דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
רוסיה

עשור לרציחתה של העיתונאית האמיצה ופורצת הדרך אנה פוליטקובסקיה

אישה מניחה פרחים למרגלות דיוקן של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה שנרצחה ב2006 (צילום: סוכנות AP).
אישה מניחה פרחים למרגלות דיוקן של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה שנרצחה ב2006 (צילום: סוכנות AP).

מי שהיתה קולם של העקורים, הפליטים ומוכי הגורל ברוסיה ובצ'צ'ניה, שהיתה סמל ההתנגדות לשחיתות השלטונית ברוסיה, נרצחה לפני עשור. הרוצח נתפס, אך עוד לא התברר מי שלח אותו. ברוסיה היא סמל של הצעירים המבקשים צדק ודמוקרטיה.

דוד טברסקי

"אנו אנשים בני אותו הדם, הזריקו לנו אותו בזמן המלחמה, לכל איש את הכמות המותרת לו. והוא תר בתוכנו כמו הורמונים, פעמים רבות מדי דוחף אותנו לשום מקום, לחדר חשוך ללא דלתות.  וכשממש ברגע האחרון סוף כל סוף משחרר .. אנחנו מבינים עד כמה אנחנו בודדים, ונגזר עלינו לחפש בעולם את הדומים לנו.. כאלו שכבר אינם צריכים עוד הררי מילים בשביל שיחה.. כאלו אשר יודעים על החיים את אשר הרוב לא ירגישו לעולם. אולי היינו רוצים לשתף אחרים בסוד הזה ששלנו, סוד ששמו "מלחמה". אבל שם במקום אשר בו שלום – אף אחד אינו רוצה לדעת דבר, איש אינו רוצה לתת את דעתו על כך. אני מדברת על כך, שהחיים, למשל, מסתיימים בשנייה אחת.. ו'מחר' הוא חיה יותר מדי מתעתעת בשביל לבטוח בה"
29 באוקטובר, 2001, אנה פוליטקובסקיה, "נוביה גאזייטה"

אנה פוליטקובסקיה (צילום: Blaues Sofa / ויקיפידיה)
אנה פוליטקובסקיה (צילום: Blaues Sofa / ויקיפידיה)

אתמול (שישי) מלאו עשור לרציחתה של העיתונאית הרוסיה אנה סטפאנובה פוליטקובסקיה. פוליטקובסקיה הייתה מבכירות, אם לא הבכירה שבעיתונאיים העצמאיים ברוסיה הפוסט –סובייטית. במהלך קריירה עיתונאית ענפה, כתבה מאות כתבות תחקיר כנגד שחיתויות שלטוניות, פשעי מלחמה והפקרות ההנהגה את אזרחיה. פוליטקובסקיה הייתה ידועה ברוסיה, כמו במערב, בביקורתה הלא מתפשרת כנגד מהלכיו הפוליטיים ושלטונו של ולדימיר פוטין – בו ראתה את האחראי העיקרי לשלטון הסמכותני, המושחת והלא דמוקרטי ששורר ברוסיה עד היום.

פוליטקובסקיה נולדה בניו יורק ב-30 לאוגוסט 1958 בתור אנה מזפה. בת לדיפלומט סובייטי שהיה שליח באו"ם. בעודה ילדה, שבה המשפחה לבריה"מ, מוסקבה. בשנות ה-80 פוליטקובסקיה סיימה את לימודיה בפקולטה לעיתונאות של אוניברסיטת מוסקבה, והחלה לעבוד בתור עורכת וכתבת במספר עיתונים. במקביל התחתנה עם אלכסנדר פוליטובסקיי, אותו הכירה באוניברסיטה. פוליטובסקיי כבר אז היה איש תקשורת ומנחה טלוויזיוני מפורסם ומוערך בכל רחבי רוסיה. לזוג נולדו שתי ילדים; איליה ו-וויירה.

כתבת לא טיפוסית

להכרה עולמית זכתה פוליטקובסקיה בפרוץ המלחמה השנייה בצ'צ'ניה באוגוסט 1999, אז החלה לכתוב טורים קבועים בעיתון העצמאי "נוביה גאזייטה" (העיתון החדש) אודות המלחמה. את ניסיונה וקשריה בחבלי הארץ ההרריים של צפון הקווקז הספיקה להשיג פוליטקובסקיה כבר בעת ביקורה באזור בתקופת מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, בין 1996-1994, אז שלח נשיא רוסיה בוריס ילצין את צבאו כדי לדכא התקוממות מקומית שדרשה לנתק את צ'צ'ניה מהשלטון הרוסי. המהלך הצבאי הזה הסתיים במפלה כבדה לצבאות הרוסים והביא לאלפיי חיילים הרוגים וכמיליון פליטים – אך לבסוף, ההפיכה נכשלה.

פוליטקובסקיה נסעה לאזור לראות מה עלה בגורלם של הפליטים שברחו מאזורי הקרבות שחלקם אף הגיעו למוסקבה עצמה. פוליטקובסקיה לקחה על עצמה את המשימה להאבק במה שכונה אז "צ'צ'נופוביה", וביקשה מהעורך העיתון שעבדה בו "אובשייה גאזייטה" לשים בכותרת הראשית תמונה של ילדה צ'צ'נית עם פרחים, הולכת ליום הלימודים הראשון בבית ספר במוסקבה. מאז, תיעדה את סיפוריהם של מאות פליטים צ'צ'נים בשלל מקומות גלותם. במקביל, החליטה להתגרש מבעלה, שבאותו הזמן שקע לאלכוהוליזם והיה עובד באופן כפייתי, והחליטה לגדל את ילדיה בעצמה.

פוליטקובסקיה לא הייתה כתבת שטח צבאית טיפוסית, ובמרכז כתיבתה עמדו לא מהלך הקרבות אלא, ובעיקר, מה שקרה אחריהם. בין אם זה נעדרים וחטופים צ'צ'נים שנחטפו על-ידי כוחות הביטחון הרוסים או על-ידי הגרילה האסלמיסטית הצ'צ'נית. עינויים, הרג של חפים מפשע וסיפורי האנשים שבתיהם וקהילותיהם חרבו מילאו את טוריה. היא כתבה על מצבם של הפליטים שנסו בהמוניהם מהמלחמה אך גם על חייהם של החיילים הרוסים ומשפחותיהם אשר הופקרו על-ידי מדינתם בתום הקרבות, בין אם בשטח, במחנות האימונים ובין אם על-ידי הרשויות אשר זנחו את מחוייבותם לשיקומם.

על עבודתה המפורטת בתיעוד חיי הפליטים, וחשיפת מאות פשעי מלחמה שנעשו בצפון הקווקז בזמן המלחמה ובהתקוממויות לאחריה, זכתה פוליטקובסקיה ב-2002 בפרס החירות העיתונאי שמוענק מדי שנה במכון רוזוולט בניו יורק.

העיתון שעיתונאיו נרצחים

'נוביה גאזייטה' היה ביתה של פוליטקובסקיה עד היום בו נרצחה על ידי מתנקש שכיר, עת יצאה ממעלית הבניין בו התגוררה במרכז מוסקבה בצהריי יום שבת ה-7 לאוקטובר 2006. ככל הנראה, הייתה בדרכה בדרך למערכת העיתון להגיש כתבה על הסתרת מעשי עינוי של כוחות הביטחון הצ'צ'נים.

העיתון הוקם ב-1993 ע"י מיכאל גורבצ'וב, נשיאה האחרון של ברה"מ, שהקים את העיתון בכספים שקיבל ביחד עם פרס נובל לשלום בו זכה ב 1990. העיתון מודפס עד היום במתכונת של פעמיים בשבוע, ומופץ במאות אלפיי עותקים, כמו כן יש לו גם אתר אינטרנטי. את העיתון עורך מיום היווסדו באופן בלתי מתפשר דימטרי מוראטוב, אשר חבר גם במפלגה הדמוקרטית "תפוח" ועד היום מוביל קו תקיף וביקורתי כנגד השלטון הרוסי. פוליטקובסקיה לא הייתה הראשונה מבין עיתונאי "נוביה גאזייטה" ש"מצאה את מותה" בעקבות תחקיריה. קדמו לה איגור דומניקוב ב-2000 ויורי שיקוצ'ישין ב-2003. מאז שנת 2001 נרצחו ששה מעיתונאי העיתון.

את הפשעים שתיארה פוליטקובסקיה היא לא חששה לסווג "כסטלניסטיים" באופיים ולא נרתעה להצביע אל היושב בראש הקרמלין כאחראי הבלעדי. בעקבות הביקורת, החלו רבים לאיים על חייה. הן מהצדדים הצ'צ'ניים, ובראשם רמאזן קדירוב, מושל צ'צ'ניה מ-2004, והן מהצדדים הרוסים. רבים מחבריה ושותפיה לעבודה חששו לחייה והפצירו בה פעמים רבות שלא לנסוע לצ'צ'ניה ולא לפרסם מאמרים שיכולים לסכן את חייה – אך כפי שאמרו רבים לאחר מותה – כל הניסיונות היו לשווא. פוליטקובסקיה לקחה על עצמה את משימת חייה לחשוף כל עוול וכל פגיעה בחלש, במדוכא ובזו שקולה לא נשמע.

אמא תרזה של הצ'צ'נים

על שולחנה ניתן היה למצוא תדיר מאות מכתבים, בעיקר של נשים צ'צ'ניות שביקשו את עזרתה, בין אם זה למצוא בן שנעלם, לאתר קבר של קרוב, לדאוג לכך שישקמו בית הרוס או סתם אוזן קשבת למצוקות. הם קראו לה "אמא תרזה" של הצ'צ'נים, ועשרות נשים פקדו את דירתה ומשרדה במוסקבה כדי לשפוך את ליבן על זוועות המלחמה הנוראה שאחזה בצפון הקווקז, מאז פירוק ברה"מ עד סוף 2009. שותפתה של פוליטקובסקיה לעבודה, העיתונאית אלה בוסארט, סיפרה על פוליטקובסקיה שפעם הגיעה אליה אישה, ואמרה לה שהכומר שלה ביקש ממנה שתפסיק לספר לו על זוועות המלחמה כי אינו יכול לשאת יותר כובד הדברים. היחידה שהייתה מוכנה להקשיב לאותה אישה הייתה פוליטקובסקיה. ב-2001 פוליטקובסקיה נתפסה ע"י הצבא הרוסי, הוכתה, עונתה והושפלה ואף עברה הוצאה מדומה להורג, לדבריה. כל זה לא מנע ממנה לשוב לצפון הקווקז עוד עשרות פעמים לאחר מכן.

"הייתי אומרה לה, 'אנה, כמה עוד אפשר? אולי צריך לסגור את המלחמה הזו כבר ולהתחיל חיים נורמאליים?'", סיפרה בוסארט לאחר מותה של פוליטקובסקיה. "היא הייתה אומרת שהיא לא יכולה. זו הייתה שליחות. שליחות מדרגה גבוה מאוד. שליחות דתית. היא לא יכלה לחיות בלי זה, זה היה בשבילה כמו אוויר לנשימה. היא הייתה מורעלת מהמלחמה. המלחמה הייתה דאגתה, כאבה וגורלה, היא נולדה בשביל לעבור את מסע הצלב הזה בשביל למות בסופו."

שני אירועי טרור גדולים זעזעו את רוסיה ואת העולם כולו בתחילת שנות ה-2000 בעקבות כיבוש צ'צ'ניה על-ידי הצבא הרוסי. באוקטובר 2002 השתלטה קבוצה של טרוריסטים צ'צ'נים על תאטרון דוברובקה בזמן הצגה, אירוע הזכור גם כאירוע "נורד אוסט". הטרוריסטים דרשו שחרור אסירים ויציאה של הכוחות הרוסים מצ'צ'ניה, וביקשו את פוליטקובסקיה שתהווה כמתווכת בין הרשויות לחוטפים. לאחר מספר ימי שבי הוחלט על-ידי כוחות הביטחון להחדיר גז רעיל לאולם בשביל לפרוץ למקום ולשחרר את השבויים. התוצאה הייתה טראגית – 133 שבויים נהרגו, הרוב בעקבות שאיפת הגז הרעיל. פוליטקובסקיה ביקרה בחריפות את השלטונות ואת כוחות הביטחון על הפעולה, ודרשה את העמדתם לדין של מתכנני החילוץ, דבר שלא קרה מעולם.

ב-1 בספטמבר 2004 השתלטה קבוצה חמושה על בית ספר בעיר ביסלאן הממוקמת ברפובליקת צפון אוסטיה-אלניה שבצפון הקווקז. החמושים לקחו כבני ערובה את כל הנוכחים בבית הספר, כ-1000 איש אישה, ביניהם בעיקר ילדים. החוטפים דרשו את אותן הדרישות; סיום הכיבוש הרוסי ושחרור אסירים. לאחר מספר ימים התקבלה פקודה זהה לזו שהייתה במוסקבה – פריצהה לבית הספר ונטרול המחבלים. גם הפעם האירוע הסתיים באופן טראגי – המחבלים פוצצו את תקרת האולם על יושביו, ובתוך הכאוס והלחימה נהרגו 385 אזרחים, חצי מהם ילדים. פוליטקובסקיה הייתה באותה שעה בדרכה לביסלאן כדי לנסות לתווך בין הצדדים, אך בעודה במטוס בדרך לצפון הקווקז, הורעלה. היא אושפזה כשהיא בסכנת חיים בבית החולים שברוסטוב בדרום רוסיה למשך מספר חודשים, ולבסוף התאוששה ושוחררה.

הגניבה הגדולה

לא רק פשעי מלחמה היו על כוונותיה של פוליטקובסקיה. בספרה האחרון שפורסם בטרם נרצחה, "רוסיה של פוטין", שתורגם לעשרות שפות והתפרסם בכל העולם וגם בישראל, פוליטקובסקיה מתארת את עלייתם לגדולה של פקידים בכירים היום בקרמלין – כל זאת בתמיכת פושעים וראשי מאפיות מהגדולים באימפריה הפוסט-סובייטית החרבה. פוליטקובסקיה הבינה כנראה מהר מאוד שבשביל לראות את התמונה המלאה של הסטרוקטורה שהלכה ונבנתה עת הוקמה רוסיה על-ידי ילצין ומחליפו פוטין – עיתונאי צריך לצאת ממוסקבה ולנסוע לפריפריה הרוסית, שהיא בעצם רוב רובה של רוסיה. שם, ברפובליקות ובמחוזות התבצעה הגניבה הגדולה. פושעים קטנים עלו לגדולה, בעקבות השתלטויות אלימות על מפעלים שבעבר היו ברשות הממשלה הסובייטית ועכשיו נותרו ללא הנהגה, ולעיתים גם ללא עובדים.

היא תיארה בפרטי פרטים איך כספים רבים שולמו על-ידי אותם פושעים לבתי משפט, שוטרים ופקידים בעיריות, בערים ובמחוזות כדי להשתיק רציחות ולהסתיר שחיתויות, ובעיקר איך לאורך השנים – הפושעים הלכו והתעשרו, והפקידים שכיסם תפח הלכו וצמחו עד שהתיישבו להם בנוח באחד מכסאות הדומא, בית המחוקקים הרוסי.

פוליטקובסקייה הייתה מאותם בודדים, אשר מהר מאוד התפכחו מהרומנטיקה של השחרור מכבלי הדיכוי שעטפה את האימפריה הפוסט סובייטית, עת גורבצ'וב פירק את חומת הברזל וסיים את עידן השלטון הבולשיבקי. מהר מאוד היא התחילה לראות, ומאוחר יותר לכתוב, על איך תחת עטיפת גל הקפיטליזם הצרכני שעטף את מולדתה – נבנת לה מחדש (אם אי פעם פורקה בכלל) מערכת סמכותנית, אלימה ומושחתת שלא בוחלת באמצעים לדכא ביקורת והוגנות. לא פעם היא חטפה, לצד עויינות מהשלטון ושופריו בתקשורת, גם ביקורת שוביניסטית מצד קולגות על כך שנקשרה עמוק מדי בגורל האנשים אודותיהם כתבה. הם האשימו אותה "ברגשנות נשית" ו"בחוסר אובייקטיביות" – אך הדבר לא מנע ממנה להמשיך לכתוב מאות סיפורים, לצד תחקירים מעמיקים, שחשפו את הפרטים הקטנים ביותר את קשרי ההון-ביטחון-שלטון בממלכה האוליגרכית של פוטין.

בסרטה של הבמאית השוודית-רוסית מריה גולדובסקיה "A Bitter Taste of Freedom" (ניתן לצפייה מעלה), סיפרו האנשים שעבדו עם פוליטקובסקייה על כך שהיו רבים שכתיבתה הפריעה להם. בין אם זה מאפיונירים, אוליגרכים או פקידים צ'צ'נים ורוסים בכירים. אחד ממהלכיה הפוליטיים האחרונים היה ניסיון ללחוץ על מערכת בטחון הפנים והחוץ של רוסיה לייצר פרוטוקול משפטי שיקבע מהו ירי בלתי חוקי בעליל. היא דחפה לזה בעקבות דיווחים רבים, על כך לשוטרים ולחיילים ניתן אישור לירות במפגינים המואשמים "בניסיונות הפיכה". את ההשראה לכך, אגב, קיבלה ממערכת המשפט הישראלית. "רוב השוטרים לא רוצים להתנהג ככה, כי הם לא רוצים שיהיה להם דם חפים מפשע על הידיים", אמרה בסרט.

בשנה האחרונה לחייה היא ביטאה תקווה לכך שיבואו שינויים, אך דיבורה היה פסימי וקודר, "אני רוצה לכתוב על אודות כל מה שהייתי עדה לו. האם יוכלו הכוחות הדמוקרטיים להשתלט על המצב במדינה? אני חולמת לכתוב ספר אופטימי שיסכם את ממצאיי לאורך השנים… אני פשוט חולמת את זה! כל אחד רוצה להיות רומנטיקן, אבל זה פשוט לא יוצא, צריך להסתכל למציאות בעיניים… המהפכה שלנו לא תיהיה יפה… אם תהיה בכלל".

הרוצח נתפס – הרוצחים מסתובבים חופשי

ב 31 למאי 2011 לאחר תהליך משפטי ארוך, שאת חלקו בית המשפט ניסה להסתיר מפני התקשורת אך ללא הצלחה יתרה, הורשע המתנקש השכיר רוסטאם מחמודוב ברציחתה של פוליטקובסקיה. מחמודוב היה חלק מקבוצה של ארבעה שתכננו וביצעו את הרצח. אך השאלה המרכזית נותרה עד היום ללא מענה – מי נתן ההוראה לרצוח ושלח את הרוצח, ולמה?

מי שלח את רוצח פוליטקובסקיה? האם אלו פקידים ואנשי עסקים שיושבים כיום בכלא בעקבות תחקיריה ואולי ביקשו לנקום את מאסרם? אולי היו אלו אוליגרכים, פקידים ואנשי עסקים שהבינו שפוליטקובסקיה הריחה, שוב, משהו מסריח שקשור אליהם? רמאזן קדירוב ומקרוביו במערכת הבטחון הצ'צ'נית הועלו כאופציה סבירה, מכיוון שפוליטקובסקיה עבדה בזמנו על תחקיר אודות שמועות על עינויים של מערכת הביטחון הצ'צ'נית. בנוסף לכך, היה ידוע שלקדירוב קשרים הדוקים עם המאפיה הצ'צ'נית במוסקבה, וקבוצת המתנקשים גם היתה ממוצא צפון קווקזי. אחרים, וביניהם הסוכן הרוסי לשעבר אלכסנדר ליטוויננקו, שהורעל באנגליה רק שבועיים לאחר רציחתה של פוליטקובסקיה ונפטר מההרעלה לאחר שלושה שבועות, טען שההוראה הגיע היישר מהקרמלין, ואולי אף מפוטין עצמו. עוד עלו טענות על כך שפוליטקובסקיה נפלה קורבן לנסיון הפיכה של האוליגרך בוריס ברזובסקי, שניסה דרך רציחתה של פוליטקובסקיה לעורר הפיכה כנגד פוטין, בכדי לתפוס את השלטון, אך לדברים אלו לא נמצאה, נכון להיום, כל הוכחה.

לאחר רציחתה של פוליטקובסקיה, פוטין וקדירוב הופיעו במסיבת עיתונאים וטענו שלמרות שפוליטקובסקיה הייתה מבקרת חריפה של ממשלתם, לא הייתה לה כמעט כלל השפעה על הפוליטיקה ברוסיה והם מצרים על מותה. פוטין אף התחייב להביא את רוצחיה לדין.

כיום, עשר שנים לאחר רציחתה, אף שזהות מזמין הרצח אינה ידועה, הידיעה שפוליטקובסקיה נרצחה עקב עבודתה העיתונאית היא עובדה מוגמרת בקרב רוב הציבור ברוסיה ובמערב. הבוקר (שישי) פרסם העיתון "נוביה גאזייטה" סרטון המראה את כרוניקת המשפט, בניסיון למצוא את האיש שביקש את מותה של פוליטקובסקיה. הביקורת מתומצתת וברורה – ממשלת רוסיה ומערכת המשפט שלה עושות הכל כדי לא להביא את הפושע העיקרי למשפט. בסוף הסרטון מופיע איליה פוליטקובסקי, בנה הבכור של אנה ודורש להביא לדין את רוצחיו של אמו.

זעם

"עיתונאים שואלים, מה אנחנו, כותבי ועורכי "נוביה גאזייטה" מרגישים היום, בציון עשור למותה של פוליטקובסקיה, התשובה היא אחת – זעם." כתב בשישי סרגיי סוקולוב, עורך המשנה של העיתון, "זעם כלפי אלו שהעזו לתכנן כזה מעשה, זעם כלפי אלו שביצעו אותו. במיוחד זעם כלפי אלו, שלא עושים כלום בשביל למצוא את זה שהזמין את הרצח.. אנחנו זועמים על כך שנציגי הממשלה ממשיכים לשקר ולהגיד מעל כל במה שכל העניין נפתר." באחרית דבריו הוסיף, "זה שהזמין את הרצח יכול לנשום לרווחה ובקלות להזמין את הרצח הבא, אם עדיין לא הזמין אותו. כך שאל תעזו לדבר על התיק הסגור בדבר רציחתה של האישה השברירית, האמיצה, היפה והחזקה – אנה פוליטקובסקיה."

באחרית דבר להוצאה העברית של "רוסיה של פוטין", כותב העיתונאי והפוליטיקאי לשעבר ניצן הורוביץ, על כך שללא ספק פוליטקובסקיה עצמה הייתה מעמידה את רציחתה במרכז הספר, שעוסק כולו בחשיפת שרשרת החיסולים האינסופית שמצאה בחקירותיה המרובות. "ההתנקשות סילקה מהזירה הציבורית ברוסיה את הדמות הכמעט-יחידה בכל שיעור הקומה, הניסיון, היכולת ובעיקר האומץ לתחקר פרשת רצח שכזו", כתב הורוביץ.

עוד כותב הורוביץ, ובדיוק רב, על הטרגדיה הגדולה שמשתקפת מרציחתה של פוליטקובסקיה, טרגדיה של ארץ גדולה שלא ידעה עדיין חירות ואושר. "לנוכח הדורסנות השלטונית הנצחית של הקרמלין, של מוסקבה, של "השיטה" המייאשת כל כך, מאמצת פוליטקובסקיה את הגישה הרוסית "העממית". ממש כפי שעשו סופרים רוסים רבים כל כך לפניה, שלא יכלו לשאת את עוולות השלטון. "רוסיה" של פוליטקובסקיה איננה היישות השלטונית-מדינתית המוכרת לנו. היא כלל אינה נמצאת במוסקבה הרקובה, הנצלנית…קיימות שתי מדינות נפרדות: רוסיה ועיר הבירה שלה. "רוסיה" נמצאת ביערות העבותים והקדומים, בערבות הגדולות, ובנהרות השקטים. "רוסיה" היא האדם הפשוט, החברות האמיצה, הנפש הרוסית."

פירצה בחומה התודעתית

פוליטקובסקיה ביקשה לפרק מצור תודעתי. מצור תודעתי חדש ומתוחכם יותר מזה שהיה קיים לפני נפילת קיר הברזל, והמשימה כפוית הטובה שהיא לקחה על עצמה גם הביאה לסופה הטראגי והמצמרר.

המצור התודעתי קיים עוד כיום, ויש שיגידו, פועל ביתר שאת מאז חזר פוטין לשלטון ב-2012, רבע מאה לאחר נפילת ברה"מ ועשור לאחר רציחתה של העיתונאית שהייתה מוכרת בכל רחבי העולם. רבים היו בטוחים שעל-ידי הכרה זו היא הייתה מוגנת מפני הזדוניות שאיפיינה כל כך את האימפריה שהתפרקה בתחילת שנות ה-90. דבר רציחתה הכה בהלם ובכאב רב את משפחה, חבריה, שותפיה וכל הנאבקות והנאבקים ברוסיה עד ימינו, לחברה טובה, חופשית וצודקת יותר. בין אם יהיו אלו 'הפוסי ריוט' שנשלחו למאסר של שנתיים במחנה עבודה על כך שהעזו למחות נגד השחיתות והשובינזם השלטוני. בין אם יהיו אלו צעירים שיצאו לצעוד במצעד הגאווה בסנט פטרבורג ומוסקבה – למרות שהוא מחוץ לחוק – ועל כך חטפו מכות משוטרים וניאו נאצים. בין אם אלו יהיו פשוטי העם הרבים שחיים בכל רחבי רוסיה, בשכונות ובספר מחוץ למרכזים המסחריים בערים המרכזיות, המנסים לשרוד בכבוד את יומם.

גם היום ישנם מפגינים ומפגינות, הוגי דעות, אקדמאים ועיתונאיים שממשיכים להפגין ולחשוף את העוולות והשחיתויות במלחמה וביום-יום של החיים בגוש הפוסט-סובייטי. ויש עוולות רבות שכאלה: מלחמת גרוזיה באביב 2009, שחיתות המשחקים האולימפיים בסוצ'י ב-2014, סיפוח קרים והפלישה לאוקראינה, ההתנקשות במנהיג האופיזציה בוריס נמצוב בחורף 2015, המעורבות הרצחנית במלחמה בסוריה.

מתחת לצונמאי התקשורתי-צרכני-מערבי של שלטי החוצות הנוצצים בשדרות הבירה הרוסית ותוכניות הבידור בערוץ הממלכתי המזמינות את הציבור לרכוש עוד סמארטפון או אוטו חדש; אל מול עוד תוכנית דת פופוליסטית בבית הספר או בטלוויזיה המבקשות לעצב היום, על-ידי מפלגת השלטון ומקורביה בכנסייה, זהות דתית לאומנית צרכנית חדשה בקרב הציבור ברוסיה (בעיקר על ידי הזרקת נרטיב ארסי של סלידה מ"ערכים מערביים"  בסדקים שבין האירועים הללו); נמצאים עדיין, יורשיה הרוחניים של פוליטקובסקיה. שלא ויתרו על "רוסיה האחרת", ובתלם ארוך וכפוי טובה, הם ממשיכים לנסות להגשים את חלומותיהם במציאות הגסה של היום-יום.

יהי זכרה ברוך.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!