השבטים הצ'צ'נים התיישבו במשך מאות שנים בצפון חבל הקווקז, בגבול שבין רוסיה לאזרבייג'אן, ונחשבו לאויבים מרים של האימפריה הרוסית. הסכסוך ביניהם נבע מהרצון הרוסי להתרחב לכיוון טורקיה שנתקל בהתנגדות קשה של הלוחמים בחבל. הבחירה של השבטים המקומיים להתאסלם נובעת בין היתר מההתנגדות לדיכוי הרוסי שהשתמש בהתנצרות שבטים ככלי להתרחבות.

בגלל היסטוריית המאבקים שלהם בשליטי האזור ונחיתותם המספרית, קינן בקרבם אתוס לוחמני שהפך לחלק בלתי נפרד מהזהות שלהם. ברוסיה עצמה, המילה צ'צ'ני משמשת כתיאור ללוחם ללא מעצורים שלא מפחד להשתמש בטכניקות לחימה "לא מקובלות".

לאורך כל המאה ה-20 הצ'צ'נים לא הפסיקו להילחם. בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, בין 1921-1917, הצ'צ'נים נלחמו בבולשביקים, במלחמת העולם השנייה נלחמו נגד הנאצים, אבל אחריה הואשמו על ידי שליט ברית המועצות יוזף סטאלין בבגידה, והפכו לקורבן למהלך גירוש בכפייה לקזחסטן, שהביא, לטענת חוקרים, למותם של כ-60% מהם. הפרלמנט האירופי הכיר לפני עשור בגירוש זה כרצח עם.

הצ'צ'נים ורוסיה שלאחר ברית המועצות

בשנות ה-60 הורשו הצ'צ'נים לחזור לקווקז, ועם פירוק ברית המועצות החלו במהלך חד צדדי להכרזת עצמאות. המהלך לא התקבל בעין יפה על ידי הקרמלין ונשיא רוסיה דאז, בוריס ילצין, ששלח את הצבא ב-1994 לדכא אותו.

הרוסים נחלו כישלון צבאי צורב, הטנקים והמשוריינים לא יכלו ללוחמה הצפופה ברחובות גרוזני, בירת צ'צ'ניה. הצ'צ'נים הביאו למותם של כאלף חיילים רוסים וגרמו לנסיגתם מהאזור. רק במלחמת צ'צ'ניה השנייה, שהחלה ב-1999 בהובלת המנהיג הצעיר ולדימיר פוטין, הצליחה רוסיה להשתלט על האזור, וצ'צ'ניה הוכרזה כרפובליקה אוטונומית בפדרציה הרוסית.

אחרי יותר מעשור של לחימה ופיגועי טרור בחבל הקווקז וברוסיה, ועלו בחייהם של אלפי חיילים רוסים ועשרות אלפי חיילים ואזרחים, בצ'צ'ניה עלה מנהיג חדש, נאמן לקרמלין, בשם אחמד קדירוב. שלטונו לא נמשך הרבה, והוא נהרג בפיצוץ מטען חבלה ב-2003, אבל ב-2007 ירש אותו בנו, רמזאן, מנהיג צעיר ונערץ שכונן מערכת יחסים חמה וקרובה עם פוטין שנמשכת עד כה.

במשך כשני עשורים הצטברו אלפי עדויות להפרת זכויות אדם ברפובליקה הקווקזית, ובראשן רדיפה שיטתית, כליאה במחנות ריכוז ורציחתם של להט״בים, פעילות פמיניסטיות, מתנגדי שלטון ועיתונאים. למרות כל זאת, פוטין וקדירוב המשיכו לנהל מערכת יחסים מתוקשרת שמלווה בצילומים תכופים של השניים בקרמלין וארמון המלוכה של קדירוב בגרוזני.

מיהם הלוחמים של קדירוב?

כחלק מהסכם האוטונומיה של הרפובליקה הצ'צ'נית, הורשה לה לבנות כוח צבאי מוגבל עם מכסות גיוס קבועות לצבא הרוסי. עם עלייתו לשלטון, החל קדירוב בהקמתה של מיליציה צבאית בשם "הקדירובציי", מעין יחידת קומנדו שנודעת בשיטות פעולה אכזריות שמזוהות עם ארגוני טרור כמו דאעש, ובהן לחימה עם סכינים וחרבות, עינויים של מתנגדי שלטון ושבויים והוצאות להורג מתוקשרות.

נוסף על כך, אחת הדרכים שבהן קונה קדירוב את המשך תמיכתו של הקרמלין, הן בהכרה סמלית והן בדרישותיו הפיננסיות, היא באמצעות השתתפות בכמה עימותים צבאיים לצד רוסיה בשנים האחרונות, בהן המלחמה בגיאורגיה, סוריה ואף בכניסתן של המיליציות לתוך חבל דונבאס בסתיו 2014, מהלך שהכריע את הקרבות בשטח לטובת הרוסים והסב נזקים גדולים לכוחות האוקראיניים.

במקרה האחרון, כוחן של המיליציות התבלט במיוחד, שכן פוטין, שהכחיש לאורך כל השנים את מעורבות הצבא הרוסי בחבל, טען שנוכחותן של המיליציות לא בשליטתו, אין להן שום קשר לצבא הרוסי והן מגיעות לשטח ביוזמתו של קדירוב. האחרון לא הכחיש את הדברים, ואמר כמה פעמים שמדובר במחווה לפוטין ולעם הרוסי.

מה עושים הלוחמים של קדירוב באוקראינה?

לפי פרסומים שונים, בהם התבטאויות של קדירוב עצמו, יש כמה מאות (בין 300 ל-500) לוחמים צ'צ'נים באוקראינה כיום. כמה עדויות של הצבא האוקראיני מעלות שהצ׳צ׳נים נצפו בקרבות על העיר מריופול במזרח המדינה, דצמודה לגבול עם דונבאס הרוסית.

לפי עדויות נוספות שלא אומתו, חיילי המיליציה הגיעו עד לקייב, והוטלה עליהם משימה להרוג את הנשיא, וולודימיר זלנסקי. האחרון התייחס אליהם בעצמו בנאום השבוע, וטען שקדירוב נתן הוראה לאנשיו להורגו. בסרטון רשמי שפרסם המשרד של קדירוב בשישי האחרון, צולמו אלפי לוחמים ברחבה במרכז גרוזני, ומולם נאם קדירוב על כך שהוא מוכן לשלוח אותם להילחם נגד האוקראינים בדונבאס.

סדר הגודל של כוחות קדירוב מתגמד לעומת 200 אלף החיילים שרוסיה הציבה לגבולות אוקראינה, אבל אלפי ההתייחסויות ל'קדירובציי' ברשתות החברתיות באוקראינה בשבוע האחרון מעידות על כך שעצם קיומם מהווה מעין לוחמה פסיכולוגית שנועדה להטיל טרור באזרחים והחיילים האוקראינים. הכל כחלק ממאמצים של רוסיה לנהל מערכה "היברידית", לחימה משולבת בהפצת דיסאינפורמציה מכוונת, שנועדה להגביר את תחושת הפאניקה, הכאוס והחרדה.