"הרחבת נאט"ו תהיה הטעות הגורלית ביותר של המדיניות האמריקאית בעידן שלאחר המלחמה הקרה. החלטה כזו צפויה להצית את המגמות הלאומניות, האנטי-מערביות והמיליטריסטיות בדעת הקהל הרוסית; לפגוע בהתפתחות הדמוקרטיה הרוסית; להחזיר את האווירה של המלחמה הקרה ליחסי המערב והמזרח, ולדחוף את מדיניות החוץ הרוסית בכיוונים שלחלוטין אינם לטובתנו".

הדברים האלה לא נכתבו לאחרונה, אלא כבר לפני 25 שנים. הם לקוחים מתוך מאמר דעה שפורסם בניו יורק טיימס בפברואר 1997, ונכתב על ידי ג'ורג' קנאן, אחד האדריכלים המרכזיים של המלחמה הקרה, על רקע התכניות לגל הראשון של הרחבת נאט"ו למזרח אירופה.

קנאן הציע לא רק תחזית מדהימה למדי בדייקנותה, אלא גם הדהד באופן מוזר את מה שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין מציג כסוגיה המרכזית שעומדת בבסיס המשבר: התרחבות נאט"ו לגבולותיה של רוסיה.

קנאן לא היה היחיד. לאורך שני העשורים שלאחר התפרקות ברית המועצות הזהירו רבים מהידרדרות היחסים בין המדינות. כבר שנים ארוכות מתנהל ויכוח אם אכן הובטח לנשיא ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, בתמורה להסכמתו לאיחוד גרמניה, שנאט"ו לא תתפשט "אינץ' אחד מזרחה", כביטויו המפורסם של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ימס בייקר בתקופת התפרקות ברית המועצות.

ליתר דיוק, הוויכוח היה אם הבטחה זו שניתנה בעל פה לגורבצ'וב, התייחסה רק למזרח גרמניה או למזרח אירופה כולה. ב-2017 הותרו לפרסום מסמכים מארכיון הביטחון הלאומי בארצות הברית, שהיו צריכים לסיים את הוויכוח.

מהמסמכים עולה שבהזדמנויות רבות קיבלו גורבצ'וב ושר החוץ שלו, אדוארד שווארנדזה, הצהרות ברורות מבייקר, הנשיא ג'ורג' בוש, הקנצלר הגרמני הלמוט קוהל, שר החוץ שלו האנס-דיטריך גנשר, ראש הממשלה הבריטי ג'ון מייג'ור ונשיא צרפת פרנסואה מיטראן, שנאט"ו לא תתפשט מזרחה.

ברור מההקשר שהכוונה הייתה לא רק למזרח גרמניה, אלא למזרח אירופה כולה, ולעתים חושפים המסמכים גם ניסוחים שלא משתמעים לשתי פנים.

כך למשל, הבהיר בפברואר 1990 גנשר לשר החוץ הבריטי דגלאס הורד שכשהוא דיבר על הצורך לא להרחיב את נאט"ו, זה "חל גם על מדינות אחרות חוץ ממזרח גרמניה. הרוסים חייבים ביטחונות שאם, למשל, הממשלה הפולנית תעזוב את ברית ורשה יום אחד, הם לא יצטרפו לנאט"ו לאחר מכן". גנשר והורד אמרו את אותם הדברים לשר החוץ הסובייטי ולבייקר.

אם מביאים בחשבון את ההרס שחוללה גרמניה ברוסיה במלחמת העולם השנייה (כמו גם במלחמת העולם הראשונה), אפשר להבין מדוע הייתה הסכמתו של גורבצ'וב לאיחוד גרמניה ויתור משמעותי בפני עצמו, שלא לדבר על גרמניה מאוחדת שהיא חברה בנאט"ו.

במשא ומתן תהה גורבצ'וב שוב ושוב מדוע בכלל צריך את נאט"ו, ברית צבאית שהוקמה נגד ברית המועצות, בתקופה זו של סיום המלחמה הקרה, ואם נאט"ו נשארת, מדוע שרוסיה עצמה לא תצטרף אליה בטווח הארוך יותר. תשובתו של בייקר הייתה שנאט"ו תהפוך להיות ארגון פוליטי יותר מאשר צבאי, ושצריכים להיות ביטחונות קשיחים שנאט"ו לא תתרחב "אינץ' אחד מזרחה".

במחלקת המדינה האמריקאית ידעו היטב את המשמעות של הרחבת נאט"ו. באוקטובר 1990 אמרו שהצטרפות מדינות במזרח אירופה לנאט"ו לא תהיה לטובת האינטרסים של ארצות הברית, היות שזה ייצור קואליציה אנטי-סובייטית, ש"תיתפס באופן שלילי ביותר על ידי הסובייטים ועלולה להוביל להיפוך המגמות החיוביות העכשוויות".

"לא רק פירוק ברית המועצות, אלא פירוק רוסיה"

ההידרדרות ביחסיהן של ארצות הברית ורוסיה סביב התרחבות נאט"ו לאורך שנות ה-90 נחקרה לפרטיה בספר שהתפרסם לאחרונה: "לא אינץ' אחד" מאת מארי סארוט. עבור סארוט, הבעיה הייתה פחות עצם התפשטותה של נאט"ו ויותר האופן שבו נעשתה, תוך זלזול בוטה בחששותיה של רוסיה.

נשיא רוסיה בוריס ילצין הסכים בסופו של דבר, בניגוד לעצת יועציו, להצטרפותה של פולין לנאט"ו, מה שהפתיע אפילו את שגריר ארצות הברית במוסקבה, תומאס פיקרינג, שאמר ב-1993 ש"האמירה הקבועה שאנחנו שומעים מכל הרוסים שאנחנו משוחחים איתם היא הרגישות הקיצונית לגבי תפקיד נאט"ו בקרב בעלות הברית הקודמות שלהן".

ילצין אכן התחרט לאחר מכן, וטען שההזמנה של פולין להצטרף לנאט"ו פוגעת ברוח ניסיונות שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לרוסיה, ולאורך שנות נשיאותו של ביל קלינטון זעם שוב ושוב על המהלכים להתרחבותה של נאט"ו במזרח אירופה.

נשיא רוסיה בוריס ילצין נואם על טנק מול הפרלמנט הרוסי בסוף הפוטש הכושל באוגוסט 1991 (צילום ארכיון: AP)

מה שהרוסים ביקשו, ונקודה זו הודגשה שוב ושוב על ידי ילצין, היה מערכת ביטחון חדשה שבה רוסיה תיקח חלק כשותפה, ושבמסגרתה יובטחו ריבונותן של מדינות מזרח אירופה, כמו גם של רוסיה עצמה. אבל רוסיה הייתה חלשה מדי, ולא יכלה למנוע מארצות הברית לקדם את הצטרפותן של מדינות ממזרח אירופה לנאט"ו.

חלק מההקשר של החלטתו של קלינטון לקדם את התפשטות נאט"ו היו צרכיו האלקטורליים בבית. הרפובליקנים דחפו לגישה קשוחה יותר לרוסיה, וזו באה לידי ביטוי בקידום התרחבותה של נאט"ו ללא סייגים.

מזכיר ההגנה האמריקאי לשעבר, רוברט גייטס, כתב בזיכרונותיו שכשברית המועצות התפרקה, סגן הנשיא דיק צ'ייני "רצה לראות את הפירוק לא רק של ברית המועצות והאימפריה הרוסית, אלא גם של רוסיה עצמה, כדי שלעולם לא תוכל להוות איום על שאר העולם".

ב-1992 כתב פול וולפוביץ, מהבולטים שבניאו-שמרנים בארצות הברית, מסמך מדיניות שקבע שמטרה מרכזית של מדיניות החוץ של ארצות הברית לשנים הקרובות צריכה להיות "למנוע מכל כוח עוין שליטה באזור חיוני לאינטרסים שלנו, ועל ידי כך לחזק את המכשולים בפני העלייה מחדש של איום גלובלי על האינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה".

את האזורים החיוניים לאינטרסים של ארצות הברית הגדיר וולפוביץ כאירופה, מזרח אסיה, המזרח התיכון ואמריקה הלטינית, חלקים נכבדים למדי של העולם. בהמשך המסמך מנסח וולפוביץ את המטרה כ"מניעת עלייתו של מתחרה גלובלי פוטנציאלי עתידי", ובאופן ספציפי יותר, "למנוע מרוסיה, במקרה שתשאף לכך, להגיע מחדש לעמדה הגמונית במזרח אירופה".

"דוקטרינת וולפוביץ" הפכה להיות במידה רבה "דוקטרינת בוש" הצעיר מאוחר יותר, אבל כבר בימי קלינטון היא ביטאה את התפיסה הרפובליקנית שביקשה לשמר את רוח המלחמה הקרה כנגד רוסיה. התבוסה של המפלגה הדמוקרטית בבחירות האמצע ב-1994 היא חלק חשוב במה שהביא את קלינטון לדחוף להתפשטות נאט"ו מזרחה, תוך ויתור על כל ניסיון לשותפות עם רוסיה.

עדיין, אם היה בתקופה זו טאבו אחד לגבי התפשטות נאט"ו גם עבור האמריקאים, היה זה אוקראינה. היה ברור שעבור הרוסים היה זה קו אדום שאין לחצותו. בנושאים אחרים שמחו האמריקאים לעזור לילצין, אם היה זה בהבטחת מיליארדי דולרים לתמיכה בכלכלה הרוסית, תמיכה בו גם כשזכה בבחירות שלוו בזיופים רחבי היקף, או ייעוץ כיצד להעביר את רוסיה לכלכלה קפיטליסטית.

האסטרטגיה הבסיסית הייתה מה שקרוי "דוקטרינת ההלם": לנצל את המשבר של התפרקות ברית המועצות לביצוע רפורמות עמוקות של הפרטה וקיצוץ בהוצאות הציבוריות ברוסיה. התוצאה הייתה לא רק ההתעשרות המהירה המפורסמת של האוליגרכים הרוסים, אלא התמותה הגבוהה המפורסמת הרבה פחות של מיליונים ברוסיה, באופן שהביא רבים להתגעגע למדינת הרווחה הסובייטית.

המשמעות של התפשטות נאט"ו והתפיסה האמריקאית שלנאט"ו יש חופש פעולה בכל האזורים שהיא מחשיבה חיוניים, באה לידי ביטוי במשבר בקוסובו ב-1999-1998. קלינטון החליט להפציץ את הכוחות הסרבים וידע שרוסיה תטיל וטו על פעולה כזו נגד בעלי בריתם הסלבים במועצת הביטחון, ולכן החליט שנאט"ו תפעל ללא אישור כזה, נגד מה שנדרש מבחינת החוק הבינלאומי.

ההפצצות בקוסובו זכורות כפעולה הומניטרית שנקטו האמריקאים כדי להפסיק את הטיהור האתני, אבל המציאות ההיסטורית מורכבת יותר. האמריקאים צפו שהפצצת הכוחות הסרבים תאיץ את הטיהור האתני, ועדיין התעלמו מאפשרויות דיפלומטיות לפתור את המשבר. ההפצצות גם הביאו לאלפי נפגעים בקוסובו.

כך או כך, ההתערבות האמריקאית הראתה שנאט"ו דורשת חופש פעולה מוחלט באירופה, והיוו לרוסים המחשה של כל מה שחששו ממנו לגבי הרחבת נאט"ו. זה הפך להיות המשבר הגיאו-פוליטי הממשי הראשון בין ארצות הברית לרוסיה, ונקודה מרכזית בהידרדרות היחסים בין שתי המעצמות.

כפי שכותבת סארוט, ילצין הזכיר לקלינטון עד כמה קשה היה לו להביא את העם הרוסי ואת הפוליטיקאים הרוסים לעמדה חיובית יותר כלפי המערב וארצות הברית, ועכשיו, הטיח, הייתה זו טרגדיה "להפסיד את כל זה" בגלל ההתערבות של נאט"ו נגד הסרבים.

סקרי דעת קהל הראו שיותר מ-90% מאזרחי רוסיה התנגדו לפעולות נאט"ו. ייגור גאידר, אחד מתומכי הרפורמה ברוסיה בראשית כהונתו של ילצין, כתב למשנה למזכיר המדינה האמריקאי סטרוב טאלבוט: "אם רק ידעת איזה אסון מהווה המלחמה הזו לאלו מאיתנו ברוסיה שרוצים עבור ארצנו מה שאתם רוצים".

מבקריו של ילצין תבעו ממנו עמדה עוינת יותר כלפי ארצות הברית, בקריאה של "בלגרד היום, מוסקבה מחר". אחד הצעדים הראשונים של ילצין לאחר מכן היה לדרוש מממשלת אוקראינה התחייבות כתובה שלא תצטרף לנאט"ו, דרישה שכמובן סורבה.

בקיצור, כפי שכתב לאחרונה אחד מהחוקרים הבכירים של היחסים הבינלאומיים, קנת וולץ, "מעצמות אף פעם לא אדישות לכוחות גיאוסטרטגיים שערוכים על גבולותיהן, ורוסיה הייתה מודאגת עמוקות לגבי המערך הפוליטי שאליו שייכת אוקראינה גם אם מישהו אחר היה בשלטון".

עידן פוטין: חשדנות לצד שיתוף פעולה

על הרקע הזה הפך פוטין להיות נשיא רוסיה, ולא פלא שנשיאותו אופיינה מההתחלה בחשדנות גדולה כלפי ארצות הברית. בכל זאת, בשנים הראשונות לנשיאותו, המגמה שקידם הייתה שיתוף פעולה עם ארצות הברית ולא התנגשות, במיוחד לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

רוסיה נמנעה במועצת הביטחון מהטלת וטו על הפלישה האמריקאית לעיראק, אבל פוטין ראה בכאוס שהשתרר בעיראק ובעלייה הגדולה בהיקף הטרור המוסלמי בעקבותיה תוצאה ישירה של קידום האג'נדה האמריקאית ברחבי העולם.

בינתיים הצטרפו המדינות הבלטיות לנאט"ו, ופוטין חזר והזהיר מפני ניסיון לצרף גם את אוקראינה וגיאורגיה, במיוחד בנאום מפורסם ב-2007. ההחלטה של בוש ב-2007 להציב מערכות הגנה נגד טילים בליסטיים בפולין, בצ'כיה ובסלובקיה החמירה את המצב, היות שמבחינת פוטין היא ערערה את מאזן הכוחות באופן יסודי, שכן היא ניטרלה את ההרתעה הרוסית.

נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. תבוסת הדמוקרטים בבחירות האמצע ב-1994 הביאה אותו לדחוף להתפשטות נאט"ו מזרחה, תוך ויתור על כל ניסיון לשותפות עם רוסיה (צילום ארכיון: AP)

השבר הסופי הגיע בוועידת בוקרשט באפריל 2008, כשלמרות התנגדותן של כמה מדינות בנאט"ו ובקהילת המודיעין האמריקאית, בוש הוביל את נאט"ו להצהיר שהיא רואה בברכה את רצונן של גיאורגיה ואוקראינה להצטרף לברית.

וויליאם ברנס, שגריר ארצות הברית ברוסיה, הזהיר לפני כן במברק סודי שהודלף מפני מהלך כזה, והסביר שחוץ מהרחבת נאט"ו עצמה, מה שהרוסים מודאגים ממנו במיוחד הוא ש"מחלוקות עמוקות באוקראינה לגבי החברות בנאט"ו, כולל העובדה שחלק נכבד מהקהילה הרוסית האתנית באוקראינה נגדה, עלולה להוביל לפיצול עמוק שיערב אלימות, או במקרה הגרוע מלחמת אזרחים. במקרה כזה, רוסיה תיאלץ להחליט אם להתערב, החלטה שרוסיה לא רוצה לעמוד בפניה".

הפלישה של רוסיה לגיאורגיה באוגוסט 2008 הייתה תגובה ישירה להצהרה זו, ומסר ברור לאוקראינה ולמערב. ההיסטוריה מאז ידועה מספיק. בקצרה, למרות הפשרה קצרה ביחסים בתקופת כהונתו של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית, מנקודה זו ואילך ניצבת רוסיה בעמדה תוקפנית מול המערב, וכל חשד להתקרבות של אוקראינה למערב מלווה בתגובה ברוטלית שלה.

האם קיים פתרון ביניים ריאלי?

אין בדבר מדברים אלו להצדיק את תוקפנותה של רוסיה כלפי שכנותיה. הנקודה היא להאיר את מורכבותה של הסיטואציה, שלא ניתן לעשות לה רדוקציה לשאיפות האימפריאליות של פוטין בלבד; וגם את אחריותה ההיסטורית של ארצות הברית למשבר, שממנה ניתן להתעלם רק אם מאמינים שמלכתחילה "נגזר" שמנהיגי רוסיה יבקשו לשחזר את האימפריה הסובייטית ברגע שיוכלו, ללא קשר לצעדים האמריקאים.

הנקודה היא גם שמדובר כאן בדילמה אמיתית: מצד אחד, זכותה של אוקראינה, כמו כל מדינה אחרת, להחליט לאיזה ארגון בינלאומי היא מצטרפת, כולל נאט"ו, בוודאי לאור האיום המתמשך עליה מצד רוסיה. מצד שני, קשה להיות מופתעים מכך שרוסיה חשה מאוימת מהקפתה על ידי ברית צבאית עוינת בראשות המעצמה החזקה בעולם, ודורשת מארצות הברית שלא תעשה לרוסיה מה שהיא לא מתירה על גבולותיה שלה.

האם יש מוצא ממבוי סתום זה? בשלב זה, לא סביר ולא רצוי שארצות הברית תכריז שאוקראינה לא תצטרף לנאט"ו, שהיא הדרישה הבסיסית של פוטין, אבל ייתכנו פתרונות ביניים פרמגטיים שיבטיחו את עצמאותה וביטחונה של אוקראינה, תוך מתן מענה חלקי לפחות לחשדנותה של רוסיה.

מכון ראנד פרסם לאחרונה הצעה רצינית ברוח זו. ימים יגידו אם תינתן להצעות מסוג זה הזדמנות או שהמשבר יתפתח למלחמה רבתי, אבל הפתיחות להצעות מסוג זה תלויה בהכרה שמקבלת ביטוי רק לעתים רחוקות, שהסיטואציה והאחריות לה מורכבות יותר מאשר תוקפנות רוסית או פוטינית חסרת פשרות.

ד"ר שמואל לדרמן הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומרצה באוניברסיטת חיפה