אחת הפסקאות הפותחות במצען של חד"ש והרשימה המשותפת מציינת כי הרשימה המשותפת היא התשובה לניסיונות ההדרה של הציבור הערבי מהזירה הפוליטית וכי הקמתה מהווה נקודת ציון בתולדות העשייה הפוליטית והפרלמנטרית של הציבור ערבי-פלסטיני בישראל.

כשההחלטה על החרמת ההלוויה של שמעון פרס עוד מהדהדת והדיון הציבורי בעניין מסרב לגווע, אני תוהה אם מישהו מראשי הרשימה המשותפת חזר אל אותה פסקה ובחן שוב את אחיזתה במציאות. כמי שמתיימרים "..לבטא את אחדות המאבק של הציבור ערבי-פלסטיני מול השלטון…ואת שותפות המאבק עם הכוחות היהודיים שנאבקים נגד הכיבוש…" הם פספסו בענק ונוכחנו לגלות שהמרחק בין אחדות ושותפות ובין חרם גדול אף יותר מהמרחק בין המעון הרשמי בבלפור ובין המוקטעה ברמאללה, גם אחרי שלוקחים בחשבון את גדר ההפרדה שעומדת ביניהם.

שנה וחצי אחרי הסירוב העיקש של הרשימה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מפלגת מרצ, נדמה שהאכזבה שוב שוטפת את מחנה השמאל, רק שהפעם מדובר בצונאמי שתוצאותיו עדיין לא ברורים, אבל סימניו כבר ניכרים היטב בשיחות סלון וברשתות החברתיות.

לכולנו זכורה היטב אמירתו של ראש הממשלה נתניהו על הערבים שנוהרים בהמוניהם לקלפי. בכולנו עדיין עוברת צמרמורת כשאנו נזכרים בה (ובצדק), אבל החרמת ההלוויה היא ה"ערבים הנוהרים" של הרשימה המשותפת – שתיהן מדירות ציבור שלם מלקחת חלק בפעילויות לאומיות שבבסיסן עומדות תחושות קירוב ושייכות, שתיהן התקבלו כנראה תחת לחצים כבדים ובלי לקחת בחשבון את ההשלכות וכנראה שדווקא בגלל זה – שתיהן הפסידו לפוליטיקה הקטנה.  אותה פוליטיקה שהציבור הערבי כל כך רוצה לשנות ולשם כך העניק לרשימה המשותפת מנדט ענק בדמות שלושה עשר חברי כנסת. דווקא בתקופה בה השסעים גדלים, הגזענות מרימה ראשה לעיתים קרובות מידי, הלך הרוח הציבורי הולך ומקצין, נראה שחברי הרשימה המשותפת עסוקים מאוד בסיום הסכסוך, רק שבמקרה הזה – בסכסוך הלא נכון.

במקום לראות את התמונה הגדולה, ולא רק כקלישאה, אלא כהזדמנות להביא את ההר אליהם, לשים מאחור את הפנקסים (האדומים) והפנקסנות ולפעול למען הציבור שבחר בהם אל מול מנהיגי העולם, התרוצץ ח"כ עודה בין אולפני הטלוויזיה כדי להסביר את ההחלטה האומללה שהשאירה אותו בבית. במקום לנצל את ההזדמנות להפסיק להתקרבן, להסתכל אל העתיד, לחפש בו טוב משותף ולהתמודד עם ההשלכות אם יהיו, נשלחו יועציו אל תחנות הרדיו כדי להסביר למה הציבור הערבי בעצם בוחר שלא יתייחסו אליו כשווה בין שווים.

דמיינו לרגע את ח"כ עודה עומד בחלקת גדולי האומה לצד אבו מאזן. גם בלי מילים הם היו מבהירים כי כולנו פה יחד כדי להישאר, מייצגים את שני העמים בשתי המדינות שצריכות להמשיך להתקיים זו לצד זו, מנכיחים את המשך הכיבוש ואת הצורך לעשות כל שביכולתנו כדי לסיימו.

בביקור האחרון של ח"כ עודה אצל מרואן ברגותי, המרצה מאסר עולם בכלא הישראלי, הוא הזכיר את נלסון מנדלה ואף ציטט בדף הפייסבוק שלו את מוקיריו של מנדלה כאומרים ש"טרוריסט בעיני צד אחד, הוא לוחם חופש בעיני הצד השני". ממש אותו נלסון מנדלה, דרך אגב, היה זה שקיווה ש"הבחירות שלך ישקפו את התקוות שלך ולא את הפחדים שלך", אבל כנראה שמה שנכון עבור מרואן ברגותי של אפריל 2015 אינו נכון עבור שמעון פרס של ספטמבר 2016.

הפוליטיקה הקטנה שוב ניצחה במערכה. זה עדיין לא מאוחר לגרום לה ביחד להפסיד בקרב.