכאיילובה נשארת עם בנה בן ה-5 בביתם הפרטי, שבו מחסן מצויד.
ארלוב גר עם אמו בת ה-75. היא מסרבת להתפנות מחשש לבריאותה, והוא החליט להישאר עמה. "אנחנו לא כלי פוליטי", הוא אומר, "לא בידי אוקראינה ולא בידי רוסיה. אנחנו אנשים שלמזלם הרע על אדמתם התנגשו תהליכים פוליטיים בינלאומיים. המחירים כאן כבדים מאוד", הוא אומר, "לא מדובר רק על גורל החבל, אלא בביטחון של רוסיה כולה. נשפך כבר הרבה מאוד דם שקשור בעשרות-אלפי אנשי החבל הזה, והוא יצר בקרבנו מוכנות פנימית להילחם".
מיכאיילובה: "דונבס הפכה לזירת התגוששות של ידיים זרות, אבל בקרבות נלחמות הידיים שלנו ושל אחינו. אלפי משפחות נקרעו על הדבר הזה. אני מכירה דוגמאות שאב נלחם בבנו, שני אחים שירו אחד על השני משני צדי החזית. כיום, לאחר שמונה שנים, כל מי שעמדתו הייתה נגד הרפובליקות כבר עזב. הרבה אנשים נזכרים בנוסטלגיה בתקופה שלפני המלחמה, אבל האוקראינה הזו לא קיימת יותר".
