"זו הפעם הראשונה שוועדת החינוך מבקרת בכסייפה", אמר ח'אלד אבו עג'אג', סגן ראש המועצה המקומית כסייפה, בסיור שערכו חברי ועדת החינוך בכנסת במסגרות חינוכיות ביישובי הבדואים בדרום. אבו עג'אג' הציג לחברי הוועדה בגאווה את בית הספר התיכון אבו ואדי, שהיה התחנה הראשונה שלהם בסיור: "זה בית ספר מצוין. יש עודף מורים אקדמאים, ויש לנו מועצה טובה מאוד, אפילו מצוינת".

כל בעלי התפקידים שנכחו בסיור החלו את דבריהם בצורה דומה: גאווה ורצון עז להבליט את היתרונות במסגרות החינוך שבאחריותם. אך הצגת היתרונות היתה רק הקדמה חיובית ללב הדיון על הבעיות והקשיים, שלא איחר לבוא.

"אני רוצה לציין מספר נקודות", המשיך אבו עג'אג', "להתחיל מהדרישה שלנו שמנהל בית ספר ייבחר על ידי גורמי מקצוע נטו, ושהמנהל יהיה ללא רקע פוליטי. אנחנו גם מבקשים תקציב לבית ספר חדש… והגיע הזמן להחליט על מכללה ערבית בדרום. לא יתכן שהילדים שלנו לומדים בחברון, בג'נין, בבית לחם, בשכם ובירדן".

כשמנהל מחוז הדרום במשרד החינוך, רם זהבי, נמצא בחדר, אמר אבו עג'אג' ש"הגיע גם הזמן שיהיה סגן מנהל מחוז בדואי, בנוסף למנהל המחוז."

השרה איחרה, יו"ר רע"ם לא הגיע

במרכז החדר, במקום שאליו הופנו כלל הבקשות, ישבה יו"ר הועדה, חברת הכנסת שרן השכל (תקווה חדשה). שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, חברת מפלגתה של השכל, ויו"ר מפלגת רע"ם, ח"כ מנסור עבאס, נעדרו, למרות שאישרו את הגעתם לסיור. השרה איחרה, ועבאס… לא הגיע.

למרות היעדרם של הבכירים, השכל ניהלה את הדיון בצורה עניינית. זו הפעם השנייה שהיא מובילה סיור ביישובים הבדואים בנגב: לפני שלושה חודשים היא הגיעה לביקור ראשוני בלקייה, על מנת להבין את המציאות שאיתה מתמודדים התלמידים והתלמידות הבדואים באזור.

לנתק את החינוך מהפוליטיקה המקומית

באותו ביקור, שבו נכחתי כאחת הנציגות של הפורום לקידום הנגב, הוצגו להשכל אתגרים דומים: טאלב אלאסד, מנהל אגף החינוך בלקייה, הציג בפניה את החוסר במסגרות חינוך לגיל הרך בעיר. הוא נגרם ממחסור בקרקע, שנובע לדבריו מסכסוכים על רקע תביעות בעלות. וצוות בית הספר הרב תחומי בלקייה הזהיר גם הוא מהערבוב בין חינוך לפוליטיקה בערים הבדואיות.

בעוד שאבו עג'אג' דרש שמנהל בית הספר ימונה על ידי גורמים מקצועיים "נטו", צוות בית הספר בלקייה העלה את הצורך לשנות את אופן העברת התקציבים לבתי הספר, כך שהם לא יועברו דרך העירייה והפוליטיקאים המקומיים. הדרישה הזו מצביעה על פגמים עמוקים בניהול הפוליטיקה המקומית ביישובים אלה, שעל המדינה לטפל בהם בדחיפות.

קצין ביקור סדיר אחד מול שיעור הנשירה הגבוה בארץ

לפי מנהל המחוז, רם זהבי, החברה הבדואית בנגב מונה 300 אלפים איש, ביניהם 103 אלף ילדים. מערכת החינוך הבדואית היא המעסיקה הגדולה ביותר של אנשי הוראה בדרום – כ-15 אלף מועסקים. אך למרות המספרים הגבוהים, הן של אנשי הוראה והן של ילדים, הפערים בינם לבין האוכלוסייה היהודית בדרום גדולים באופן מדאיג.

אחד האבסורדים הגדולים הוא המחסור החמור בקציני ביקור סדיר (קב"סים), שאחראים לדאוג להגעת התלמידים שמחויבים בחינוך חובה למוסדות החינוך. לכלל אוכלוסיית הבדואים בנגב יש כיום קב"ס אחד, שמועסק ב-80% משרה. זאת למרות ששיעור הנשירה ממערכת החינוך בקרב האוכלוסייה הבדואית גבוה מאוד ביחס לקבוצות אחרות בחברה הישראלית: לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שיעור הנשירה של הנוער הבדואי בשנת הלימודים תשע"ו עמד על 23.5%, לעומת 10% בקרב ערביי ישראל (ללא בדואים ודרוזי)ם, ו-7.4% באוכלוסייה היהודית (ללא חרדים).

אתגר השבטיות

זהבי שיבח את מערכת החינוך בכסייפה, שמכלל המועצות הבדואיות המקומיות והאזוריות, היא בעלת הנתונים הטובים ביותר בענייני חינוך. "השבטיות היא בעיה", אמר זהבי, "היא יוצרת מתחים גם בשאלה מי נכנס למוסדות החינוכיים ומי לא… [אבל] בכסייפה יש מוסדות חינוך על-שבטיים."

להתגאות במה שיש, ולטפל מהשורש במה שאין

מכסייפה המשיכו חברי הועדה ללקיה ולרהט, וביקרו יחד עם שרת החינוך, שהגיעה בהמשך, מסגרות חינוך לגיל הרך ובתי ספר תיכונים. בכל אחד מהמוסדות חיכו להם אנשים מחייכים, בעלי תפקידים גאים, וילדים וילדות שהכינו את הכיתות לביקור חברי הכנסת המכובדים.

בין כל הצגות הילדים, המילים היפות והחיוכים החמים של הפוליטיקאיות אל הילדים ואנשי ההוראה, שאלתי את עצמי האם חברי הועדה טרחו להביט סביבם בעין ביקורתית, ולהבחין גם במה שלא נאמר במהלך הסיור.

האם חברי הוועדה הנכבדים שמו לב לאי היכולת של התלמידים והתלמידות, ואף של חלק גדול מאנשי ההוראה, להביע את עצמם בעברית? האם הבחינו שלצד מנהל המחוז, אנשי הרשויות המקומיות ומנהלי המוסדות עמדו גם נציגים של ועד ההורים הארצי, שניסו פעם אחר פעם להשחיל מילה ולומר את אתגריהם כהורים לתלמידים, ללא הצלחה?

האם הם מתכננים לבקר גם בכפרים הלא מוסדרים, ולראות בעיניים את המציאות המורכבת, שלא קיימת בערים המפותחות יחסית שבהן ביקרו? והאם מציאת הפתרונות לבעיות הללו תלווה במחקרים ובאנשי מקצוע, שלא מנסים רק להתגאות במה שיש, אלא להציף את מה שאין, ולטפל בכך מהשורש?

השאלה הגדולה היא מתי אנחנו, תושבי הדרום, נראה סוף סוף קידום של כלל הסוגיות שמועלות פעם אחר פעם כבעיות המרכזיות של החברה הבדואית. על פניו, נראה שלנוגעים בדבר יש הרבה כוונות טובות. אך מילים יפות וכוונות טובות כבר נשמעו בעבר, ונשאר לקוות שהפעם, הן יגובו במעשים.

***

איילה מלו היא פעילה בפורום לקידום הנגב