בלי לעצור במעבר הגבול, על רכבת ישירה מלביב, הגיעו אלכסיי סטלמוך ומשפחתו לעיר חלם בפולין, כ-50 ק"מ מהגבול האוקראיני. סטלמוך, פנסיונר טרי בן 61 מהעיר זפרוז'יה במזרח אוקראינה, קיבל אישור לצאת מהמדינה, שלא מאפשרת לגברים בני 18 עד 60 לעזוב אותה. במעבר, מתנדב גרמני צעיר העלה את כל משפחתו על מיני-ואן והביא אותם לכנסייה הבפטיסטית במרכז העיר. "ברחתי כי אני פוחד לחיי הנכדים שלי", הוא מספר. "הם בסך הכול בני 6, עלו לכיתה א', וגם שם הם לא באמת למדו בגלל הבידודים של הקורונה".

אלכסיי סטלמוך. "לקחתי מה שלוקחים לחופשה קצרה, רק בלי החופשה" (צילום: דוד טברסקי)

סטלמוך מעביר את הבוקר בשוטטות בכניסה לכנסייה, מסדר מחדש את הבלאגן במוח. הוא הגיע לפולין עם אשתו, שעוברת מזה שנה טיפול אונקולוגי, בנותיו ונכדותיו. הם החליטו לעזוב לפולין אחרי שהרוסים הפציצו את שדה התעופה בעיר והחריבו את מסלול הנחיתה. פניהם לאנטליה בטורקיה, שם עובדת בתם הבכורה. "אתה רואה את מה שאני לובש? זה מה שלקחתי: כמה גרביים, תחתונים וחולצות קלות, מה שבן אדם רגיל לוקח כשהוא יוצא לחופשה קצרה. רק בלי החופשה".

סטלמוך מספר שהוא לא דואג לעניינים הביורוקרטיים שקשורים בעזיבה: "מאז שעזבנו את הבית לא הוצאנו כסף". יש להם כבר כרטיס רכבת לוורשה, ומשם לא תהיה להם, לדבריו, בעיה לטוס לטורקיה. הכנסייה דאגה להם לאוכל ולינה. "בכנות, לפעמים עוברים קצת את הגבול בדאגה, אבל זה בסדר, אני מבין שאנשים באמת רוצים לעזור".

"העיר תחת אש, אבל אני דואג בעיקר לבריאותה של אשתי"

יותר ממיליון פליטים עזבו את אוקראינה, שבוע לתוך הלחימה, לפי עדכון של נציב האו"ם לענייני פליטים, פיליפו גרנדי. מאז שבת נמצאים בכנסייה יותר מ-300 אנשים בממוצע, רובם לא יותר מאשר לילה או שניים. המתנדבים במקום מסייעים להם, בעיקר בכביסה.

"מעולם לא חשבתי על תרחיש כזה שבו תהיה מלחמה", אומר סטלמוך, "נולדתי ברוסיה, גדלתי באוקראינה שישה עשורים ואני יודע שאחזור לשם. העיר תחת אש, אבל האנשים שלנו לא נכנעים. אבל אני לא דואג לכל הדברים האלו, היום אני דואג בעיקר לבריאותה של אשתי".

אולם הכנסייה הפך לאולם שינה (צילום: דוד טברסקי)

באולם קבלת הקהל בצדו של מסדרון צפוף, דוהרים ילדים על קורקינטים, והורים זועמים וטרוטי עיניים רודפים אחריהם ונתקלים במתנדבים, חברי הכנסייה, שהגיעו לעזור עם פולנים מהכפר, קתולים, שמביאים ארגזים מהסופרמרקט.

"אני עד עכשיו לא באמת תופסת את זה שאני בפולין"

בפינת היצירה יושבות על המעקה מירוסלבה קוחמץ ומילנה זיבילוק, שמשתייכות לכנסייה הבפטיסטית האוקראינית. במערב אוקראינה, ובמידה מסוימת גם במרכזה, חיה קהילה של יותר ממיליון וחצי מאמינים שמשתייכים לכנסייה הבפטיסטית. הבנות הגיעו לכאן לפני יומיים מהעיר לוצק, בהזמנתו של האב הנריק, שעומד בראש הכנסייה, מפעיל את מיזם הקליטה והזמין את הפליטים ללון  בכנסייה שלו. למרכז מגיעים מתנדבים בפטיסטים מכל רחבי אירופה.

"לקחנו בעיקר בגדים", צוחקת קוחמץ. "ארזתי את הכול בחצי שעה, זרקתי מה שהצלחתי למצוא בתוך שקיות סופר גדולות, תרופות, מסמכים, בגדים חמים. כאן הביאו לנו את כל שאר הדברים שלא הספקנו לקחת, שזה בעיקר מצעים ודברים לילדים". מאוחר בערב הן ייצאו לעיירה בפאתי ורשה. "אני לא יודעת בדיוק לאן אנחנו נוסעים. אולי דירה או אולם ספורט? אין לדעת".

מילנה זיבילוק, בת 6 (מימין), אמה אניה ומירוסלבה קוחמץ. "ארזתי את הכול בחצי שעה, זרקתי מה שהצלחתי למצוא: תרופות, מסמכים, בגדים חמים" (צילום: דוד טברסקי)

זיבילוק, שהגיעה עם בתה בת ה-6 מילנה: "אני עד עכשיו לא באמת תופסת את זה שאני בפולין. כל חיי גדלתי בלוצק. בבוקר חמישי שעבר התעוררתי, פיצוצים בשמיים, ושכן שצועק לי שמתחילה מלחמה. הסתובבנו מפה לשם. התלבטנו מה לעשות. התחילו לדבר על תסריטים שבהם חוליות טרור יגיעו לתוך העיר, יחטפו ילדים ויפוצצו את הבתים שלנו. זה הלחיץ אותי מאוד ובכיתי שעות.

"אחי ניגש אלי, הרגיע אותי, הלכתי לכנסייה שלי להתפלל. קראתי תפילות על כך שיגיע שלום ושאלוהים ישמור  עלינו, ישמור על בתי". זיבילוק ועוד כמה משפחות יצאו מהעיר במהירות בשבת בבוקר. "היינו בהלם. רק אחרי שכבר יצאנו, הבנו שהחדשות לא היו כאלו נוראיות כפי שתיווכו לנו. להיות רחוקים היום מהבית שובר את הלב, אז אנחנו מודים על מה שיש ומתפללים".

קוחמלץ: "שלושת האחים שלי נשארו שם, וגם אחותי שהחליטה לא לעזוב את בעלה. אף אחד מהם כרגע לא בשירותי הביטחון, אבל אנחנו יודעות שכל אחד יכול להילקח לצבא בכל רגע".

בכנסייה בחלם. "מדברים אלינו פולנית, ואנחנו לא מבינים" (צילום: דוד טברסקי)

זיבילוק מספרת על לילות ארוכים בלי שינה רציפה. "אני זוכרת עצמי ישנה במשמרות עם חברות, רק כדי שלא יהיה מצב שמישהו יישן מחוץ למקלט. במצב הזה אתה חייב ללמוד להעסיק את עצמך במשהו. אתה עובר בפעם המאה על המחשבות והחלומות שלך, רושם רשימות על זיכרונות ודמיונות. מצאתי את עצמי כועסת, מיואשת, זועמת. כמענה על זה אני קוראת תהילים, וזה עוזר".

כשהגיעה לכנסייה היא נרגעה: "כאן לבת הרבה יותר רגוע ושלו, אבל זה קשור לזה שהיא לא לחלוטין מבינה איפה אנחנו. הזמן שלה סטטי, והיא לא מצליחה לתפוס שזה יכול להימשך עוד הרבה זמן. היא בטוחה שאנחנו במעין טיול שבקרוב יסתיים. ואני מקווה שבאמת יסתיים".

קוחמלץ: "אלוהים מבקש מהאדם לקבל על עצמו את האסונות שנופלים עליו, להשתגע מזה לא עוזר. צריך לקבל את רצון האלוהים, ואני מקווה שאלוהים יצליח לתקן את המצב ויעזור. אני דואגת לאבות והאחים שלנו ומקווה שיהיה להם טוב. אבל לבד אני לא יכולה לעשות כמעט כלום, ולא יכולה לשנות את המצב".

משפחת סרדוק בכנסייה בחלם. "שמעתי זעקות בשכונה, והחלטתי לא לחכות יותר" (צילום: דוד טברסקי)

"בעלי יצא להגן על האדמה שלנו, אני מדברת איתו כל כמה שעות"

על המדרגה הראשונה בכניסה לאולם התפילה המרכזי, על מה שעד לפני שבוע שימש כבמה למקהלה, נפרש מזרן גדול ועליו יושבת טניה סרדוק, שנמלטה עם בניה רומא (5), וניה (6) ובתה אניה (8) מהכפר הקטן ראטנה במחוז ולינסקה במערב אוקראינה. "בעלי הוא איש צבא והלך להגן על האדמה שלנו", היא אומרת, "אני מדברת אתו פעם בכמה שעות והוא מספר שבינתיים רגוע, המלחמה רחוקה מהאזור שלנו".

היא יצאה מביתה בערב והצליחה להגיע מהר מאוד במכונית יחד עם שכנתה. "התלבטנו הרבה. לא ירו או הפגיזו, אבל בשבת הגברים בכפר סיפרו שהרוסים התקבצו בבלרוס ופתאום נהיה מלחיץ. הסתובבתי בבית בתחושה מתמדת של חוסר נוחות פנימית. ואז התחילו הזעקות. באותו רגע החלטתי לא לחכות יותר".

בכנסייה בחלם. "הגברים בכפר סיפרו שהרוסים התקבצו בבלרוס, ופתאום נהיה מלחיץ" (צילום: דוד טברסקי)

בני הדודים שלה שגרים בקייב נמלטו מהעיר, ומספרים שהקרבות בעיר מתגברים מיום ליום. "אנשים משכו את יתרת הכסף שלהם מהכספומטים, בורחים למערב המדינה, ויש כאלו שבורחים גם מערבה משם, כמונו".

בימי שגרה, סרדוק היא מחנכת כיתה א' בבית ספר יסודי בעיר. כיום, היא מספרת, כמעט כל הילדים הוצאו מהאזור ופעילות בית הספר הושבתה. "אולי בהמשך נלמד בזום כמו שהיה בבידוד", היא צוחקת.

היא הספיקה לארוז הרבה דברים, כי באה עם אוטו של השכנה עד הגבול, היא מספרת, ומשם אספו אותם מתנדבים. "לקחתי כמעט כל דבר – בגדים, שמיכות, כריות, הרבה צעצועים. אני אופטימית, אני חושבת שבזמן הקרוב זה יסתיים ואנחנו נחזור. כך אני מקווה לפחות".

בניגוד לרוב השוהים במקום, שהגבילו את שהותם ליום-יומיים, היא מתכוונת להישאר כל עוד יתנו לה. "בכל מקרה נישאר בפולין, אף שאני לא מבינה את השפה הזו". "גם אני לא מבין אותה", צועק בנה וניה, "פונים לכולנו בשפה הזאת, ואני לא מבין". והיא אומרת: "אלוהים, בעלי, ילדיי, הם נותנים לי כוח. אני יודעת שכל צרה היא לטובה, ומקווה שנחזור במהירות".

"הלב, המחשבות, הם באוקראינה כרגע"

לילה פליסוק והאחיות ליאה ומוריסלבה טוקרצ'וק הגיעו מכפר קטן במחוז וולינסקה, גם הוא במערב המדינה. ארבע משפחות מהכפר ששייך לכנסייה הבפטיסטית החליטו לחצות את הגבול, לברוח מהמלחמה, שלדעתן עוד לא הגיעה לשלב הסופי שלה. "המצב הגיע לנקודה כזו שהוא מסכן את החיים של הילדים שלנו", אומרת פליסוק.

המשפחות נשארו בכפר עד יום ראשון והתלבטו אם לעזוב. "הלב, המחשבות, הם באוקראינה כרגע. אבל התמונות של בית הילדים שהופצץ בז'יטומיר קרעו אותי. יש לי שלושה ילדים, ואני לא יכולה לדמיין שמשהו כזה קורה להם". עיניה מתמלאות דמעות.

ליליה פליסוק (מימין), והאחיות ליאנה ומוריסלובה טורצ'וק. "לקחנו תרופות, שלוש חולצות ושלושה זוגות גרביים" (צילום: דוד טברסקי)

"אני מרגישה שהכול זה יום ארוך אחד שהתחיל בחמישי בבוקר שבו התעוררנו בבהלה", אומרת מוריסלבה. "איכשהו התארגנו, ומיד הלכנו לכנסייה להתפלל. עזבנו יום למחרת, וכל יום אני חושבת על החדר שלי ועד כמה אני רוצה לחזור אליו".

פוליסוק: "לקחנו תרופות, גרביים. שלוש חולצות, שלושה זוגות גרביים. זהו נראה לי. כן, זה הכול. לא נתפס".

מוריסלב מצטערת שהשאירה את הכינור בבית: "כדי להעביר כלי נגינה צריך אישור מיוחד. כשיורים עליך אתה לא מצליח לחשוב בכלל מה לקחת. מה שהעיניים רואות, אתה תופס, זורק למזוודה ועף החוצה. רק כשכבר ישבנו בפקק התחילו ליפול האסימונים, את זה לא לקחתי, ואיך אסתדר בלי זה וזה".

כל המשפחות עמדו יחד בפקק כיומיים עד שנכנסו לפולין. "אני חושבת שקרה לנו נס", אומרת פליסוק. "היה נדמה שהדלק עומד להיגמר ופחדתי שניתקע, אבל הצלחנו לעבור. אנחנו בני מזל כי אנשים שהגיעו מקייב ומחרקיב נתקעו בדרך".

היא מספרת שבימים הראשונים למלחמה משפחות ממזרח אוקראינה נעצרו במחוז שלהם לתדלק ולהתרענן, וחברי הכנסייה נרתמו לעזור. "אנשים מגיעים וצריך לעזור להם, זאת לא שאלה בכלל. הם יושבים שעות בפקקים של קילומטרים. אז יצאנו לכביש המהיר, עברנו ממכונית למכונית, חילקנו חטיפים ומים. היו הרבה מאוד ילדים קטנים שניסינו להביא להם מתנות. הכול תופעל מהכנסייה שלנו".

בקיץ הקרוב מוריסלבה, סטודנטית למשפטים, וארוסה, ולד, שנשאר בכפר ועדיין לא גויס, אבל מתלבט אם להתנדב בעצמו, אמורים להתחתן. "אני בטוחה שאחזור הביתה. אני מתפללת הרבה. שהבית שלנו יעמוד, שהכנסייה תעמוד, שהמדינה לא תיפול. בתנ"ך כתוב שכל מי שדבק בדרכו של אלוהים, שהן דרכי חסד, תפילה ותרומה, לא יאונה לו כל רע".

"החלונות בבית עפו מעוצמת הפיצוץ. שעה אחר כך כבר היינו באוטו"

בקומה השנייה של אולם התפילה, שמלא עד אפס מקום במיטות שדה, מזרנים ושמיכות, חבורת ילדים משחקים תופסת במסדרונות הצרים, מדלגים בין מזרן למזרן, צוחקים וצועקים, נתקלים בברכיים של מבוגרים שנראים תמיד מחפשים אחר חפצים או תוהים לגבי ההתמצאות במרחב הגדול של הכנסייה.

פינת הקפה בכנסייה. "יש סנדויצ'ים מושקעים עם נקניק" (צילום: דוד טברסקי)

טימופיי קורין, תלמיד כיתה ח', הגיע מהעיר לוצק, ופה פגש את האחים רומן ואיליה מיכאלביץ', תלמידי כיתה ז' וד' בהתאמה, שהגיעו מכפר קטן דרומית לקייב. עכשיו הם חברים.

"יש פה פיצות, המבוגרים, שוקו, ממתקים, רק חבל שאת הפלייסטיישן השארתי בבית", אומר קורין, "למרות שאין פה טלוויזיה. המשפחה שלנו גרה קרוב לשדה התעופה בעיר שהרוסים הפציצו ביום שני. החלונות בבית עפו מעוצמת הפיצוץ. שעה אחר כך כבר היינו באוטו. אבל אני לא רציתי לעזוב, וגם עכשיו הייתי מעדיף לחזור".

רומן: "זה מצב מפחיד מאוד. לא דמיינתי שאי פעם אהיה במלחמה. כל הזמן נראה שהרוסים נכנסים עוד יותר עמוק לתוך אוקראינה".

פינת יצירה לילדים בכנסיה. רומן, תלמיד כיתה ז': "לא דמיינתי שאי פעם אהיה במלחמה" (צילום: דוד טברסקי)

סופיה בויקו, תלמידת כיתה ג', הגיעה מכפר קטן לא רחוק מלוצק, ומספרת שנשלחה לפולין עם יתר בנות הכפר והאמהות שלהן. "אמא חזרה ערב אחד בוכה. היא סיפרה שעברה בכל ארבע החנויות של האזור ולא הייתה שם כוסמת. היא כינסה אותנו, אמרה שהמצב מפחיד וסיפרה שנוסעים לפולין".

האבות נשארו מאחור. אביהם של רומן ואיליה הוא קצין בצבא שעזב את הבית שבוע לפני הפלישה. "אנחנו גאים באבא", אומרים האחים, "הוא יהיה בסדר גמור".

הילדים מבלים במשחקי מחבואים בכל רחבי הכנסייה הענקית, בין המסדרונות, החלונות, מערכות התופים, הפסנתר וספסלי המתפללים שקופלו ופינו מקום ל-200 מיטות. עוד כמאה מזרונים פרושים בחדרים ומסדרונות. הילדים מסכימים שלבית הספר והלימודים בזום הם לא מתגעגעים. "צריך לחכות הרבה בתור כדי להטעין את הטלפון, כי אין מספיק שקעים לכולם, אבל זה בסדר", אומר קורין. "מתייחסים אלינו ממש טוב, יש מגרש כדורגל, יש שולחן סנוקר ויש סנדוויצ'ים מושקעים עם נקניק שנותנים כל בוקר. הם ממש טעימים".