זה היה עוד יום של שתיקה. דממה חרישית. מה שהפך את האוזניים שלו לאיבר חיוני מחדש. הוא יכול היה לדעת אם זריחה או שקיעה, שלכת או פריחה, רק מתוך הקשבה. הוא הצטרף לפני 58 ימים למנזר השתקנים. הצטרף בגלל שכאב. בשלב הזה, טיסות לואו קוסט לחו״ל, שהפכו תכופות, כבר לא הספיקו לאחות את הכאב לא היה לו מוצא אחר.

כבכל יום, הוא קם בשלוש לפנות בוקר וטאטא את הפרוזדור הפנימי הארוך של המנזר, במטאטא קש גדול וגס. זה היה התפקיד הייחודי שלו. קול פגיעת הקש ברצפת האבן האפורה, הישנה, הפך לסימן הזיהוי שלו. לאחר תפילת הבוקר הוא ניקה את הגפנים, חלק מ-400 דונמים ששייכים למנזר שבעת המכאובים. עם הציפורים שליוו את עבודתו הוא חש חיבור עמוק יותר מאשר עם חבריו במשרד.

הוא ניכש עשבים, גזם ענפים סוררים וגרף את העלים שצנחו על האדמה הבוצית. הוא לא שמע על המלחמה באירופה. הוא חש באינטואיציה חדה וחותכת שבאותו יום משהו אולי השתבש. רוח חזקה הרעידה פתאום את הברושים, גדר חיה בת אולי מאה וחמישים שנים סביב המטעים. השמש נלחמה לשלוח מדי פעם קרן אור חמה על פניו.

כשרק נכנס למנזר תהה אם יוכל לדעת כשמשהו משתבש. החדשות לא עברו את מפתן דלת הברזל הכבדה שהגנה על עובדי האלוהים.

הימים הראשונים היו קשים. לא בגלל היעדר עוף, בשר או דגים (הוא אהב לאכול, הו, כמה שאהב). גם לא בגלל העבודה הפיזית ומיטת הקרשים הנוקשה. זו הייתה השתיקה. הפה הסגור. בכל מצב. לעיתים נשמעו קולות אכילה מקריים בזמן ארוחה. אנחות. אפצ׳י מהחדר הסמוך. בלילות הראשונים הוא דיבר לעצמו חרישית.

מחזוריות התפילות, חזרתיות עבודות הגינון והניקיון סחפו אותו לעולמות אחרים. לא פעם נשגבים. הוא זנח את צורות החשיבה שאפיינו אותו: הצלחה, הישגיות, אגו איבדו ממשמעותם. המוסיקה של הפעולות הפשוטות גברה על תחושת חוסר המשמעות.

אם יקרה משהו לבני משפחתו, יודיעו לו (אם ימצאו לנכון). הוא יכול לחיות בשקט. המדיטציה ריפאה אותו. ההליכה השקטה בחצר, בשעות אחר הצהריים, הסבה לו עונג. הוא תמיד הקיף את החצר עם אותו נזיר. שניהם הלכו יחד שותקים. לא היה לו חבר קרוב מזה. ואם המלחמה תתגלגל עד לפתח המנזר ותכבוש אותו בסערת אש ומטר פגזים? הוא חי. סוף סוף חי.