לחבל דונבאס, שהיה עד הפלישה הרוסית לאוקראינה בשבוע שעבר במוקד המתיחות באזור, יש היסטוריה ארוכה של יחסים מורכבים עם רוסיה. היסטוריה שמתחילה בסוף המאה ה-18, אז כבשה האימפריה הרוסית את החבל, לאחר חיסול ההתיישבות הטטארית באזור. עד סוף המאה ה-19, השם הלא-רשמי של החבל היה "השדה הפרוע" – ערבה דלה באוכלוסייה, ביתם של שבטים קוזקים נודדים.

הולדתו הכלכלית החלה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, עם גילוי כמויות הפחם העצומות באזור, שהביא השקעות זרות והרבה ידיים עובדות מכל רחבי האימפריה הרוסית. המשקיע הגדול באזור היה ג'ון יוז, איש עסקים וולשי, שעל שמו נקראה עיירת פועלים קטנה בשם יוזובקה, לימים לסטלינו ולבסוף דונצק, שהיא כיום הבירה והעיר הגדולה באזור. 

פסלו של ג'ון יוז בדונצק המודרנית. תחילה נקראה העיר על שמו, יוזובקה (צילום: ויקיפדיה)

"בעקבות הפחם", מסביר ד"ר שמואל ברנאי, חבר בפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "הגיעו לאזור תעשיות הפלדה, תעשיות כימיות ומפעלים לייצור מכונות. כל המערך הכלכלי העצום הזה לווה בפיתוח תשתיות חסר תקדים ובהקמת מערך שינוע שהפך את האזור, ערב מלחמת העולם הראשונה, למרכז התעשייה הרוסי החשוב ביותר". 

החבל, למרות דלילות האוכלוסייה, התאפיין בהתיישבות הטרוגנית. חיה בו אוכלוסייה אוקראינית קטנה, שאליה הצטרפו, בעקבות הפעילות הכלכלית הענפה, קבוצות ענק של רוסים, קהילות של גרמנים, ארמנים, יוונים וגם יהודים רבים.

ימי לנין: התוכן קומוניסטי, המעטפת לאומית

הסיפור הלאומי-פוליטי המיוחד של האזור עוצב במשך שנים. "האימפריה הצארית", מסביר ברנאי, "הייתה מחולקת לפלכים (גוברניות), והיא לא חילקה אזורי מחיה על פי חלוקת אתנית או לאומית". היו אלה הבולשביקים שהגיעו ושינו את סדר הדברים: "הם הקימו רפובליקות לאומיות על פי גבול אדמיניסטרטיבי, שעל פיו היו מחולקות הגוברניות, עם תזוזות קטנות לפה ולשם. שרטוט הגבולות התייחס למיקומי ההרים והנהרות, או לצרכי שיוך של כפרים לערים שהיו בקשרי תלות כלכליים. דקויות תרבותיות ושפתיות היו מבחינת הבולשביקים במקום משני.

"לנין התאורטיקן התנגד באופן עקרוני ללאומיות ולדת", ממשיך ברנאי, "הוא ראה בהן דברים ארכאיים שמונעים את התאחדות הפועלים ומשרתים אינטרסים של המלוכה, בעלי ההון והכמורה. אבל לנין המנהיג כן הכיר במשמעות הלאומיות והחליט לגייס את העניין הלאומי לטובת חיזוק השלטון הבולשביקי, תחת המוטו 'לתת מקום ללאום ולאדום'. התוכן קומוניסטי, המעטפת לאומית".

ד"ר שמואל ברנאי

בדומה למקומות אחרים בבריה"מ, שבהם היו לבולשביקים אינטרסים כלכליים או פוליטיים, אוכלוסיות תומרצו לזוז ממקום למקום. "בחבל דונבאס הייתה משמעות רצינית לתהליכי רוסי-פיקציה", אומר ברנאי. "הם קשורים לערבוב האוכלוסיות באזור וכמובן לכלכלה התעשייתית. התנועה הלאומית האוקראינית באזור תמיד הייתה חלשה, אפילו אנשים שרשמו את עצמם בתעודת זהות כאוקראינים דיברו בשתי שפות, הכירו שתי תרבויות. זה היה מאוד גמיש".

המרחב הדו לאומי והדו לשוני התקיים באזור ברמות סובלנות גבוהות זה בצד זה במשך עשורים, אבל התודעה הלאומית התפתחה בו רק בעשורים האחרונים. "יש כאן עם שנלחם על הזהות הלשונית והלאומית שלו", אומר ברנאי, בעצמו יליד דונצק, "כשאני גדלתי באזור הלאומיות הייתה מאוד שולית".

כורי הפחם דורשים ריבונות וזכויות עובדים

במהלך מלחמת העולם השנייה האזור חרב כמעט לחלוטין פעמיים. בפעם ראשונה ב-1941, כשהסובייטים נסוגו והשמידו את כל התעשייה שלהם שלא תיפול לידי הנאצים; ובפעם השנייה ב-1943, בקרבות הקשים מול הנאצים. בסיום המלחמה, במאי 1945, אדמת דונבאס נחרבה עד היסוד.

"בשיקום האזור, במהלך שנות ה-50, חלק מתושביו הוותיקים חזרו, ונוסף עליהם הגיעו מיליוני אנשים חדשים מכל בריה"מ. בשנות ה-50 וה-60 כבר גילו מצבורי פחם בעוד מספר מקומות ברחבי בריה"מ, ובכל זאת האזור המשיך להיות מרכזי מאוד לכלכלה הסובייטית עד פירוק בריה"מ".

בימיה האחרונים של בריה"מ, נרשם באזור מאפיין ייחודי: "בניגוד למחאות הלאומיות בכל רחבי הפריפריה של בריה"מ, בדונבס ניתן היה לפגוש ברחובות הפגנות של תנועת הפועלים. בעוד שבקייב דרשו יותר עצמאות לאומית, בדונצק דיברו כורי הפחם על ריבונות משולבת עם זכויות עובדים".

מדוע התודעה המעמדית הזו השתרשה דווקא שם?
"המצב במדינה באותה תקופה היה רע מאוד. היה מחסור מתמיד והייתה שחיקה קיצונית בשכר. כורי הפחם היו רגילים לתנאי עבודה טובים מאוד, יחסית לשאר בריה"מ – חופשה של חודש בשנה בבית הבראה וגיל פרישה מוקדם. זו תעשייה שמאופיינת בעבודה מסוכנת, קשה מבחינה פיזית ובעיקר עתירת כוח אדם. פועל חוזר הביתה אחרי יום שבו שהה מתחת לאדמה, הוא צריך חמאה, בשר, אוכל עתיר קלוריות, ואז יום אחד בחנות אין כלום.

עם המפלה הכלכלית של שנות ה-90, תחילת שנות ה-2000, עבר על האזור, כמו על כל מדינות בריה"מ לשעבר, גל הפרטה אלים: "עבריינים שהשתלטו על תעשיות ענק בכוח הזרוע הפכו לעניין שכיח באזור. אנשים מספיק מוכשרים או מקושרים ובעיקר זריזים לקחו את הנתחים הטובים ביותר של התעשייה הסובייטית והפכו לעשירים כקורח. בקייב הבירה הבינו מהר מאוד את המשמעויות והתחילו להבין שלשלטון המרכזי צריכה להיות השפעה באזור".

שנות הפריחה של דונצק

עד 2004, הפוליטיקה האוקראינית עמדה על ניטרליות מסוימת, ואז השלטון המרכזי החליט לעלות לשלטון את מושל מחוז דונצק, ויקטור ינוקוביץ', אדם בעל עבר עברייני. 

ויקטור ינוקוביץ', לשעבר מושל מחוז דונצק, בציור קיר. עורר התנגדות עזה (צילום: Thierry Ehrmann, פליקר)

"הייתה התרעמות גדולה נגד ינוקוביץ' בכל המדינה", אומר ברנאי. "מולו הוצב מועמד צעיר, ויקטור יושצ'נקו, בעל הנטייה הלאומית והפרו מערבית. השחיתות שהתגלתה סביב הבחירות הובילה את האוקראינים לכיכר העצמאות. כשהצליחו להשיג בחירות נוספות, יושצ'נקו אמנם ניצח, אבל ינוקוביץ' נשאר במשחק, ובהמשך נבחר בשנית. רק ב-2014 הוא נאלץ להימלט מהמדינה.

"במקביל להפגנות בקייב ב-2004, התכנסה אסיפה לא רשמית של חברי פרלמנטים מחוזיים ועיריות במזרח אוקראינה, אסיפה שניסתה לעורר מהלך להקמת רפובליקה אוטונומית. "הניסיון נכשל", אומר ברנאי, "לא הייתה לו היענות".

ימי הפריחה של דונצק. ביונסה בהופעה בחנוכת "דונבאס ארנה", ב-2009 (צילום: shutterstock)

בשנים האלה דונצק, בירת החבל, חוותה פריחה. בקיץ 2009 ביונסה הגיעה לעיר לחנוך את אצטדיון "דונבאס ארנה", בהופעה ראשונה שלה על אדמת אוקראינה. ההתרגשות בעיר גברה עוד יותר, באביב 2012, כשנפתח שדה התעופה החדיש, שנבנה בהשקעה של 700 מיליון דולר, כאחד מהגדולים במדינות בריה"מ לשעבר; והאצטדיון, ביתה של קבוצת הכדורגל שחטר דונצק, אירח את חצי גמר היורו. בתי מלון יוקרתיים משכו תיירים מכל העולם, ומעמד הביניים הצומח בעיר יצא לחופשות בדובאי, בטיסות ישירות מנמל תעופה קרוב לבית. 

מכונת התעמולה של רוסיה נכנסת לפעולה

אבל אז הגיעה המלחמה, ודונצק נהפכה בין לילה למה שמאוחר יותר כונה "סרייבו של אוקראינה". האצטדיון ונמל התעופה נהרסו בהפצצות הרוסים; תמונת מגדל הפיקוח המפואר מחורר ממאות פגזים – המגדל שרגע קודם לכן היה סמלה של עיר צומחת – נהפכה לסמל המלחמה.

מגדל הפיקוח בנמל התעופה נפגע בהפגזות הרוסים ב-2014 והפך לסמל המלחמה (צילום: ויקיפדיה)

ב-2014, בעוד מיליון איש התאספו בקייב שוב, כדי לפנות עוד יותר מערבה, מכונת התעמולה המשומנת של רוסיה, החלה להפעיל לחץ: שידורי הטלוויזיה המקומיים התמלאו בידיעות על כך שאוקראינה תצטרף לאיחוד האירופי, שיחייב אותה בשיעורי חינוך מיני, בשוויון מגדרי ויחס שווה ללהט"בים. 

"התעמולה עובדת היטב", אומר ברנאי, "אירופה החלה להיות מכונה 'גיי-רופה'. זו תעמולה הומופובית מכוונת שאחזה בציבור. במקביל, הדיווחים בתקשורת הרוסית מקייב סיפרו על כך שהמערב מעלה לשלטון נאו-נאצים ושבכל מקום ברחבי המדינה ירימו פסלים של מנהיגי התנועה הלאומנית האוקראינית ביחד עם צלבי קרס והרוסית תוצא מחוץ לחוק. זו הייתה הגזמה פרועה, אבל היא באמת עבדה על אנשים".

והיה פה גם היבט כלכלי: בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, בועת המשכנתאות בארה"ב הובילה להאטה כלכלית בכל העולם, דווקא כשרוסיה הייתה בשיא הצמיחה שלה: "המשכורות והפנסיות הרוסיות הגבוהות יותר קרצו לאוקראינים", אומר ברנאי, "אבל מה שהם לא נתנו עליו את הדעת הוא גם שהמחירים גבוהים יותר; ודבר נוסף שהם לא לקחו בחשבון הוא שבאוקראינה הם יכולים לצאת להפגין ולדרוש זכויות, להיחשף למגוון דעות ומגוון מפלגות, אבל ברוסיה הדברים האלו החלו לאט-לאט להיעלם".

לא רפובליקה ולא עממית

חבל דונבאס העכשווי משתרע על כל מחוז דונצק ולוהנסק במזרח המדינה, והוא חלק מהגבולות המוכרים של אוקראינה. החבל מאופיין באורבניות צפופה של אלפי כפרים ועיירות-פועלים במזרח (רובם בשליטה רוסית) ומשקים ושדות חקלאיים במערב, שם אוקראינה מחזיקה בשליטה עד היום. 

מבחינה מנהלתית, העיריות והמרחבים ממונים על ידי רוסיה. דניס פושילין, לדוגמה, "ראש" הרפובליקה של דונצק, עשה את הונו מהונאות פירמידה.

על שליש מהשטח הזה קמו הרפובליקות הבדלניות. הניצנים שלהן שלא זכו ב-2004 להיענות, החלו לפרוח ב-2014. "הגרעין הקשה של הרפובליקה העממית של דונצק", אומר ברנאי, "הם כמה מאות אנשים, שבתקופות קודמות יכלו לשים במרכז העיר דוכן עם פלאיירים לאומניים רוסיים, מאוד אנטישמיים, אבל אף אחד לא התייחס אליהם ברצינות. 

דניס פושילין, ראש הרפובליקה של דונצק, התעשר מהונאות פירמידה (צילום: ויקיפדיה)

"ב-2014 הם הפכו למנהיגי 'הרפובליקה העממית', שהיא לא רפובליקה ולא עממית. זה היה כיבוש בכוח הזרוע של מוקדי כוח, בין היתר על ידי אנשים שנשלחו מרוסיה להתסיס את השטח. (ניסיונות כאלו היו בעוד עשרות ערים בדרום ובמזרח המדינה). 

"במקביל, קמו מיליציות בלתי פורמליות, יחסית מאורגנות ובעיקר מחומשות. רוסיה מכחישה את מעורבותה בעניין. זכורה היטב האמירה של פוטין, כשנשאל על ידי עיתונאים מערביים מאיפה הנשק? הוא השיב שזה 'נשק שאפשר לקנות בחנויות ספורט'. הכאוס שהתחיל בקייב הכניס את המדינה לסחרור, ובחסות חוסר האונים של השלטון המקומי, המיליציות הצליחו להיכנס לתוך מוסדות השלטון". 

מי הם חברי המיליציות האלו?
"שכירי חרב ואנשי השירות החשאי של רוסיה. הקרמלין ואנשי הביטחון הרוסים שולטים באזור. הם מורידים את הדרגות וחוצים את הגבול. השליטים המקומיים הם בובות שמקבלות רווחים גדולים. אל שכירי החרב מצטרפים מקומיים מכל מיני סוגים, רבים מהם פושעים. אנשים שמחפשים את הכוח. פושעים ושכירי חרב למיניהם מגיעים מתוך רוסיה, אבל הטענה הרוסית לאורך כל הדרך, ועד היום, היא שהם לא שם, שכולם מקומיים שפעם שרתו בצבא והצליחו להשתלט על טנקים וציוד כבד של אוקראינים". 

עליית שלטון הכנופיות הקשתה עוד יותר על המצב הכלכלי. "המיליציות בזזו מפעלים. אנשים פשוטים החלו לפרק מפעלים, פיזית, כדי למכור את הברזלים למחזור. זה אזור שהוא בקריסה כלכלית ואקולוגית. עד 2014 היו עבודות אחזקה באזור כולו, אבל הן נעצרו. הערים בנויות על מכרות ריקים שצריך לתחזק ואף אחד לא עושה דבר".

"זה סיפור לדורות, רק התחלה של הקרע"

דונצק, בירת החבל, שמנה עד 2014 כחמישה מיליון תושבים, הייתה לפני המלחמה עיר בינלאומית בצמיחה. "מאז המלחמה, ברחו מהחבל מעל למיליון תושבים לאוקראינה ועוד כמיליון לרוסיה. אלו שלא ברחו בגלל המלחמה ברחו בגלל המצב הכלכלי בתום המלחמה". 

מה היחס התושבים המקומיים לשלטונות?
"הרבה מאוד מתושבי הרפובליקות הם ילדים, זקנים, אנשים ללא פרנסה. המצב שם לא טוב. כשאתה רואה סרטונים של אנשים מהאזור, אתה רואה המון אבטלה, עוני, הזנחה. וזה חלק מהסיפור. רוסיה משלמת פנסיות והתחייבויות סוציאליות, וזה, במידה, מחזיק אותם שבויים". 

ולדימיר פוטין. יצירתה של אוקראינה היא, לטענתו, חלק מהמצאה זרה (צילום: Yuri Kochetkov/Pool Photo via AP)

מה היחס של פוטין לאזור?
"פוטין טוען שאין עם אוקראיני ושאוקראינה עצמה היא המצאה, אבל במהות זה נשען על סנטימנט אימפריאלי בעל עבר ארוך. במאה ה-19 היו מספר פקודות של הצאר נגד השפה והתרבות האוקראינית. באותה תקופה לא הכירו רשמית בלאומים והייתה רק הגדרה דתית, כך שרוב האוקראינים והבלארוסים הוגדרו כאורתודוקסים של הכנסייה המוסקבאית. 

"האינטרנציונליזם הסובייטי נשען על הסנטימנטים האלו, שהאדם הסובייטי היה לעיתים זהה לאדם הרוסי. אנשים נדרשו להקריב חלק מזהותם כדי להיות חברים ב'אימפריה החדשה'. פוטין עושה סמביוזה מכל זה וטוען שיצירתה של אוקראינה היא חלק מהמצאה זרה. לדונבאס הוא מתייחס כבן ערובה. זה אחד הקלפים החזקים שלו". 

אחרי שמונה שנות סכסוך, איך נראים היחסים בין אנשים שפעם היו שכנים, משפחה, קולגות?
"יש השלכות לזה שאנשים בוחרים צד בסכסוך, אבל הרוב הולכים עם הזרם, לא מתערבים בפוליטיקה ופשוט מנסים לחיות. אחרים ברחו לאוקראינה או לרוסיה, כמה שיותר רחוק מהאזור. חלק אחר נוקט עמדה וזה גורם לפיצול. 

"המלחמה מפרקת את הסביבה הטבעית כמו גם את הסביבה האנושית. גם אם הכול ייכבש מחר על ידי הרוסים, או לחלופין על ידי אוקראינה, ייקח הרבה מאוד זמן לשקם את היחסים. המלחמה בת שמונה השנים הותירה משפחות שכולות – אלמנות, יתומים ונכים רבים. בארונות עטופים בדגלי אוקראינה סחבו אבות, בנים ואחים של מישהו. זה סיפור לדורות. בהמון מובנים זו היא רק ההתחלה של הקרע".