העיתונאי והפובליציסט יואל מרקוס הלך לעולמו היום (רביעי). בין תפקידיו העיתונאיים, היה מרקוס כתב צבאי ופוליטי בעיתון "דבר". מאז 1955, פרסם טור בשם "בערבון מוגבל", וכן טור פובליציסטי בשם "דברים בגו".
בטור שפורסם ב-25 בדצמבר 1962, מתייחס מרקוס לשיקולי התכנון של מדינת ישראל הצעירה, בין הצורך בבנייה מואצת שתאפשר קליטה של המוני עולים, לבין ההכרח בשימור הטבע והשטחים הפתוחים. הדיון החשוב מוסיף להיות אקטואלי גם כיום, 60 שנה אחרי.
לפרידה מיואל מרקוס, הנה הטור במלואו:
אידיליה שררה ביום ב' בכנסת. לא משום שכבר הגיעה אחרית הימים, אלא משום שכל חברי הכנסת היו תמימי דעי בדבר הצורך להגן על יפי הארץ ונופה. חבר הכנסת ס' יזהר, שהיה מן הראשונים לעורר את הכנסת על מידת השחתת הנוף בארץ, אמר שהוא מעדיף את הטבע על ההתפתחות הטכנולוגית; ראש הממשלה דיבר בגנות הבנייה על הכרמל, חברי כנסת אחרים דיברו על הצורך בפארקים גדולים, גינות ליד כל בית, התאמת הבנייה לגוף, נגד חציבת הרים לצורך בנייה, נגד מבנים "המסתירים את האויר" וכדו'. על רקע בעיות בוערות אלה נולדה הצעת "חוק הגנים הלאומיים ושמורות טבע". חוק נוסף שיחייב נטיעת עצים ליד כל בנין – נמצא בדרכו אל שולחן הכנסת.
השאלות הנ"ל, עם היותן חשובות מאוד, מעוררות גם הרהורים: באיזו מידה עולים רעיונות רומנטיים אלה בקנה אחד עם הצורך להקים בית לכל יהודי בעולם שיבקש או יצטרך לעלות בעשרות השנים הבאות? למדינת ישראל רק 20,000 קילומטרים מרובעים.
זהו שטח קטן למדי, שאנו חייבים להכשירו לקליטת "שני שלישים" של העם היהודי. ושאלה היא, אם אפשר להשתעשע ברעיונות כגון "יפי הנוף", "גינה ליד כל בית" ו"התאמת הבנייה לנוף הכללי", שעה שיש הכרח להקים אלפי בנינים (לפעמים בתנאי חירום) בעשרות השנים הבאות?
מתכנני תכניות-אב לפני עשרים וחמש שנים לא חלמו שיהיו בארץ שני מיליון תושבים. כתוצאה מכך יש לנו כבישים צרים, בתים נמוכים, רווחים גדולים בין בית לבית, גינות-נוי כמעט בכל בית וכדומה. כיום דמיוננו פורה יותר ותכניות-האב צריכות להביא בחשבון את האפשרות שהאוכלוסיה תוכפל, תשולש ותרובע בעשרות השנים הבאות. האם נשתנו גם מושגי הבנייה?
מנהל חברת "שיכון" זליג לבון, הטוען זה מכבר על בנייה מפוזרת מדי, אומר כי המושגים על הצורך להשאיר רווחים בין בית לבית ואחוז מסויים מקרקעות הבנייה לגנים, אבד עליהם כלח. לדבריו, שרירים וקיימים עד היום מושגי האדריכלות הדוגמטיים המחייבים להשאיר בין בית לבית רווח של 30-20 מטרים. פרי לרווחים אלה יש להשאיר שטח מסויים לגינה.
לבון מצביע על שיכון שחברתו בונה ביד-אליהו, והנה בעוד שהקרקע שנרכשה משתרעת על שטח של 27 דונם, הורשתה החברה לבנות רק על שטח של עשרה וחצי דונמים, ושארית השטח מוקצית לרווחים בין בית לבית ולהקמת גינות. "זהו בזבוז-קרקע משווע. יכולנו לבנות 11 בניינים במקום 8 הבניינים שהותר לנו לבנות. וזה מבלי לפגוע ברמת הדיור והצפיפות" – אומר הוא. בשיכון שבונה החברה ביפו, הותר לבנות רק על שטח של 48 אחוז מכלל הקרקע. ודבר זה הוא, לדעתו, חסר-שחר. הוא סבור, שבאזורי-מגורים אפשר היה לבנות עשרים אחוז יותר, אלמלא כללים אלה שעבר זמנם.
האם לא נקפד את נופנו היפה? האם בנייה צפופה לא תסגור לנו את האויר הצח?
"דברים מופרכים", אומר מנהל חברת "שיכון", "אין כיום משכנות עוני נוסח המאה ה-19, כאשר הצטופפו עשר נפשות בחדר אחד, בלי מים, בלי סניטאציה כך שהמגרש הריק והגינה היו מחוייבי המציאות כאויר לנשימה. רמת הדיור כיום נמצאת בסימן עליה מתמדת. מי היה חולם לפני עשרים שנה, שיהיה מקרר חשמלי בכל בית שני? מדוע לא חושבים מה יהיה בעוד עשרים שנה?
ריבוי האוכלוסיה ורעש המכוניות יכריח את התושבים לסגור את החלונות כדי להישמר מהרעש. ואז יתקינו יותר ויותר מזגני אויר. בעוד 15-10 שנה יהיה מזגן-אויר בכל בית. מכאן גם שרווח-האויר בין בית לבית נעשה מיותר. האם בדקו כמה אנשים מבקרים בפארקים הקיימים? אני בדקתי! בודדים הולכים לפארקים".
זליג לבון שולל לחלוטין גם את הטענות על בנייה "הסותמת את אויר הים" (טענה שהושמעה בקשר לבניית מלון "דן"). אומר לבון: "מעשיות! לתל-אביב יש חוף של 13.5 קילומטר ועומק העיר בממוצע הוא ששה קילומטר וזה מגוחך לדבר על 'סתימת האויר'".
בעיר קליוולנד בארצות-הברית, אומר מנהל חברת "שיכון", גרים 900,000 תושבים ושטחה משתרע על 190,000 דונם. רק 8,600 דונם הוקדשו לגנים. בתל-אביב בת 50,000 הדונם תופסים הגנים והשטחים הירוקים עשרת אלפים דונם. בדרך כלל אבסורד הוא להשוות את הארץ למדינות בהן יש ירוקת רבה מבלי להשוות את שטחן הכללי או את העושר המצוי בהן.
לבון סבור, כי על-ידי ביטול הרווחים בין בית לבית וצמצום שטחי הגינה לא רק שירוויחו שטח אלא גם יוזילו עם זאת את מחירי הדירות. ברור שאם אפשר לבנות על שטח מסויים עשרה בניינים במקום שבעה, יהיה מחיר הדירות זול יותר. "ומדוע לא חושבים גם על עידוד הילודה?", שואל לבון, "צפיפות-יתר בבנייה תאפשר מתן דירות גדולות יותר לעולם.
אמנם כולם מדברים על הצורך על הגברת הילודה, אך איך אפשר לחשוב בכיוון זה כאשר עולים מתגוררים בדירות בנות 50-40 מטרים מרובעים?" (אגב, לבון מערער גם על הצורך בגזוזטראות, אשר כידוע מחוייבות על-ידי חוקי בנייה עירוניים. "תקופת הבלקון עברה, כיום רוב האוכלוסיה מחפשת דרכים לסגור גזוזטראות בתריסים וכל מיני המצאות אחרות הבאות לעקוף את חוקי הבנייה. האם לא מוטב לבנות ללא גזוזטראות?").
כדאי לציין כי בשנה הארבע עשרה למדינה עדיין אין יד המכוונת תכנית-אב כללית לבנייה בכל בארץ. למעשה, כל מועצה עירונית ועיריה קובעות תכנית-אב משלה, ותכניות-אב תלויות במידה רבה בדמיונם של מהנדסי ערים ומיכולתם לראות לטווח הארוך. אם אין המהנדס העירוני של חולון, דרך משל, מאמין בעליה גדולה בקרוב והוא מלבד זאת גם חובב-טבע, הרי יכוון את תכנית-האב של עירו לקליטת עשרת אלפים תושבים חדשים בלבד.
הוא יבנה בתים נמוכים, מפוזרים באופן שלא יפגעו בנופה של העיר, וגם יבטיח שטח הגון לגינה. אך מה יהיה, אם חולון תצטרך לקלוט ב-1982 חמישים אלף איש? התשובה: יהיו לה גינות יפות, נוף יפה, אך לא יהיה לה מקום להקמת בניינים נוספים.
הצעת "חוק תכנון" ארצי, שמטרתו הראשונית, על כל פנים, היתה להסדיר את הבנייה בכל הארץ ולפרוש מעין תכנית-אב שתביא בחשבון את תחזיות האוכלוסיה עוד לעשרים-שלושים שנה, לא זכתה לאותו טיפול מהיר שזכו לו בעיות הנוף בארץ. היא התמהמהה קרוב לחמש שנים עד שהגיעה לשולחן הכנסת. ואם אנו כבר עוסקים בהרהורים, כדאי היה לבדוק אם לא היה טוב יותר לשעבד את ענייני הנוף לצרכי הבנייה (כלומר, במסגרת חוק התכנון) במקום לשעבד את הבנייה לחוקים על שמירת יפי הנוף.
