במרפסת מקורה בבית משפחת משיח במושב מרגליות מתכנסים כמה חברים. מנשה משיח, המארח, דור שני במושב, מציע קפה; בתו יובל משיח, דור שלישי, מציעה רוגלעך ועוגיות. אבל האווירה מזכירה סוכת אבלים. "כשהיה לי הלול", אומר אהרון דרורי, "הייתי קם בבוקר, הולך ללול ומרגיש שאני חי. היום אני מת. מת מהלך". 

בני הדור השני של מרגליות, בני עולים, שנולדו במושב או הגיעו אליו עם הוריהם בגיל צעיר, חשים כיום, בשנות השישים לחייהם, אבודים ונטושים. סיפור חייהם הוא סיפורו של המקום שפעם מילא אותם, ואת החברה הישראלית, בגאווה. "היום כששואלים אותי", אומר שמואל נוריאלי, "אני לא אומר שאני גר במושב מרגליות. אני אומר שאני גר בצפון. אני מתבייש להגיד שאני חקלאי. זה המצב".

המדרכות והשבילים ריקים, מבני הציבור נטושים

הנסיעה למרגליות, במעלה ההר, ממנרה לאורך גדר הגבול עם לבנון, נראית תמימה. בתי הכפר חולא שמעבר לגבול צופים ממש מעל המושב. במציאות אחרת אולי היו קופצים לקפה. רק עמדות הצבא וגדרות התיל רומזות שהשקט פה תמיד זמני. רכס הרי נפתלי סלעי, נוקשה, מכוסה חורש צפוף. גם העצים יודעים שפה לא טוב לעמוד לבד. 

מושב מרגליות הוקם ב-1951 על ידי עולים מפרס, עירק וצפון אפריקה, ונקרא על שם חיים מרגליות קלווריסקי, אגרונום שניהל בתחילת המאה ה-20 את החברה היהודית להתיישבות בגליל (יק"א). שם המושב נבחר, כמובן, בסוכנות היהודית. עד מלחמת העצמאות שכן סמוך לכאן הכפר הערבי הונין, ועד היום ניצבת במקום "מצודת הונין", שריד מבצר מהמאה ה-12, שיכול היה להיות אתר תיירות.  יכול היה.

תחנת האוטובוס השוממת. קו אחד שמגיע לקריית שמונה (צילום: מאיה רונן)

בכניסה למושב עמדת שמירה ריקה. השילוט מכוון לשכונות המגורים, למרכז הישוב ולפיצה בר שכבר לא פועל. בתחנת האוטובוס השוממת עובר קו אחד שמגיע לקריית שמונה, העיר הגדולה – 1.5 ק"מ בקו אווירי, 20 דקות בנהיגה במורד הכביש.

120 משפחות חיות כיום במרגליות. ברוב המשקים ניצבים בית ישן של דור המייסדים, ובית חדש יותר של בן ממשיך. את בתיהם של אלה שכל ילדיהם כבר עזבו ניתן לזהות בקלות, לפי מצבם הרעוע והגרוטאות בחצרות. המקום גווע. 

בית הספר והגן הראשונים שהוקמו במרגליות נסגרו בשנות ה-70, ועומדים נטושים מאז שנות ה-80 של המאה שעברה (צילום: מאיה רונן)

איך נראה מקום גווע? חצר המושב מוזנחת, המדרכות, השבילים ומגרשי המשחקים ריקים. גן הילדים התרוקן בשנים האחרונות ונסגר. מועדון הנוער ומועדון הקשישים כמעט לא בשימוש; מבני הציבור עומדים כפיל לבן, בשימוש לעתים רחוקות, אם בכלל. לבית הכנסת עדיין מגיעים בשישי שבת. המכולת סגורה כבר שנים. את הקניות עורכים בקריית שמונה. 

מבני הציבור נטושים. גן הילדים (למעלה מימין) סגור; המרפאה, מזכירות המושב ובית העם (למעלה משמאל) שקקו פעם חיים. ברחבה הגדולה רקדו ושרו בציבור; מגרשי המשחקים (למטה מימין) מיותמים; רק לבית הכנסת (למטה משמאל) עדיין באים בסופי שבוע (צילומים: מאיה רונן)

הטיילת על שם יונתן נתניהו, בקצה המושב, צופה אל עמק החולה וקריית שמונה. הנוף עוצר נשימה. הפוטנציאל ברור. אבל היא נבנתה בימים אחרים, שבהם הוכרז המושב ככפר תיירותי. הרבה לא יצא מזה. מעט צימרים נשארו. 

טיילת "נופית מרגליות" להנצחת יונתן נתניהו ז"ל, ו"מצפור מרגליות" לזכר רב אלוף אמנון ליפקין שחק ז"ל. הנוף עוצר נשימה, אבל אין מי שיצפה בו (צילומים: מאיה רונן)

לאורך הטיילת השוממת ספסלים שעבר זמן רב מאז נצבעו, וצמחי נוי שמזמן לא זכו ליד מטפחת. רק שפני הסלע שחיים על הרכס מבקרים בה לעיתים קרובות.

גם מהמצפור לזכרו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק הנוף נפלא. אבל מי צופה בו? 

שפעת העופות הרגה את הפרנסה

כלכלת המושב מבוססת מאז הקמתו, בראש ובראשונה, על ענף הביצים. קרקור התרנגולות הוא ציוץ הציפורים של אנשי מרגליות. כל בני המושב גדלו בלולים מגיל אפס. כבר שלושה דורות חיים, נפגשים וחולמים כאן סביב לולי המטילות. כמחצית מהלולים עדיין ממוקמים במשקים המשפחתיים, צמודים לבתי המגורים. ארבעה מהלולים מספקים לצה"ל 144 אלף ביצים ביום. לחברים מעטים יש גם מטעים. גודל החלקות והעובדה שהן מפוזרות בקצוות שונים של המושב, לעיתים מרוחקות, עושים את ההשקעה בהן ללא כדאית. 

מנשה משיח בלול שהתרוקן בשל שפעת העופות. "התרנגולות הן עמוד השדרה של המקום. כשאין לך עמוד שדרה אין לך כלום" (צילום: מאיה רונן)

מתחם הלולים הצפוני הקטן, שנבנו בו לולים חדשים, עומד ריק כבר חודשיים. באמצע דצמבר האחרון פגעה שפעת העופות בכמה לולים במושב. כדי למנוע את התפשטות המחלה הורו אנשי השירות הווטרינרי להמית את התרנגולות בכל הלולים. כ-570 אלף תרנגולות. ומאז המושב דומם. הלכה הפרנסה. 

בשל ענייני בירוקרטיה ומחלוקות כאלה ואחרות לא יודעים חקלאי מרגליות מתי יוכלו למלא שוב את הלולים במטילות (השקעה של 150 עד 200 אלף שקלים למשפחה), מתי יחזרו לאסוף ביצים, מתי יוכלו להתפרנס. 

"התרנגולות הן עמוד השדרה של המקום", מתאר נתנאל דרורי (35), בן ממשיך במושב ואב לשניים, את חשיבות הלולים ליישוב. "אפשר להסתדר בלי רגל, בלי יד, אבל ברגע שאין לך את עמוד השדרה אין לך כלום. הצלחנו להסתדר בלי חיי חברה ובלי הרבה דברים. הפרנסה חיפתה על הכול. כרגע, כשאין את זה, זהו. מי שיוכל יעבור למקום אחר. מי שלא, יגווע פה". דרורי עוצר את שטף הדיבור, מתלבט וממשיך בשקט: "לא אכפת לי יותר מהמדינה, ואני מצטער על היום שהלכתי לצבא. המדינה בגדה בי". 

"בזמנו היינו כמו תל אביב של האזור"

החברים על המרפסת זוכרים ימים אחרים. ילדות שמחה. "ילדות מלאה בחברויות", מספר בחיוך שמואל נוריאלי (62), שנולד במרגליות להורים יוצאי פרס. "היינו המון ילדים במושב. היו חיי חברה מלאים. כולם היו מחוברים עם כולם. כל היום בחוץ, חוזרים בעשר בלילה הביתה. 

"היה לי כיף לגור במושב. היה לי כיף להגיד שאני מושבניק, ועוד ממושב מרגליות. התגאיתי בזה. גם כששירתי בצבא בסיני, והייתי צריך לנסוע יותר מ-12 שעות הביתה, היה לי כיף לגור במושב הזה. בגלל זה לחצתי על מאיה, אשתי, לבוא לגור במושב".

אהרון דרורי (מימין) ושמואל נוריאלי. "היינו המון ילדים במושב. היו חיי חברה" (צילום: מאיה רונן)

עד שנות ה-90 של המאה שעברה הייתה במושב, הם מספרים, קהילה מגובשת, מאוחדת, חזקה ופעילה. בית הספר שימש מקום מפגש מרכזי. "כמה שמרגליות פינתי ככה הוא היה מרכז של כל המושבים באזור", מספר המארח משיח (64), אב לשלושה, שעלה לארץ כתינוק עם הוריו, וחי במושב מאז. "בזמנו, אנחנו היינו כמו תל אביב של האזור. היה פה הכול והמיקום הכי יפה בארץ". 

הימים השמחים. הייתה עבודה והילדים יצאו (ב-1965) לבית ספר ערב בקיבוץ כפר גלעדי (צילומים: אלבום פרטי)

חיי החברה התוססים  כללו מסיבות, פעילות נוער מגוונת, סרטים שהוקרנו בבית העם או על הדשא. "היינו משחקים, רוקדים, שומעים מוזיקה. היו ארגונים מכל מיני סוגים ומשחקי כדורגל". זיכרון שמחת החיים והחיוניות של אותם ימים מעלה ניצוץ בעיניו של משיח. לפני פסח נהגו לחגוג ביחד את הסהרנה, חג היציאה לטבע של יוצאי כורדיסטן. המושב היה מתכנס בבית הספר לחגיגות של שלושה ימים, שכללו סעודות, שירים, ריקודים, נגינה וסיפורים. 

עד שנות ה-70 של המאה שעברה היה בית הספר במושב פעיל. אחר כך ירדו ללמוד בקריית שמונה. פעמיים בשבוע היו ילדי המושב הולכים לבית ספר ערב בקיבוץ כפר גלעדי. 

"האירועים הביטחוניים איחדו את כולם"

הילדות הייתה שמחה למרות שהחיים על גבול הלבנון מאתגרים. משנות ה-60 חוו אנשי המושב בעיות ביטחוניות קשות. הם זוכרים היטב איך מחבלים שחדרו למושב, ב-1965, הטמינו תשעה מטעני חבלה בבתים ובלולים. אחד מהמטענים הופעל ופוצץ בית במושב. למרבה המזל, חיי הדיירים, זוג צעיר שרק נישא, ניצלו כיוון שנסעו לירח דבש.

מנשה משיח ובתו יובל בכניסה לאחד המקלטים ביישוב. "כשהיה אירוע ביטחוני המפגש של האנשים היה מאוד מלכד. היום אין את המפגשים האלה גם כשקורה משהו" (צילום: מאיה רונן)

"לרוב אפילו לא היינו נכנסים למקלטים", צוחק משיח, "כשהייתה התרעה על אירוע היינו רצים ומחכים ליד המקלטים עד שיגידו שאפשר להמשיך לשחק". 

"גם כשהיו כל מיני אירועים ביטחוניים זה היה לפעמים נחמד", מפתיע קובי מרדכי (65). "זה אחד הדברים שאיחדו את כולם. התמודדו עם זה ביחד, עזרו אחד לשני. מאז שאני זוכר את עצמי היו מלחמות, מבצעים וקטיושות, אבל זה לא הפריע לנו. אני אפילו מתרגש כשאני מספר על זה", הוא מודה. "המפגש של האנשים כשהיה אירוע ביטחוני היה מאוד מלכד. מתכנסים, יושבים יחד וחושבים מה צריך לעשות ואיך כולם דואגים לכולם. היום אין את המפגשים האלה גם כשקורה משהו". 

מרדכי, כמו שאר בני המושב, חי מענף הלול, ומגדל, עם הלול של אימו בת ה-85, כ-7,500  מטילות. הוא נשוי בשנית. ילדיו בגרו ועברו לקריית שמונה. 

ביקור ראש הממשלה יצחק רבין (בראש השולחן) ואלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד (שלישי משמאל) במרגליות, בראשית שנות ה-90. "המסר היה ברור: מי שחי על הגדר לא פוגעים בו" (צילום: אלבום פרטי)

מלבנון, בגבעה הסמוכה למושב, נורו לעברם לא פעם טילי כתף מסוג אר.פי.ג'י. אבל האיום הביטחוני היומיומי לא הזיז אותם. תמיד הם הרגישו בקו הראשון עם עורף חזק – תחושת שליחות עמוקה ותמיכה ציבורית רחבה. היה ברור שלחברה הישראלית ולממסד חשוב שיחיו כאן ויחיו בכבוד. 

"המסר לתושבי מרגליות היה ברור: יש קו אדום. מי שחי על הגדר, לא פוגעים בו", מדגיש אבי בנימיני, בשנות החמישים לחייו. הוריו עלו מפרס. הוא נולד במושב וחי כיום עם משפחתו בהרחבה הראשונה של המושב, שנבנתה בשנות ה-90 עבור בני המושב שאינם בנים ממשיכים. למרות שחלק מדיירי ההרחבה כבר בני 70, השכונה עדיין נחשבת ל"שכונת הצעירים". 

בית בהרחבה של שנות ה-90 בשיפוצים עד היום (צילום: מאיה רונן)

במלחמת לבנון השנייה, ב-2006, נפלו במרגליות טילים, למרות זאת המשיכו חברי המושב לעבוד בלולים. כשהיו אזעקות שכבו על הרצפה, הם מספרים, ומיד המשיכו באיסוף הביצים. 

עמדת חיזבאללה משקיפה אל מרגליות. אספו ביצים בין אזעקות (צילום: מאיה רונן)

כשפינו את הנשים והילדים לאוורור במרכז, הגברים סרבו בכל תוקף להתפנות. "העופות צריכות אוכל ומים", אומר משיח, "אי אפשר סתם לזרוק אותן. זה צער בעלי חיים". 

"החסדים שלנו לא יגיעו מהממשלה, הם יגיעו מנסראללה"

למרות הקושי בחיים בשטח הררי, קרוב לגבול, לבני הדור השני היה ברור שהם נשארים במקום – מתוך מחויבות להורים, מתוך הגאווה במעשה החקלאי והחשיבות בישיבה על הגדר. "אף אחד לא שאל את ההורים שלנו אם הם רוצים להיות פה", אומר אהרון דרורי, שהגיע למושב עם הוריו בגיל צעיר מפרס. "זרקו אותם פה באישון לילה. אני נשארתי כבן ממשיך כדי להמשיך את המשק שלהם. לא יכולתי להשאיר אותם לבד".

סמל לעמדה הברורה ביחס סדר העדיפויות הלאומי הם רואים גם בהחלטתו של יוסי שריד לעבור לגור במרגליות, ב-1999, בימיו כשר החינוך. שריד לא השתלב חברתית במושב, עבד בירושלים והגיע רק בסופי שבוע, אבל מבחינתם הייתה בכך אמירה משמעותית.

"כל השנים הרגשנו שמעריכים אותנו", אומר דרורי, "הרגשנו שיש לנו גב, שמבינים את המחירים שאנחנו משלמים וחשוב שנהיה פה. כל השנים, כשהיו אירועים ביטחוניים תמיד אמרנו: גם אם תבוא גזירה, יזכרו שאנחנו לא סתם פה ויבטלו אותה. עכשיו אני מבין שאנשים במרכז הארץ ובתל אביב לא מעניין אותם מרגליות. אני רק כלב שמירה. 

מוצב צה"ל על הגבול צופה אל מתחם הלולים הדרומי ביישוב. "כשמדינת ישראל הייתה צריכה אותנו כדי לקבל ביצים היינו אנשים טובים. היום, כשקצת יותר שקט פה, אז יאללה, גמרנו" (צילום: מאיה רונן)

"לפעמים אנשים פה אומרים: 'הלוואי שנסראללה ייתן פה איזה פיצוץ'. מתחילים לחשוב על זה. שירה עלינו ויגמור את זה. אולי אז ייזכרו פתאום בחשיבות של החיים פה. החסדים שלנו לא יגיעו מהממשלה, הם יגיעו מנסראללה". 

"הכי כואב לי", אומר שמואל נוריאלי, "שאנשים פה הלכו לאסוף ביצים כשקטיושות עפות מעל לראש שלהם, ובכל מדינת ישראל ישבו בבתי קפה, אכלו ושתו. כשמדינת ישראל הייתה צריכה אותנו כדי לקבל ביצים היינו אנשים טובים. היום, כשקצת יותר שקט פה, אז יאללה, גמרנו. אומרים לנו: 'אתם עשיתם את העבודה שלכם, עכשיו תתאיידו'. פתאום אנחנו הרעים. אנחנו העול. 

"אם הייתי יודע ב-2006 שהיום לא תהיה לי פרנסה, לא הייתי נשאר פה. הייתי יותר צעיר. יכולתי להתקדם, יכולתי לצבור קרן פנסיה. עדיף שייקחו את כל המושב הזה וישימו בחירייה. שם יהיה שקט. לשם לא מגיעות קטיושות ופגזים".

דרורי: "היום אני לא מפחד לא מחיזבאללה ולא מאף מחבל. אני מפחד ממי שבאמת מנסה לחסל אותי. ברגע שאין פרנסה היישוב ימחק. השורשים שלנו ילכו לאיבוד". 

"כשהמערך היה בשלטון וכשבגין היה, תמיד תמכו בנו"

היסטורית, היה המושב מזוהה פוליטית עם המערך (מפלגת העבודה), למרות שתמיד היו בו גם מצביעי מח"ל. המושב היה מחובר לתנועת המושבים ולאגודות השיתופיות. בשנות השמונים, נקלעו ארגוני הקנייה האזוריים המשותפים לקשיים. מרגליות, שהיה מהמושבים החזקים, המנוהלים בתבונה, התמודד עם חובות של מושבים אחרים שהתגלגלו לפתחו כחלק מהערבות הדדית. ועדיין היה ברור לתושביו שנשארים במקום. 

"כשהמערך היה בשלטון וכשבגין היה, תמיד תמכו בנו", אומר משיח, "תמיד שמרו על היכולת שלנו להתפרנס. נתנו לנו להרגיש שאנחנו חיוניים. המדינה שמרה עלינו ואנחנו שמרנו עליה. אם לא היה את חוק הגליל, אנשים היו בורחים מפה. כל פעם שהיה אירוע ביטחוני כולם ידעו שאנחנו כאן ולא זזים".

מרגליות. מבט ממערב לכיוון החרמון. בקיבוצים באזור הוקמו מפעלי תעשייה, במושבים המשיכו לעבוד במשק הפרטי בלבד (צילום: אלבום פרטי)

אבל המצב הכלכלי לא תמיד שפר עליהם. ב-1982, כמה ימים לפני תחילת מבצע "שלום הגליל" חסמו חברי המושב את כביש הצפון בצמיגים בוערים למשך שלוש שעות והתבצרו במושב במחאה ודרישה לשיפור מצבם הכלכלי. התושבים איימו לחצות את הגבול ללבנון ולהצטרף לכוחות "צבא לבנון החופשית" של סעד חדאד.

בקיבוצים באזור הוקמו במשך השנים מפעלי תעשייה, שהרחיבו את מקורות הפרנסה. במושבים, המבוססים על משקים משפחתיים, המשיכו לעבוד במשק בלבד. הלול היה כל חייהם, הכתיב את סדר היום הפרטי והקהילתי. 

"מה שיש לנו פה זה לגור. חיים אין פה" 

התפרקות הארגונים החקלאיים המשותפים בשנות ה-80 וה-90 סימנה גם את תחילת התפוררות במרגליות. מעורבות חברי המושב בקהילה דעכה.

מאיה נוריאלי הגיעה למושב לפני 25 שנים מתל אביב, בעקבות אהבתה לשמואל. "הגעתי לפה נפעמת מהנוף המשגע ומהשקט, לעומת הריתמוס המשוגע של העיר הגדולה", היא מספרת, "באתי להירגע, לדומם מנועים. בחודשים הראשונים הצלחתי להנות מהיופי. הייתה רגיעה מוחלטת. שמעתי את העשב גדל. בהמשך הסתבר שזה כל מה שאפשר לשמוע פה. זה והתרנגולות. אנשים לא ראיתי מסביב. כבר לא הייתה קהילה, לא היה שיתוף, לא היו אנשים על השבילים. אפילו סיבה לאנשים להיפגש לא הייתה. לא היה משהו שהוביל אותם". 

מאיה נוריאלי: "בחודשים הראשונים הצלחתי להנות מהיופי. הייתה רגיעה מוחלטת. שמעתי את העשב גדל. בהמשך הסתבר שזה כל מה שאפשר לשמוע פה. זה והתרנגולות" (צילום: אלבום פרטי)

גם שירותים אלמנטריים, מקום שאנשים נפגשים בו על הדרך, כמו מכולת וסניף דואר, כבר לא היו. "אני לא פגשתי את השמחה והגיבוש שהיו פה עד שנות ה-90", היא אומרת, "אפילו נרתמתי לוועדת תרבות עם כמה חברים טובים, אבל לא היה שיתוף פעולה וזה פשוט גווע מאליו. כיום אין פה כלום. כל זה נעלם. כל אחד לבד. יש עכשיו ניסיונות להקים את זה לתחייה. מקווה שיצליחו. אני לא אופטימית, האנרגיה פה לא טובה. אני חושבת הרבה: מה בעצם אנחנו עושים פה עכשיו? יש הבדל בין לחיות ללגור", היא מוסיפה, "מה שיש לנו פה זה לגור. חיים אין פה".

במשך השנים נעו בני הזוג נוריאלי מהמושב למרכז ובחזרה. כשאין קהילה ואין איכות חיים, נשארת רק הפרנסה. "עכשיו", אומרת נוריאלי, "אני מטפלת ברפואה סינית, מטפלת בתזונה, מאמנת כושר לגיל השלישי, טבחית. כל מה שאפשר כדי להתפרנס". 

"הבנים והבנות שלנו חשים נבגדים על ידי המדינה" 

הולדת הדור השלישי הביאה שינוי נוסף. "הדור שלנו", מסביר בנימיני, "עודד את הילדים ללכת ללמוד, להתפתח, לקבל תארים, להתאים את עצמם לחברה בחוץ, כי פה אין אופק. זה משהו שאנחנו לא זכינו לו. ההורים פה דואגים לילדים. מה שיש ומה שאין, נותנים לילדים כדי שיצליחו. הילדים שלי לומדים בחוץ כבר כמה שנים. 

"גם כשהוסיפו תקנות והגבלות על הלולים, שתקנו. הצלחנו להחזיק את עצמנו, לתת עתיד לילדים שלנו. בשיניים עבדתי. נוסף על הלול, הלכנו אני ואשתי לעבוד בחוץ. לא קיטרנו. אין לנו עיניים גדולות. התקיימנו בכבוד. רצינו לעזור לילדים שילכו ויגשימו את עצמם. עכשיו מה שבניתי כל השנים הולך". 

אבי בנימיני: "הדור שלנו עודד את הילדים ללכת ללמוד, להתפתח, לקבל תארים, להתאים את עצמם לחברה בחוץ, כי פה אין אופק" (צילום: מאיה רונן)

היעדר אפשרויות תעסוקה באזור הביא את הצעירים לחפש את עתידם במקומות אחרים. המושב החל להתרוקן מצעירים, והתמעטות הצעירים הביאה לצניחה בילודה. הבית התרוקן. היו שעברו לקריית שמונה, אחרים התפזרו ברחבי הארץ. המושב החל להזדקן. "לא היה המשך", אומר בנימיני, "וזה הביא התפוררות". 

לדבריו, מי שעדיין כוחו ברגליו, ילך. "הנחלה לא שווה כלום", הוא אומר. "חוץ מזה, מי יבוא לקנות או לשכור פה? הבנים והבנות שלנו שירתו בצבא, יוצאי יחידות קרביות. הם מרגישים נבגדים על ידי המדינה שמשפילה את ההורים שלהם. הם אומרים לי: 'קח את הפיצויים, קח את הרגליים ותסתלק מפה'".

"חוץ מעבודה בסופרפארם אין פה כלום"

יובל משיח מתקשה לדמיין את עתידה במושב. היא בת 22, עובדת לקראת תחילת לימודי חשבונאות במכללת תל-חי. "אין לי לאן להתפתח באזור הזה", היא אומרת, "חוץ מעבודה בסופרפארם אין כלום. אני לא מתכוונת לעבוד בסופרפארם כל החיים". 

גם מקומות בילוי אין לצעירים. קולנוע "חרמון" בקריית שמונה, שאליו היו הולכים בני הדור השני כילדים, נסגר לפני 40 שנה. הקולנוע הקרוב ביותר נמצא בכרמיאל או בצ'ק-פוסט בחיפה, מרחק של לפחות שעה נסיעה. רוב התושבים לא היו בקולנוע כבר שנים. בני הדור המבוגר מלכתחילה חיו בצנעה והתמקדו בפרנסה.

"אני הייתי טיפש שלא עזבתי", מכה דרורי על חטא, "לא ידעתי שזה מה שיהיה. בחיים שלי לא יכולתי לדמיין שאגיע למצב הזה". הבן נתנאל נשאר לחיות במושב עם אשתו והילדים, להמשיך את דרכו של אביו בלול. הבת הבכורה נשואה וחיה בעכו, והצעירה עדיין חיה בבית ההורים. 

נתנאל דרורי (מימין) ואביו אהרון דרורי. "לא רוצה להילחם יותר", אומר נתנאל, "אני עוד צעיר, אני יכול להתחיל חיים במקום אחר" (צילום: מאיה רונן)

"אני כבר עייף מלהילחם", אומר נתנאל, "אני בן 35 ומרגיש שנלחמתי כל כך הרבה שאני מדבר כמו בן 70. בשכבה שלי היו 13 ילדים במושב, אני היחיד שנשארתי. טעות שלי. אבל הייתי צריך להישאר במשק לעזור לאבא, להמשיך את סבא. הייתה מזה פרנסה, אז אמרנו, נישאר. 

"סגרו פה את הגן, אז הילדים הולכים לגן בכפר יובל. אני רוצה להחזיר את המכסה שלי ולקבל פיצויים רק כדי ללכת. לא רוצה להילחם יותר. אני עוד צעיר, אני יכול להתחיל חיים במקום אחר. כאב הלב היחידי הוא שכולם פה, כל מה שהם יודעים לעשות זה לגדל תרנגולות. 50 שנה זה מה שהם עושים. את כל החסכונות הם שמו על זה. הפנסיה שלהם מושקעת בזה. ביום בהיר אחד זה נלקח". 

רבים שוקלים כיום אם להישאר במושב. לנוריאלי בת ושני בנים מנישואיו הראשונים. כולם גרים בקריית שמונה עם המשפחות והילדים. "חיי הקהילה פה מתים", אומרת מאיה נוריאלי, "הגיל הממוצע הוא 60+. בשכבת הגיל שבין 40-30 יש אולי חמישה אנשים. רוב הצעירים עוזבים". היא צופה שבסוף יישאר במקום מושב רפאים. הילדים לא רוצים לחזור.

גם יובל משיח פסימית. עשרה מבני גילה עדיין במושב, אבל לא יישארו אחרי הלימודים. "אין מה לעשות במושב ובאזור בכלל. הצעירים נמצאים פה כדי לעזור להורים בלול. בלי זה אין פה כלום. אין מה לעשות פה".

בשטח המתוכנן להרחבה למען הצעירים קברו את העופות

שפעת העופות, שפגעה בלולי המושב בחורף האחרון, נוספה אל התחושה העמוקה והמעיקה שהמדינה נטשה אותם; ששמירה על החקלאים ותמיכה ביישובי הגדר כבר לא מסומנים כקו אדום. תושבי מרגליות כבר לא חשים שליחות – לא כחקלאים ולא כקו ראשון בגבול. הם מאוכזבים וחשים עלבון וטינה. 

אל התחושה שהמדינה נטשה אותם מצטרפות התוצאות העגומות של עזיבת הצעירים. כדי לנסות להחזיר את הצעירים למרגליות, מתוכננת להיבנות במושב שכונת הרחבה, הממתינה לאישורים מרשות מקרקעי ישראל.  בהרחבה מגולמת ציפייה להחייאת המקום, לצחוק של ילדים על השבילים הריקים. 

שטח ההרחבה המתוכננת של המושב הפך לבית קברות לתרנגולות. "הכול קבור מתחת לשטח שמיועד להתרחבות ולחזרה של הצעירים" (צילום: מאיה רונן)

אחד מאתרי השיווק של בתים בגליל, מבטיח בהרחבה הזו "48 מגרשים לבנייה עצמית בגדלי דונם! כל המגרשים מסובסדים והעלות של כל מגרש כולל פיתוח הינו 313 אלף ש"ח בלבד!" אבל דווקא בשטח שאמור להחיות את המושב השקט, במובן הכי מעיק שיש, קברו את העופות והביצים שנשלחו להשמדה כשפגעה שפעת העופות. "גם את התערובת וזבל העופות", מספר בנימיני בצער, "הכול קבור מתחת לשטח שמיועד להתרחבות ולחזרה של הצעירים". 

הקבורה תעכב את הקמת השכונה, "כי צריך לחכות שנתיים", מסביר בנימיני, "לפני שיהיה מותר לעשות שם משהו". "לוקח משהו כמו עשר שנים עד שהכול מתפרק וחוזר למצב שהיה", מוסיף משיח, "זה כנראה יעכב גם את כל התוכניות, כי האדמה שם תשקע. את כל התוכניות יצטרכו להתחיל מחדש".

מרדכי בכל זאת מאמין ש"אם אנשים ממרכז הארץ יבואו לגור פה, אולי יצא משהו טוב מההרחבה". אבל דרורי ספקן. לדעתו האנשים ממרכז הארץ יבואו, ישקיעו וילכו: "יבנו פה בתי נופש, לא יגורו פה. רק ביזנס". 

"זה לא בושה להגיד שהפסדנו במשחק", אומר בנימיני, "מה שקורה היום במדינה מפעיל פצצה מתקתקת שתתפוצץ לכולם בפרצוף". מובסים ונטולי תקווה, הם מכנים, בציניות, את בית הקברות הגדול בארץ לעופות, "שכונת התקווה".