למרות המיתוג של תכנית הטבות המס כ״מאבק ביוקר המחייה״, הלחץ הציבורי הוא לא הגורם לתכנית החדשה שמקדם משרד האוצר. ליברמן אמר את זה בעצמו ביום הצגת התכנית: ״היינו מפרסמים את התכנית הזו בלי קשר לפרסומים בתקשורת״.

לדברי שר האוצר, ההחלטה על התכנית התקבלה בגלל המשך הגידול במגמת הגבייה במסים. בשנתיים האחרונות חצתה גביית המסים את הצפי ב-25 מיליארד שקלים עודפים. למרות הטענות שמדובר בגדילה חד פעמית, המגמה ממשיכה גם השנה. בסוף פברואר צפוי משרד האוצר לעדכן את תחזית הכנסות המדינה ממסים. התכנית שהוצגה מובילה להפחתה בהכנסות העודפות.

כסף עודף נשמע אולי כמו חלום שמתגשם עבור אזרחי מדינת ישראל, יש כל כך הרבה תחומים שצריך להשקיע בהם וקבוצות חלשות שצריך לשפר את מצבן. אבל בפועל זה כאב ראש פוליטי למקבלי ההחלטות. כדי לשמור על מדיניות הצמצום התקציבי שמובילה את הממשלה, צריך כל הזמן לטפח את הפחד מגירעון, ולהותיר את השמיכה התקציבית קצרה. עודף תקציבי גדול, לא טוב למשרד האוצר. כותרות על ׳עודפי גבייה ממסים׳ מקשות על הממשלה להסביר מדוע להשהות את הפיצוי לעצמאים, או לסרב לצרכים של משרדי הממשלה בבריאות, בחינוך, בתחבורה, ברווחה ועוד.

בשביל לדעת כמה כסף ייכנס לקופת המדינה, ובכמה הוא יעבור את צפי ההכנסות, צריך לחכות לסוף פברואר. אלא שהדיון הציבורי על השימוש הראוי בכסף הזה כבר נסגר מראש. המהלך להורדת מסים, שעלותו נאמדת ב-4 מיליארד שקלים, נועד לשמור על המשמעת תקציבית, והכסף העודף יתאדה עוד לפני שעלתה ההצעה הראשונה מה לעשות בו.

ייתכן שליברמן ובנט סבורים שהורדת המסים, מהלך שיזרים כסף נוסף למעמד הבינוני והגבוה, הוא אכן השימוש הראוי ביותר; אבל היעדר הדיון הציבורי בעייתי מבחינה כלכלית ודמוקרטית.

ההחלטה לפרסם את תחזית הכנסות המדינה המעודכנות בסוף פברואר מוסברת כהחלטה מקצועית ברמה הכלכלית, אבל ההחלטה להקדים את ההכרזה על תכנית הורדת המסים – לפני פרסום הנתונים – היא פוליטית. להיבט הדמוקרטי יש גם משמעות כלכלית: דיון על צרכים גורם ללחצים תקציביים. את פצצת הכסף העודף צריך להגיש מנוטרלת.