משני צדי כביש S12, המוביל מלובלין לכיוון העיירה אמוצ'ה, שטחים פתוחים, חשופים. הנסיעה מונוטונית, מהירה ובדרך חולפים בעיקר על פני משאיות ואוטובוסים שבימים רגילים מסיעים תיירים. גל הקורונה שפגע, ועדיין פוגע בפולין קשות (עם יותר מ-111 אלף נפטרים) הרס את שוק התיירות, ואת מושבי האוטובוסים ממלאים, מאז שבת האחרונה, עשרות-אלפי פליטים, שחוצים את הגבול מאוקראינה המותקפת, ובדרכם למקום מבטחים זמני מנופפים לפולנים הרבים שהתגייסו לסייע.

הדרך מוורשה לגבול אוקראינה עוברת בלובלין. הדרך מונוטונית, מהירה (צילום: דוד טברסקי)

הפולנים מעמיסים את מכוניותיהם הפרטיות במגוון מצרכים נחוצים – מחומרי חיטוי ואנטיביוטיקה עד פדים, טמפונים וצעצועים לילדים. "יש פה התגייסות כלל לאומית לטובת האוקראינים", אומר ל'דבר' אדם קורן, מדריך תיירים שהפך, בהתנדבות, את מכונית הפז'ו הכחולה שלו למונית שמסיעה פליטים.

קורן מוביל מצרכי חירום שהוא רוכש בוורשה, עיר מגוריו, את חלקם קיבל מישראל, ונוסע כשלוש שעות עד לאחד ממעברי הגבול עם אוקראינה. במושבים האחוריים במכונית שלו ערמות של גלילי נייר טואלט, מזון לתינוקות ומסכות קורונה. את המצרכים הוא מוסר במעברי הגבול, ולוורשה הוא חוזר עם פליטים. "הקורונה גרמה לאבטלה שלי", הוא אומר, "ולכן יש לי הרבה זמן להתנדב. אבל אני מוצא גם הרבה זמן לעזור, פשוט כי צריך לעזור".

אדם קורן (מימין) ותומר שמש ליד הוואן של שמש העמוס במצרכים. "יש פה התגייסות כלל לאומית לטובת האוקראינים" (צילום: דוד טברסקי)

"בדרך כלל מה שצריך במקומות כאלה", אומר תומר שמש, "הוא מוצרי היגיינה וחיתולים, פחות מזון". כמנכ"ל שינוע חברתי ובעל כמה ארגוני סיוע בחירום, הפועלים בישראל ומחוצה לה, הוא השאיר בבית ארבעה ילדים, הגיע לפולין, העמיס את הוואן שלו בציוד רפואי והגייני, ונוסע לגבול. "בכל מקום שיש מצוקה", הוא אומר, "ניתן למצוא פתרונות".

"זה היה הלם מוחלט, מוחלט אני אומר לך!"

אנחנו ממשיכים לנסוע ועוצרים בתחנת דלק איפשהו באמצע הדרך בין וורשה לגבול אוקראינה. ככל שמתקרבים לגבול ניכר המחסור בדלק. בתחנה הזו אזל כבר בשעות הצהריים המוקדמות אוקטן 98. חלק מהתחנות האחרות מושבתות.

תורים בתחנות הדלק שהולכות ומתרוקנות מבנזין (צילום: דוד טברסקי)

בפינת העישון עומדת קבוצת גברים, פועלי בניין אוקראינים שהמלחמה תפסה אותם מחוץ למולדת, ועכשיו הם עושים את דרכם חזרה. "אנשים מוכנים לעבור ימים שלמים בפקקים", אומר דמיטרו רלצקו, פועל בניין שחוזר משבועיים עבודה בוורשה. הוא אינו מפחד לחזור ומוכן להתגייס במידה ויקראו לו. "זה היה הלם מוחלט, מוחלט אני אומר לך! לא האמנתי, בחיי, לא האמנתי שתתחיל מלחמה, מי יכול בכלל להאמין לדבר כזה?!"

בחור אחר בקבוצה, בוגדן, חוזר ללביב, עיר מגוריו, מביקור אצל אחיו בוורשה. "אם יגידו לי להיות לוחם אהיה לוחם", הוא אומר, "אם להתנדב לסיוע, אז אסייע. אוקראינה זה הבית שלי. אי אפשר לקרוא למה שקורה לנו בשום מילה אחרת פרט לאסון. אבל אצלנו עדיין לא יורים ויש לי תחושה שזה יסתיים, שרוסיה תתקפל".

שלט הכוונה לנקודות איסוף לפליטים. "הפולנים הבינו לפני כולם את הסכנה הזו שקוראים לה רוסיה של פוטין" (צילום: דוד טברסקי)

ככל שמתקרבים לגבול האוקראיני תנועת המשאיות והאוטובוסים גוברת. לצד הדרך תחנות לאיסוף ציוד עבור הפליטים, שלטי הכוונה בשתי שפות עם דגלי אוקראינה, מכוניות עם דגלי אוקראינה צופרות לכל אוטובוס עם פליטים שעובר במסלול הנגדי. ברדיו מספרת השדרנית על הפגזות כבדות על העיר חרקיב והפגיעה במגדל הטלוויזיה של קייב.

"הפולנים הבינו לפני כולם את הסכנה הזו שקוראים לה רוסיה של פוטין", אומר קורן, כשאנחנו עוברים את הצומת הפונה לבלץ – מקום שבעבר עמד בו אחד ממחנות ההשמדה הגדולים של הנאצים. הרדיו מנגן ברקע את If you tolerate this, than your children will be next של המאניק סטריט פריצ'רס. "הסולידריות שלנו עם האוקראינים מלאה", מוסיף קורן, "הרבה פולנים מרגישים היום שאם דבר כזה יקרה פה, פולין תישאר לבד".

"ישנו, לא ישנו, באוטו, בכפור. קשה להגיד שאכלנו"

מתנ"ס בעיירה חרבנה, כחצי ק"מ מהגבול, הפך למתחם קליטה של פליטים. מבנה חדיש ממוקם בחניון של עיירה מזרח אירופאית טיפוסית, שהפכה בין לילה לתחנת מעבר של עשרת אלפים פליטים ביום.

פליטים שרק הגיעו למתחם הקליטה בחרבנה. "אנחנו שמים את ההיסטוריה בצד. יש פה אפשרות לעשות מעשה אנושי" (צילום: דוד טברסקי)

אדם ופיטר פרמבוביץ', אחים, הגיעו מוורשה למתחם, "פשוט כדי לעזור", הם אומרים. להביא חפצים ולאסוף פליטים. "אנחנו שמים את ההיסטוריה האוקראינית-פולנית הצידה, כי יש פה אפשרות לעשות מעשה אנושי", אומר פיטר, ומזכיר שלא תמיד כך נראו היחסים בין הצדדים.

לקראת הערב הם לוקחים משפחה שהגיעה ממזרח אוקראינה – אם ושתי בנותיה, שיעברו לדירה זמנית בוורשה. "האם בהצפה רגשית", אומר קורן, "תוצאה של המון לחץ מהנסיעה הארוכה עם הילדות, והן דווקא רגועות למדי, אפילו חייכניות".

מחסן לאיסוף מזון בעיירה חרבנה. אפשר גם להישאר לישון לילה במתחם הקליטה (צילום: דוד טברסקי)

מערך הקליטה מתנהל בסדר ובלבביות יוצאת מגדר הרגיל, למרות הכאוס שברקע. אנשים שמגיעים למקום בנסיעה קצרה ממעבר הגבול יכולים להישאר לישון לילה, וכפי שקרה עד כה, במהלך היום מישהו ימצא אותם וייקח אותם לאחת הערים הגדולות במדינה, או אפילו מעבר אליה.

"המטרה שלנו היא להגיע לקלן שבגרמניה", אומרת סבטלנה, אם לשני ילדים, שהגיעה איתם למתחם רק לפנות ערב. היא עדיין מזועזעת מהמסע. "פגשו אותנו בכזו לבביות, הביאו לנו אוכל, משחקים לילד. זה מרגש", היא אומרת, כשהם יושבים לצד שולחן האוכל שנפתח מחוץ למתנ"ס.

בצד, פס הגשה עשיר במגוון מטעמים: חזה עוף על הגריל, תירס חם, מרק וצ'יפס. הטון האופטימי שלה לא מצליח להסתיר את הסיוט שעבר עליה ועל הילדים מאז יום חמישי, כשעיר מגוריהם החלה להיות מופצצת בפגזים רוסיים. "ירדנו למקלט", היא מספרת, "היה שם צפוף, ובשלב מסוים העיפו אותנו ועברנו למקלט אחר. ברגע של ייאוש כבר רציתי פשוט לחזור הביתה. שאלתי את בני מה עושים, והוא אמר לי: 'אמא, נוסעים למערב'".

את הנסיעה למערב היא מתארת כסיוט. שעות ארוכות בפקקים, בתורים, פחד מהפצצות. "ישנו, לא ישנו, באוטו, בכפור. קשה להגיד שאכלנו, ועכשיו אין לי מושג משום דבר. מעולם לא הייתי פה", היא מתוודה בחיוך. את נתיב היציאה לגרמניה הצליחה להשיג דרך אחיה, כומר בקייב, שנשאר בתפקידו כדי לעזור לעניי העיר. גם בעלה, שעובד בשירות כוחות הביטחון האוקראיניים, וממלא משימות מלחמתיות מאז 2014 , נשאר מאחור. "חוקי הצבא לא מאפשרים לנו לדבר", היא אומרת, "אם אני רואה שהטלפון שלו דולק, סימן שהוא חי, זה מספיק טוב לי".

האחיות יוליה (מימין) וז'ניה קנדרצ'יבה. יוליה הגיעה מהולנד לאסוף את אחותה שברחה מאוקראינה ברכבת (צילום: דוד טברסקי)

סמוך למתחם המזון, באזור החניה, יורדת מהאוטובוס בריצה, ז'ניה קנדרצ'יבה, היישר לזרועות אחותה, יוליה, שהגיעה מהולנד לאסוף אותה. הן לוקחות את התיקים במהירות, מעמיסות לג'יפ, ומתכוננות לנסיעה של יומיים. "נסענו שלושה ימים מזפרוז'יה במזרח אוקראינה", מספרת ז'ניה. "הרכבת נסעה בכוונה לאט ובשקט, כדי שהרוסים לא יעלו עליה. אפשר להגיד שהבריחו אותנו מהמולדת שלנו".

האוטובוס שהביא את ז'ניה קנדרצ'יבה למתחם קליטת הפליטים. "אפשר להגיד שהבריחו אותנו מהמולדת שלנו" (צילום: דוד טברסקי)

שתי האחיות נסעו כמעט שלושה ימים, בעולמות שונים, כדי להיפגש, לראות אחת את השנייה. "לא היה לנו אוכל", מספרת ז'ניה, "לא היו לנו מים, היה קר מאוד. ואחרי זה, בלביב, התורים הלא מסתיימים. מה עוד אפשר להגיד, אנחנו בהלם מהכול".

עם המזוודות ליד מדורות

עוד כמה דקות נסיעה מזרחה משם מגיעים לאזור הגבול. דווקא שם, ב-300 מטרים האחרונים לפני שמתחילה מדינה אחרת, שפוקד אותה האסון הגדול ביותר ב-80 השנים האחרונות, מתגלות הדקות הנצחיות של ההיסטוריה, במובן הרע של המילה. כאן רואים דברים שעליהם קראנו בספרים. צעקות ובכי של ילדים; קור חורף מזרח אירופאי; עשרות ניידות משטרה; אורות מהבהבים ותחושת לחץ מעיק וחוסר המנוחה, הנלווה לחוסר הוודאות הנורא בלילה פולני קר בתחילת מרץ.

במעבר הגבול. רק נכנסים, אין יוצאים. תנועה בלתי פוסקת של אוטובוסים וניידות משטרה (צילום: דוד טברסקי)

מחסום מעבר הגבול עולה ויורד, מכניס אוטובוס אחר אוטובוס, יש נכנסים, אין יוצאים. מונית שירות אחר מונית שירות. רק נשים. רק ילדים. יורדים לצד הכביש, בוכים. פורקים. אוכלים. ממשיכים הלאה, איכשהו לאנשהו.

מחסן ציוד חירום צמוד למעבר הגבול (צילום: דוד טברסקי)

לקראת שמונה בערב הטמפרטורה נופלת ל-5 מעלות, ולצד הכביש, במרחב הפתוח, נדלקות מדורות. פליטים יושבים לצד המזוודות שלהם, מנסים להתחמם עם משקה חם, שמגישים להם בחיוך מתנדבים שהגיעו מגרמניה, רומניה, איטליה ובריטניה. המתנדבים ושוטרים מסתובבים בין האנשים, מנסים לחלק עצות לאוזניים שקשה לומר שיש להם עוד גרם קיבולת להקשיב.

פליטים מתחממים באש מדורות. מתנדבים מגרמניה, רומניה, איטליה ובריטניה מגישים להם משקה חם (צילום: דוד טברסקי)

אולה ובתה ילנה ברחו מהעיירה יראמצ'ה במחוז איבנו-פראנקו, והגיעו למתחם הקליטה בחרבנה. "אני לא יודעת מה עושים עכשיו", אומרת האם, "אני לא יודעת לאן נלך" (צילום: דוד טברסקי)

לצד הגדרות המפרידות בין הכביש המהיר לשטח המדורות מתנוסס שלט עם דגל פולין ודגל האיחוד האירופי. אולי אסמכתא לכך שכאן לא תהיה מלחמה, לפחות עכשיו. לצד השלט עומדות האם אולה ובתה ילנה, שברחו מהעיירה יראמצ'ה במחוז איבנו-פראנקו. ביום רגיל, מרחק של כשעתיים נסיעה מהגבול. להן ארכה הדרך יותר מיומיים.

"ברוכים הבאים לאיחוד האירופי", אומר השלט הגדול ליד מחסום הגבול. לאן ממשיכים מכאן? (צילום: דוד טברסקי)

השתיים מחליטות לא להמשיך עם ההסעות, לעמוד לצד הכביש בתקווה לטרמפ שייקח אותן למרכז המדינה. כיוון שלא היו באזור מעולם, הן אינן בטוחות בדיוק מה לעשות. "אני לא יודעת מה עושים עכשיו", אומרת אולה, "אני לא יודעת לאן נלך". היא מביטה בשמים השחורים ומחייכת חיוך שאינו חיוך של שמחה. "אתה עיתונאי?" שואלת הבת ילנה, "אז תקשיב לי. תגיד לכל העולם שפוטין חוילו! (בתרגום חופשי: פוטין זבל). זהו, מה עוד יש להגיד?"

תחנת חלוקת אוכל. השלט אומר: "עזרה בחינם" (צילום: דוד טברסקי)