ולנטינה פרובי, פסיכולוגית וראש האגודה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) באוקראינה, עוסקת בימים האחרונים בסיוע לתושבי אוקראינה שנקלעים למצבי לחץ, חרדה וטראומה בעקבות הפלישה הרוסית, שאת חלקם היא חווה גם בעצמה. הטיפול באחרים נותן לה כוחות להתמודד. "כשאני שמה את ה'קסדה' הזו של החיילת בשדה הנפשי, אני מרגישה יותר חזקה, יותר בעלת תועלת", היא מספרת בשיחה עם 'דבר', "לספק את הפעילות שאת טובה בה, עוזר לך להתמודד טוב יותר עם הסיטואציה הקשה הזו".

בראשון השבוע פרסמה פרובי סרטון באנגלית, בו הצטלמה בתחנת רכבת עמוסה בעודה מנסה להימלט מלביב לפולין עם ילדיה, בניסיון לשקף לעולם את הפאניקה והבהלה שמתחוללים כעת בקרב הציבור האוקראיני. לדבריה, להקשבה, אמפתיה ותמיכה רגשית יכולות לחזק משמעותית את יכולת ההתמודדות של הפרט עם המצב, אך הדבר החשוב ביותר שהמטפלים יכולים להציע כעת לאנשים, הוא תקווה.

איך את חווה את ימי הלחימה?
"הייתי מודאגת מאוד מכל ההתרחשויות בקייב, אז כבר לפני שבועיים לקחתי את הילדים שלי, ממש הוצאתי אותם מבית הספר, ונסענו לאמא שלי בלביב, בצד המערבי של אוקראינה.

"זה מאוד מאתגר להיות אמא בסיטואציה הזו. לפני 2008, כשהבן הבכור שלי נולד, תמיד הייתי בלב העניינים. הייתי פעילה פוליטית, הפגנתי בהפגנות "המהפכה הכתומה" ב-2004 כסטודנטית, אבל כשאת נהיית אמא את מתחילה להיות יותר זהירה. הילדים הופכים להיות העדיפות העליונה, וכשיש איום, את רוצה להביא אותם למקום בטוח. בלי הילדים, לא הייתי מגיעה לפה.

"במיוחד שבעלי נשאר שם, בקייב, כדי לטפל בהוריו המבוגרים. זה מאוד קשה שהוא לא פה איתנו, אנחנו דואגים לו מאוד. אבל אנחנו מנסים להישאר אופטימיים, הוא בטוח, ושולח לנו סלפי עם החתול. ככה אנחנו יודעים שהכול בסדר.

"ביום הראשון של המלחמה, לפני חמישה ימים, הפציצו שדה תעופה ובסיס צבאי מחוץ לעיר. שמענו את הפיצוצים, ושמענו אזעקות כל היום והיינו במקלטים. מאז, לא היו תקיפות. אני לא יכולה להעז להגיד שלא בטוח פה ביחס למה שקורה בקייב, או בחרקיב, או בקרב אזרחים אחרים בכל רחבי המדינה."

מה חווים אנשים באזורים אחרים?
"יש אזורים שנמצאים במלחמה כבר שמונה שנים, במזרח, באזורי המחוזות הבדלניים. החברה הכי טובה שלי למשל, שהיא גם קולגה, עזבה ממש לפני כמה שנים את הדירה החדשה שלה עם הילדים, שהיו בגיל של הילדים שלי היום, עם שתי מזוודות, והם ברחו מהמזרח לקייב. אני מרגישה כל כך רע בשבילה, כי היא בדיוק התחילה להתייצב ולבנות חיים חדשים בקייב. עכשיו היא נאלצה לברוח שוב.

"לאורך השנים הרבה אנשים נאלצו לעזוב את המזרח. את דונייצק, את לוגנסק, ועוד. חיילים מתו שם, חיילים חזרו עם פוסט טראומה, ילדים איבדו את ההורים שלהם. כבר שנים שאנחנו עובדים גם עם אזרחים וגם עם חיילים משם, בבתי חולים שם, זו טראומה אוקראינית שחוזרת על עצמה. גם סבתא רבא שלי ספרה לי איך היא הייתה צריכה לברוח מהמקום שלה למקום בטוח, איך היא שמה את כל הדברים שלה בשמיכה וסחבה אותם על הגב, עם ילד בן שנה וסבתא שלי שהייתה בת שלוש, ואיך הם איבדו את הבן הקטן."

ניסיתם לצאת מהמדינה?
"חברה שלי מספרד מכירה אנשים בפולין שהציעו לנו להגיע לשם, וממש אתמול ניסינו לנסוע לפולין ברכבת. לא הצלחנו לעלות לרכבת, בגלל שהיה כל כך מלא. לא הצלחנו להיכנס אחרי ששתי רכבות בוטלו, חיכינו להן חמש שעות יחד עם מאות, אם לא אלפי אנשים.

"הילדים שלי לא תינוקות, אבל הם עדיין קטנים. הקטן שלי בן 10 והגדול בן 13. היה כל כך קר, אבל הם היו מאוד נחושים שנצליח להיכנס לרכבת, ולא הסכימו לרדת לפנים התחנה, מתחת לאדמה, כדי להתחמם במשך שעות, כדי לשמור על המקום שלנו ברציף. אחרי שחיכינו בחוץ במשך שעתיים, הם נשברו ואמרו שהם לא יכולים יותר לשאת את הקור. אז נכנסנו פנימה, ולא הצלחנו לעלות לרכבת. אבל היו אנשים שחיכו שם, ככה, כל הלילה."

"אנחנו מנסים לגייס את כל הכלים שיש לנו כדי לעזור לאנשים בפן הרגשי והנפשי"

מה אתם, הפסיכולוגים והמטפלים באוקראינה, עושים בימים אלה?
"אין משהו ממש מאורגן. אנשים פשוט עושים מה שהם יכולים, יורים לכל הכיוונים ומנסים לאזן.

"חלק מהקולגות שלי מנסים לתמוך, חלק תורמים כסף. יש כאלה שמרגישים שהם חייבים ללכת לצבא ולעזור פיזית בלחימה, הרבה מאוד מהחברים שלי עשו את זה. הרבה גם הלכו להצטרף ממש כפסיכולוגים לפלוגות לוחמות. אנחנו מנסים לגייס את כל הכלים שיש לנו כדי לעזור לאנשים, אזרחים וחיילים, בפן הרגשי והנפשי, כמה שאנחנו יכולים.

"אני אישית עובדת בשגרה כפסיכולוגית חינוכית במסגרות לימודיות. אז כמובן שכל התכניות החינוכיות שאני עושה נפסקו. השבוע היתה אמורה להיות לי תכנית עם קבוצה על מיניות, וכמובן שזה לא ממש מתכתב עם המצב. אז עכשיו אני וכמה מהקולגות שלי מנסים להנגיש לציבור מידע לגבי התמודדות רגשית, ולהפיץ כמה שאפשר את הפרטים שלנו, שאנשים יוכלו ליצור איתנו קשר במקרי הצורך, בטלפון, בזום, כדי לעזור לאנשים להתמודד נפשית עם המצב."

את מרגישה צורך בתמיכה שלכם כמטפלים?
"אני מרגישה שזה מאוד נחוץ. לפעמים התמיכה הפשוטה, ההקשבה, אפילו רק לשמוע איזה קול רך, איטי וקשוב, יוצרת השפעה עצומה על המערכת הפנימית שלנו. הדברים הקטנים יכולים להיות מאוד משמעותיים, ואנחנו צריכים להנגיש אותם כמה שיותר.

"העזרה שאנחנו נותנים עכשיו היא לא ממש עזרה של מטפל מקצועי למטופל שסובל, זה יותר עזרה נפשית שניתנת בין שווים, בגובה העיניים. חלק מהאנשים גם עובדים על לתת פשוט טיפים יעילים להתמודדות עם המצב או להתמודדות עם הילדים במצב הזה, עושים קלפי התמודדות, איך אפשר מיידית להתמודד עם קשיים שונים."

באילו מצוקות את נתקלת בקרב הציבור שאת מסייעת לו?
"יש טווח גדול של רגשות. לאנשים, בפן הרגשי, יש ציר שלם של תגובות, בהתאם למערכת הרגשית שלהם, לאינסטינקטים שלהם, לחוויות שלהם ולמנגנוני ההתמודדות.

"זה נע ממקרים של לחץ וסטרס, חוסר יציבות בעקבות המצב הלא יציב, ועד למקרים אצל הפגיעים יותר, של התמודדות עם התקפי חרדה, טראומה ולפעמים גם פוסט טראומה, מחשבות טורדניות.

"הרבה פעמים יש גם תגובות גופניות ללחץ. אני אישית חווה כאלה. אתמול בלילה למשל ישנתי רק שעה אחת, כי לחץ הדם שלי ממש עלה, והלב שלי התחיל לדפוק מהר, ואני לא אדם מאוד חרדתי. אבל עדיין הגוף מגיב ללחץ. כדי להתמודד עם זה צריך יציבות, תמיכה."

אבל מה עושים עכשיו, כשאין יציבות?
"אני חושבת שהצורך הכי חשוב בנו הוא הפצת התקווה. תקווה היא משהו מאוד מרכזי שעוזר לאנשים לשרוד.

"בימים האחרונים אני אומרת לקולגות שלי שגם אנחנו חיילים, רק בשדה של ההתמודדות הנפשית. אמנם זה לא כמו שמגייסים רופאים ואנשי בריאות לצבא בזמן מלחמה, אבל אנחנו מרגישים שגם אנחנו מגויסים בצורה מסוימת, מתוך העמדה האתית שלנו."

"היציאה לפעולה והעזרה לאחרים היא תמיד טובה יותר מלהיות תקועה ולהרגיש חסרת אונים"

איך את מרגישה כאשת מקצוע, מטפלת, שחווה בעצמך את האירוע הטראומטי הזה יחד עם כולם?
"כשאני שמה את ה'קסדה' הזו של החיילת בשדה הנפשי, אני מרגישה יותר חזקה, יותר בעלת תועלת. לספק את הפעילות שאת טובה בה, עוזר לך להתמודד טוב יותר עם הסיטואציה הקשה הזו. היציאה לפעולה והעזרה לאחרים היא תמיד טובה יותר מלהיות תקועה ולהרגיש חסרת אונים.

"אנחנו גם מנסים יחד גם לתמוך אחד בשני. אנחנו נפגשים, בעיקר בזום, במסגרת האגודה באוקראינה, ויש הרבה נכונות מצד הקולגות שלנו בעולם לעזור. אתמול דיבר איתנו בזום פול סלקובסקיס, ראש האגודה בבריטניה לשעבר ודמות מוכרת בעולם הפסיכולוגיה וה-CBT. הוא נתן לנו המון כלים ומידע וייעץ לנו איך להתמודד עם החרדה, חלק איתנו את החוויה שלו בהתמודדות עם אבא שלו, שגם חווה טראומה ממלחמה.

"אנחנו פונים להרבה ארגונים פסיכולוגיים וטיפוליים מחוץ לאוקראינה לעזרה, גם מבחינת התנדבות, וגם כדי שיעשו לובי וינסו לתווך לממשלות שלהם כדי שישלחו כמה שיותר עזרה, גם לצבא וגם לאזרחים במישור הנפשי ובמישורים נוספים. אנחנו מקבלים הרבה תמיכה מאירופה, וגם מהאגודה שלנו בישראל."

"אני דואגת לילדים, שנתיים לא היו לימודים סדירים"

עם מה את חושבת שתמשיכו להתמודד בימים הקרובים, ואולי בעתיד הרחוק יותר?
"אף אחד בינתיים לא יודע בעצם איך הכל ייגמר, או מתי, אז קשה להגיד דברים עכשיו.

"אבל אני חושבת שישראלים יודעים טוב מאוד שפוסט טראומה, PTSD, זה מצב מאוד נפוץ בטווח הארוך במקרים כאלה. כמובן שלא כולם חווים את זה, זה מאוד תלוי בנפש, בתמיכה, באישיות ובביולוגיה של כל אחד, אבל אני בטוחה שנצטרך להתמודד עם זה.

"חוץ מזה, כבר שבועיים אין בתי ספר בכל אוקראינה. כל זה מגיע אחרי הקורונה, כשלא היו לימודים סדירים במשך כמעט שנתיים, ותלמידים מפסידים בית ספר שנתיים. אני לא יודעת מתי יהיו לימודים, איך הם יחזרו, ואני דואגת מאוד למערכת החינוך, לילדים האישיים שלי ולעתיד שלהם, אני חושבת שזה נזק עצום.

"אבל בכל זאת, אני חושבת שיש הרבה אור. אני רואה הרבה תמיכה גם מהעולם וגם בתוך החברה האוקראינית. האור הזה בהיר מאוד בחושך הכי גדול, ויש הרבה אור שנראה למרחקים."