מארק ואנה, בני 16, עלו לעכו לפני שלוש וחצי שנים מאוקראינה, כל אחד עם משפחתו. הם מספרים על החשש למשפחה ולחברים, על הציפיות מישראל, על הגעגועים, והנכונות לסייע ליהודים שיבחרו לעלות לארץ בעקבות המצב.

"החבר הכי טוב שלי מתגייס עכשיו, הוא בן 17 והולך למלחמה", מספר מארק, שעלה עם הוריו מהעיר ויניצה. "הוא רוצה להתגייס, להגן על המשפחה שלו".

מה זה אומר להיות בצבא באוקראינה?
"זה לא כמו בארץ, אתה מתגייס ואז רק אחרי שנה חוזר הביתה, וגם זה אולי. חבר שלי כבר שלוש שנים בצבא, ונותנים לו לצאת פעם בחצי שנה. עכשיו הוא גם במלחמה, ואני לא יכול ליצור איתו קשר מתחילת הלחימה".

"אני בקשר כל הזמן עם בת הדודה שלי, שואלת איך היא מרגישה", מספרת אנה, שעלתה עם הוריה מהעיר דנפירו, העיר הרביעית בגודלה באוקראינה, כשבני ובנות המשפחה מהצד של אביה נשארו בעיר. "שם יש שקט, אבל אתמול דיברתי עם סבתא במשך שעה והיא סיפרה שבשעות הראשונות של המלחמה היו הפצצות של שדה התעופה ליד העיר שלי. כולם רואים חדשות, באינסטגרם ורשתות חברתיות. אני מנסה להיות בקשר עם החברות שלי ושואלת מה הן רואות, ומה הן מרגישות, מה המשפחות עושות".

איך המשפחה שלכם נערכת למלחמה?
מארק: "זו הבעיה באוקראינה, סבתא שלי סיפרה לי שהיא לא יודעת איפה יש מקלטים. זה לא כמו בארץ, שם יש מקלט של השכונה או משהו כזה".

אנה: "בעיר שלי פרסמו את הרשימה של המקלטים, אבל חצי מהם לא עובדים כי אף אחד לא היה מוכן לזה. איפה שהמשפחה נמצאת יש כמה מקלטים, אבל חצי מוצפים במים, אין איפה להיות בזמן שהפצצות יורדות ויש אזעקה. אמרתי לכולם שיהיו מוכנים עם תיק שיש בו מים ואוכל ותעודות".

"אני מפחדת על המדינה, ועל המשפחה והחברים", אומרת אנה, "אבל אני מקווה שלא יקרה משהו, מקווה שהכל יהיה בסדר". מארק מספר שבין השאר המלחמה סיכלה את הטיסה שלו לעיר בה נולד, בפעם הראשונה מאז שעלה.

מה ישראל צריכה לעשות לדעתכם?
מארק: "לשלוח חיילים עדיף שלא, כי כל המדינות הערביות בצד של רוסיה, ואם ישראל תתחיל לעזור לאוקראינה בחיילים זה יתחיל מלחמת עולם שלישית. אולי לעזור בכסף".

אנה: "אני חושבת שלפחות צריך להגיד שהמדינה בעד אוקראינה, זה עוזר לרוב האנשים לדעת מה קורה".

מארק: "צריכים לשמור, אבל אי אפשר להיות שקט. זה המלחמה שכל העולם יודע על זה. אי אפשר לא להגיד כלום".

"כתבנו ליהודים באוקראינה שהשערים של ישראל פתוחים, ושאנחנו מחכים להם"

אנה ומארק לומדים יחד בכיתת העולים בבית הספר התיכון דרסקי בעכו, והם גם חניכים בקבוצת 'מדריכים בין לאומיים' בקן 'הנוער העובד והלומד' בעיר. לפני שבועיים, ביחד עם שאר החניכות והחניכים בקבוצה, כתבו מכתב שקורא ליהודי אוקראינה לעלות לישראל.

"המדריך שלנו, נדב, אמר שאפשר לכתוב מכתב כי היה בחדשות שמשהו הולך לקרות. זה היה עוד לפני הבלאגן", מספרת אנה, "אז כתבנו ששערי ישראל פתוחים לעלות לכאן, ושאנחנו מחכים לכם, ושבישראל יש חברה גדולה שרוצה לעזור". מארק מדגיש: "צריך שרק מי שרוצה שיעלה לכאן, לא בכוח".

אם יהודים ישמעו את הקריאה שלכם ויחליטו לעלות, איך תסייעו להם?
מארק: "אנחנו נקבל אותם, נספר על המדינה, על העיר עצמה, איפה אפשר לטייל, נעזור להם להיות פה. אנשים בישראל הם שונים מאוקראינה, הכי קשה זה השמות, כי זה שמות אחרים, כשעליתי ושמעתי שיש 'שליו' גם לבן וגם לבת, זה הכי מוזר."

מה החברים שלכם, שנולדו בישראל, לא מבינים על המלחמה באוקראינה?
אנה: "הם לא מבינים למה זה קורה, וגם בכל טלוויזיה אומרים דברים שונים. הם לא יודעים מה לשמוע, וחושבים שזה טוב שרוסיה עושה את זה עכשיו. הם לא יכולים להבין, כי אין להם משפחות וחברים וקרובים, הם רק שומעים חדשות."

מארק: "הכי טוב שיש לנו אצל מי לשאול מה קורה באוקראינה, כי החדשות יכולת להיות פייק. כי צריך להתקשר ולשאול מה באמת קורה. המשפחה לא תשקר. הישראלים גם לא מבינים שהמלחמה התחילה לפני 8 שנים. זו היתה מלחמה קטנה יותר מעכשיו, אחר כך היתה מלחמה שקטה, והנה לפני כמה ימים מלחמה גדולה. בני נוער שנולדו בארץ לא יודעים אפילו מה שקרה לפני כמה שנים, ואיך אנחנו מרגישים עם זה."

איך ייראה סוף המלחמה?
מארק: "אי אפשר לדעת. פוטין רוצה להקים את ברית המועצות, כמו שאומרים, הוא רוצה להיות בהיסטוריה הבן אדם שהקים, אבל לא חושב שזה יקרה".

"רק עכשיו הבנתי כמה אני אוהב את אוקראינה"

המלחמה מציפה זכרונות מהמדינה שאותה עזבו רק לפני שלוש שנים. מארק מראה לנו תמונה שלו כילד עם ראש הממשלה הקודם של אוקראינה, שנפגש איתו במהלך משחק כדורגל בו השתתף, ותמונה שלו עם סמל עיר הולדתו, ויניציה.

בימים האחרונים אתם מרגישים יותר ישראלים, או יותר אוקראינים?
מארק: "גם וגם. אבל כשהתחילה המלחמה, לפני כמה ימים, הבנתי כמה אני אוהב את המדינה שלי, אוקראינה. לא הרגשתי את האהבה למדינה עד אז. כשעליתי לארץ מאוד התגעגעתי לחברים שלי למשפחה שלי, זה היה מאוד קשה, כי זה להתחיל בדף חדש, אבל התרגלתי. ועכשיו עצוב באמת מה שקורה שם."

אנה: "לא יודעת על אוקראינה, אבל אני אוהבת את העיר שלי. אני אוהבת את ישראל, אבל בזמן הזה אני מרגישה כמה אני אוהבת את הקרובים שלי. ואני מנסה להיות בקשר."