ימים לא קלים עוברים על ישראלים יוצאי רוסיה, עולים חדשים יחסית או ותיקים. הרגשות נקרעים בין דאגה למשפחה וחברים לבין התנגדות למלחמה; בין הזדהות עם סבלם של האוקראינים לבין החיבור לשורשים הפרטיים, למשפחות ברוסיה שנמצאות גם הן במצוקה בימי המלחמה.

ויקטוריה קויווילביץ' (28) עלתה ממוסקבה רק לפני שלוש שנים וחצי. כל משפחתה מתגוררת ברוסיה וגם רבים מחבריה, אבל לה מאוד חשוב להפגין את תמיכתה באוקראינה. "אני בקשר עם המשפחה ברוסיה כל יום", היא אומרת, "הם פשוט בשוק. יש הרבה פחד, לא יודעים מה יקרה מחר. אף אחד מהם לא רוצה מלחמה, אבל כשאתה ברוסיה מאוד קשה להגיד את זה בקול רם. גם המשפחה וגם החברים לא יודעים אם יש עתיד ברוסיה, לא יודעים מה לעשות עם כסף. קשה לחיות תחת השלטון ברוסיה. יש סיבה שאני וחברים שלי בגילי עלינו לפה".

ויקטוריה קויווילביץ': "החברים שלי שעלו מאוקראינה מאוד כועסים. הם אומרים שהם רוצים להרוג את כל הרוסים, ושהם שמחים שרוסים נהרגים באוקראינה" (צילום: אלבום פרטי)

המלחמה באוקראינה מעוררת בה תחושות קשות. "אני קוראת חדשות כל יום", היא אומרת, "וממש קשה לי להיות באמצע. החברים שלי שעלו מאוקראינה מאוד כועסים. הם אומרים שהם רוצים להרוג את כל הרוסים, ושהם שמחים שרוסים נהרגים באוקראינה. אני ממש מבינה אותם, פלשו אליהם. אני מבינה, ואני מנסה לתמוך, אבל זה קשה, בעיקר כי אין לי יכולת לעשות הרבה".

קויווילביץ' מתגוררת ברמת גן ומרגישה אשמה בלדבר על הרגשות שלה: "כשאני כבר בישראל, המלחמה לא משפיעה על החיים שלי פה, אבל רוסיה זו כן ארץ המוצא שלי. נגיד, בעוד חודש אני אטוס לאירופה, ואז, כשישאלו מאיפה אני, אגיד שאני מישראל ובמקור מרוסיה, ואני יודעת מה הם יחשבו. אני יודעת שזה מאוד קשה לכל הרוסים".

בסוף השבוע האחרון השתתפה בהפגנת התמיכה באוקראינה שנערכה בתל אביב. "חברה שהייתה איתי שם דיברה בהפגנה עם מישהי מאוקראינה, וברגע שעלה שהחברה שלי ממוסקבה, הבחורה מאוקראינה לא רצתה ללכת לידה יותר, למרות שהיא יודעת שהיא תומכת בה. לאוקראינים מאוד קשה עכשיו להיות ליד רוסים".

מדוע בחרה ללכת להפגנה? פשוט מפני שהיא לא יכולה אחרת. "אי אפשר לא להיות נגד מלחמה. לי ולכל החברים שלי מאוד חשוב לתמוך באוקראינה ולהזדהות איתה, ומאוד חשוב לי שישראל תיקח עמדה. אני רוצה שכל העולם, גם ישראל, יעשו משהו חוץ ממילים. ישלחו נשק, ציוד, ויעשו הכול כדי לעצור את הצבא הרוסי. אני יודעת שיש כאלה שבעד פוטין, אבל מהר מאוד אני חוסמת את האנשים האלה ברשתות החברתיות".

והיא לא מסתפקת במילים. "הצעתי לכמה חברים שלי מרוסיה שאעזור להם לשלוח כסף, תרומה, כדי לתמוך בצבא האוקראיני. מסוכן לעשות את זה מכרטיס אשראי רוסי, אז הצעתי להם שישלחו לי לחשבון שם, ואני אשלח את הכסף דרך כרטיס האשראי הישראלי שלי. כתבתי על זה ברשתות, ומאז פנו אלי כבר חמישה אנשים, פונים גם אנשים שאני לא מכירה. אני מרגישה שזה המינימום שאני יכולה לעשות".

'פוטין פאב' בירושלים מחפש שם חדש

גם לאוניד טטרין (36) בחר לעשות. בתחילת השבוע הוא ושותפיו, יוליה קפלן ואיגור קוצ'ין, כולם יוצאי חבר המדינות, הסירו את השם פוטין משם הבר שלהם, 'פוטין פאב', מוסד חיי לילה מוכר בירושלים.

"כשרק פתחנו, לפני 21 שנה", מספר טטרין, "בחרנו בשם פוטין כי הוא היה דמות מאוד מפורסמת, שבארץ הייתה גם סממן זהות של יוצאי חבר המדינות. זה לא היה קשור לפוליטיקה, אף אחד לא ידע אז שהוא יהיה כל כך הרבה שנים בשלטון ויעשה את מה שהוא עושה".

ליאוניד טטרין בפתח הפאב שלו. "אין מתח ביני לבין החברים שלי שבאו מאוקראינה. פה אנחנו אחד. אני נגד המלחמה, אני איש של שלום" (צילום אלבום פרטי)

הפאב ברחוב יפו 19 הפך עם הזמן למקום בילוי פופולארי, בעיקר בקרב ציבור דוברי הרוסית בעיר. "עוד לא היו פייסבוק ורשתות חברתיות", מספר טטרין, "אנשים ראו את השם פוטין וידעו שפה מדברים רוסית, שזה פאב של יוצאי חבר המדינות. רצינו לחבר את כל דוברי הרוסית, את כל האוכלוסייה מחבר המדינות, שיידעו שפה זה מקום בשבילם".

למרות המוניטין שצבר הפאב, החליטו, בעקבות הפלישה לאוקראינה, לשנות את שמו. "החלטנו שאנחנו מורידים את השלט ומשנים את השם. ההחלטה הייתה מאוד קשה, זה הבייבי שלנו ויש לנו שם בעיר. אבל הבנו שהדבר הכי חשוב זה שאנשים באים לפאב, חלקם כמובן גם יוצאי אוקראינה. אז אמרנו: 'עזבו את השם, עזבו איך נראה בחוץ, האנשים הם החשובים'.

"ממש לא רצינו להיכנס לפוליטיקה", הוא מוסיף, "אבל לכולנו יש חברים באוקראינה, לכולנו יש משפחות שם, ישראלים ויהודים, שסובלים ממה שקורה שם, ואנחנו רוצים שכל דוברי הרוסית בארץ ירגישו שהם מוזמנים לבירה. השם של פוטין שנקשר במצב הנורא באוקראינה לא מתאים יותר, רצינו לצאת מהפוליטיקה של המלחמה, פה כולנו ישראלים".

טטרין עלה לישראל לפני 20 שנה מהעיר טומסק שבסיביר, רוסיה. הוריו ואחותו עדיין מתגוררים שם, אך הוא לא מרגיש שהוא "רוסי", או שהוא חייב למישהו דין וחשבון לגבי המדינה שבה נולד. "רוסי זה רק אזרחות מבחינתי", הוא אומר, "אני מאלה שלא אוהבים לקרוא לאנשים רוסים או מרוקאים או אתיופים. אנחנו אולי יוצאי המדינות האלה, אבל אנחנו ישראלים. פה, בסוף, כולם יוצאי משהו. אני ישראלי לכל דבר, הבית שלי זה פה, הפוליטיקה שלי זה פה, לא שם. אני לא קשור לזה.

"אין מתח ביני לבין החברים שלי שבאו מאוקראינה. פה אנחנו אחד", הוא מוסיף. "אני נגד המלחמה, אני איש של שלום, אני תומך בחברים שלי. שלושתנו, השותפים בבר, דוברי רוסית וחושבים שמלחמה זה דבר נורא. זה מה שמשנה.

"העסק שלנו בנוי על שמחה וחיבור ועל מה שמשותף בין כל דוברי הרוסית בארץ", אומר טטרין. "אנחנו מזמינים את כולם לבוא, להתנגד למלחמה ולשתות איתנו בירה, לא משנה מאיפה באתם. אנחנו מזמינים את כולם גם להציע לנו שמות חדשים – בפאב או ברשתות החברתיות".

"מה אני אגיד, שאני רוסי? שאני אוקראיני מרוסיה?"

לא כולם מרגישים כמו טטרין. אלכסנדר (סשה) סבנקו (24), לדוגמה, עלה לארץ בגיל שנתיים עם משפחתו הגרעינית, ממחוז קברדינו-בלקניה שבדרום רוסיה. סבו אמנם הגיע מאוקראינה, כך שכנכד הוא "חצי חצי", אך תרבותית, הוא מרגיש רוסי: "זו שפת האם שלי, אני מדבר וכותב ברוסית, מדבר עם חברים ברוסית, בבית מדברים רק רוסית, אני שומע מוזיקה רוסית ורואה טלוויזיה ברוסית. אני מאוד קשור תרבותית למקום הזה. גדלתי בסביבה מאוד רוסית".

יש לו קרובי משפחה רבים שעדיין גרים ברוסיה, במיוחד סבא וסבתא, אליהם נסע בילדותו עם אחיו בכל קיץ. "להורים שלנו היה מאוד חשוב שנדבר רוסית ושנהיה מחוברים לתרבות הרוסית, אז כל קיץ נשלחנו לכל הקיץ לבקר". משם מגיע החיבור המשמעותי לצד הרוסי שלו, אך כעת, הכפילות מבלבלת אותו.

"יש לי רגשות מעורבים", הוא מודה, "אני מרגיש הזדהות עם האוקראינים, ותקווה שזה יגמר בקרוב ושלא יהיו יותר הרוגים כמובן. אבל כשזה התחיל, ביום-יומיים הראשונים, הייתי כזה, מה אני אגיד שאני רוסי? אני אגיד שאני אוקראיני מרוסיה? מה אני אמור לעשות? עכשיו, ללא ספק, יותר קשה לי להגיד שאני רוסי. אם שואלים אני ישר מסייג, אומר שאני ממש נגד המלחמה, או שאני אומר שאני גם וגם".

אלכסנדר סבנקו: "עכשיו ללא ספק יותר קשה לי להגיד שאני רוסי" (צילום: אלבום פרטי)

סבנקו מתגורר בכרמיאל, ועובד כמדריך נוער בעיר שבה מתגוררים עולים רבים מחבר המדינות. ממה שהוא שומע ברחוב ומהחניכים שלו ושל חבריו, הוא די מודאג. "נראה לי שעכשיו יהיו יותר חיכוכים בין רוסים לאוקראיניים בארץ, אני רואה שגם בעיר הנושא הזה עולה המון. אני שומע שהנערים שאני וחברים שלי מדריכים ממש קרועים על זה בתוכם. יש הרבה חניכים שחושבים שפוטין עושה את הצעד הנכון ויש הרבה כאלה שאומרים שהוא טועה. יש ממש ויכוח".

לפני שהחלה הפלישה, סבנקו היה בטוח שהיא לא תקרה: "אמרתי: 'פוטין לא עד כדי כך קיצוני', היו הרבה מאוד פעמים שהביאו כוחות לגבול ובסוף לא נכנסו. אבל מאז שהתחילה הפלישה אני מתעדכן בכל הערוצים הרוסיים, בכל הקבוצות ברשתות החברתיות. אני קורא על כל אירוע עד אמצע הלילה. אני מרגיש שזה מאוד קרוב לליבי. אמנם כיום יש לי רק משפחה רחוקה באוקראינה, שאנחנו לא בקשר קרוב, אבל אני מרגיש שזה קורה בבית".

סבנקו מספר שהוא מדבר הרבה עם הוריו ועם המשפחה שלו – גם פה וגם שם. "הם לא כל כך יודעים מה קורה", הוא אומר, "רוב הטלוויזיה והתקשורת הרוסית היא ממשלתית, ואסור לדבר על זה שם. גם בערוצים החופשיים יש המון צנזורה. לא מדברים – לא על כמות ההרוגים ולא על ההפצצות. כמות השקרים שאני רואה בטלוויזיה הרוסית היא עצומה".

בני משפחתו מאוד רוצים לראות את מה שמשדרים, "ומאוד קשה להם לראות שפוטין עושה דברים שהם לא בסדר". והוא עצמו מרגיש בעיקר כעס – על פוטין, על הממשל, על הצבא הרוסי. "פוטין תוקף את הרוסים עצמם. אני יודע שהם שולחים חיילים בלי שהם יודעים שהם נכנסים לאוקראינה. הוא שולח את הבנים להיהרג במלחמה רק כי הוא רוצה להמשיך להיות הנשיא של רוסיה לתמיד".

לדבריו, הוא מנסה לדבר עם אנשים על הסיטואציה ברוסיה כמה שיותר: "מאוד חשוב לי שאנשים יידעו שהרוסים לא רוצים מלחמה, שפוטין והמפלגה שלו לא מייצגים את העם הרוסי ושיש הרבה התנגדות לפוטין ולמפלגה שלו, בעיקר בקרב צעירים.

"אני יודע שיש המון הפגנות נגד המלחמה, ויש כבר 3,000 עצורים מההפגנות. אני חושב שזה לא במקרה שהפלישה קורית בזמן המשפט של אלכסיי נבלני, ראש האופוזיציה, כדי שהעולם ידבר רק על הפלישה ולא על המשפט".

"עם מי אני אזדהה, עם העם של בוגדן חמלניצקי?"

מרלין גרייבסקי (67) נולדה בסנט פטרסבורג ועלתה לארץ ב-1994. היא מתגוררת בירושלים, ופרשה לפני מספר שנים מעבודתה כמורה לאנגלית בבית ספר יסודי. מצד אחד היא ישראלית, מצד שני רוסיה, שגדלה באימפריה הגדולה של ברית המועצות לשעבר, אך יותר מכל היא יהודייה שגדלה שם, ובחרה לעלות לישראל.

"אני לא אדם של שחור לבן", אומרת גרייבסקי, "ההרגשות מאוד מורכבות. אני בצד אחד, בצד שני, בצד אחד, בצד שני. מצד אחד, כל האמפתיה שלי היא עם סבלם של האנשים באוקראינה. אני מעריצה את הפטריוטיזם שלהם, והכי מעריצה את היהודי משלנו, הנשיא זלנסקי. מצד שני, אני לא בדיוק יכולה להגיד שאני מזדהה ומרחמת על העם האוקראיני ועל אוקראינה. גרתי 40 שנה ברוסיה של ברית המועצות, כל החברים שלי ומה שנשאר מהמשפחה נמצאים במוסקבה ובסנט פטרסבורג".

מרלין גרייבסקי: "אנחנו צריכים לחשוב קודם כל על הביטחון הלאומי שלנו. שם יש סיפור של גאווה לאומית, זה לא קשור אלינו" (צילום: אלבום פרטי)

המלחמה נוראית בעיניה. "לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות במאה ה-21", היא אומרת, "חשבתי ש-או-קיי, פוטין עושה את המשחקים שלו על המערב, הוא לא יתחיל מלחמה. אבל טעיתי. זה בהחלט ממש נוראי. יש מילה מקסימה ברוסית שמתאימה לפוטין, 'פחן'. זה אומר, בסלנג, כמו ראש מאפיה. הוא מין גאון טקטי, אבל הוא מתעלם מכל החוקים האוניברסליים, יש לו מערכת חוקים משלו, שונים מהחוקים שלנו. אני חושבת שזה מה שהרבה רוסים חושבים על פוטין, וזה גם מה שאני חושבת".

ובכל זאת, קשה לה להבין איך אפשר להזדהות אוטומטית עם אוקראינה. "כשצפיתי בטלוויזיה בהפגנה הענקית הזו שהייתה בתל אביב הזדעזעתי", היא מספרת. "ראיתי על פוסטרים מילים גסות בשפה שלי, שפה כל כך עשירה ויפה, ראיתי הזדהות עם עם שפגע במשפחה שלי, עם עם שיש בו הרבה אנטישמיות. עם מי אתם מזדהים, עם העם של בוגדן חמלניצקי?

"אני לא מבינה את אלה בטלוויזיה שאומרים 'צריך להיות בצד הנכון, עדיין לא עשינו ככה וככה כדי לתמוך באוקראינה'. אנחנו צריכים לחשוב קודם כל על הביטחון הלאומי שלנו. שם יש סיפור של גאווה לאומית, זה לא קשור אלינו.

"אבל מצד שני, יש שם כמובן גם בני אדם", היא מסייגת, "אני לא יכולה להזדהות עם כולם, אבל יכולה להזדהות עם אנשים טובים שסובלים. אישית אני יותר מזדהה עם היהודים והישראלים שלא יכולים לצאת משם, ויותר מטריד אותי איך זה משפיע עלינו ועל המזרח התיכון".

לדעתה, הבעיה אינה בעיה של רוסיה נגד אוקראינה, אלא משבר עולמי. "זו תוצאה של אמריקה ואירופה חלשות. אני חושבת שיש הרבה אשמה על המערב. היחס של ארצות הברית ושל אירופה כלפי רוסיה מאוד מתנשא".