דלת קטנה בישיבת חכמי לובלין מובילה למרתף. בזה אחר זה זורמים למטה עשרות ארגזים עם ציוד, נישאים על ידי מתנדבים נמרצים. הם נזהרים לא להתנגש אחד בשני. בצדי המסדרון אולם וחדרים קטנים. הראשון מלא בשולחנות עם צעצועים, מצעים ומשחקים לילדים. בחדרים הבאים ארגזים עם אוכל. ״מי יכול לצאת ברגע זה לכיוון הגבול״, צועק אחד המתנדבים, ״להביא את האוטו לחנייה?״. מספר גברים יוצאים אחריו החוצה.
העיר לובלין שימשה כמרכז יהודי מפואר משך מאות שנים. ועד ״ארבע הארצות״ שישב בעיר, היה המרכז המנהלי של יהדות פולין עד אמצע המאה ה-18; בעיר קבורים גדולי תנועת החסידות; הישיבה שהוקמה בלובלין על ידי הרב שפירא ב-1930, הפכה למרכז הלימוד התלמודי החשוב והנחשב בעולם. כשפלשו הנאצים לפולין הם העלו את המשכן באש, על כל ספריו. רק לאחר המלחמה הוא נבנה מחדש כבית כנסת עם חדרי אירוח. בשבוע האחרון הפכה ישיבת לובלין לאחד ממרכזי המחסה והציוד לפליטים המרכזיים בעיר.
״יש לנו זכות לעזור, לתמוך ולבשל לפליטים שהגיעו לפולין״, אומר מרטין קרול, חבר הקהילה היהודית בעיר ל׳דבר׳, ״במלחמה יש סדר עדיפויות מאוד ברור״ הוא מסביר, ״קודם כל לארגן מזון וציוד, ולספק לאנשים מכסה״. קרול לא מפסיק לעבוד לרגע, החל מיום הפלישה של רוסיה לאוקראינה. מתנדבים מגיעים כל הזמן לישיבת לובלין ושואלים איך אפשר לעזור.
״הדבר השני שאנחנו עושים״, אומר קרול, ״הוא עזרה בגבולות והעברת ציוד לשם״. הפליטים במעברי הגבול זקוקים להרבה תמיכה ועזרה, ובעיקר בתחום המזון. לדבריו, ההתארגנות הקהילתית יצרה מערך לוגיסטי שמאפשר להם לשנע מתנדבים ביעלות ובמהירות, ולעזור למספר גדול של פליטים. ״המתנדבים לוקחים חלק במערך ההסעות עם הרכבים הפרטיים שלהם. המבצע נמשך מסביב לשעון. כל הזמן צריך להבין מה הצרכים בגבול, ולהסיע פליטים מגבול אוקראינה-פולין ללובלין וליישובים אחרים באזור.
״אפשר להגיע לפה בשביל לסדר ארגזים, לחלק צעצועים ולקפל שמלות, חולצות ומצעים״, אומר קרול, ״הפליטים מגיעים לפה, ויכולים לקחת מה שהם צריכים. לרוב אלו אימהות לילדים קטנים שמגיעות לקחת חיתולים, תחליפי חלב וכו׳. אני אישית יוצא כמה פעמים ביום לתחנת האוטובוס המרכזית בעיר, איפה שיש ריכוז גדול של פליטים, בשביל להבין מה הצרכים שלהם ואיך המתנדבים יכולים לעזור.
״מאז הקורונה רוב התפילות עברו לזום״, אומר קרול בעומדו על משכן בית הכנסת שנמצא בקומה העליונה, ״זו אחת התקופות הכי פעילות של המקום בשנתיים האחרונות״. אולם בית הכנסת ריק בשעות הצהריים. קירותיו מעוטרים בעשרות תמונות וצילומים של מה שהיתה בעבר הישיבה הנחשבת בעולם. ״אני חושב שאנחנו צריכים לקחת נשימה עמוקה ולהתכונן היטב״, אומר קרול, ״זה לא הולך להימשך שבוע אחד. ספק אם זה ייקח כמה חודשים. זה יכול להימשך יותר״.
פיטר: ״יש תחושה פנימית של דחיפות שצריך לעזור״
פיטר, מתנדב צעיר חובש כיפה, חוגג יום הולדת 25. הוא הגיע מוורשה להתנדב בישיבת לובלין. פיטר מעדיף להעביר את הערב בהתנדבות עם פליטים מאשר לבלות עם בת הזוג שלו במסעדה נעימה בעיר הבירה של פולין. הוא מסדר את פחיות השימורים ומנסה לעזור לאימהות להתמצא במסדרונות המחסן. 4 ימים רצופים של עבודה בלתי נגמרת, ושעות שינה מועטות, מתחילות לתת את אותותיהם על פניו.
״כל הזמן מגיעות לכאן משפחות״, אומר פיטר, ״ויש תחושה פנימית של דחיפות שצריך לעזור להם״. הוא מסדר את הארגזים לאורך מסדרון מחסני הישיבה, מעביר פירות וחיתולים לערימות המתאימות על כל שולחן. שתי נערות צעירות, שאינן יהודיות, הגיעו להתנדב בישיבה והן מקבלות ממנו ערימה של בגדים למיון. הן מסדרות אותן לפי מגדר וגודל הבגד.
״הכי קשה לי זה הילדים. חלקם מגיעים צוחקים, חלקם בוכים. העיניים של ההורים שלהם מספרות הכול״. עיניו של פיטר עייפות ותווי פניו מסגירים את גודלו ועוצמתו של האירוע שפקד את הקהילה הקטנה בלובלין. דאגותיו נתונות לדבר אחד, לנסות להפוך את המקום להכי מסודר ונעים שאפשר. ״הפליטים מספרים שיש הרבה מאוד אלימות במעברים״, אומר פיטר, ״לא הכול עובר חלק, ועם זאת הם מגיעים עד לפתח דלתנו.
״הגיעה לפה משפחה מאוחר מאוד בלילה, והמשיכה מייד למחרת בדרכה. אימא לחמישה ילדים שהיו הפוכים לגמרי. קשה לדמיין מה עבר עליהם. הם נכנסו לאולם והאמא הסתכלה על כל הדברים, ואמרה: ׳קאק פראקרסנו!׳ (איזה נהדר!). באותו רגע נשברתי. פשוט לא יכולתי יותר. הדמעות התחילו לצאת ממני בלי שליטה והלכתי הצידה. זה נהדר לשמוע שאומרים לך תודה, אבל זה גם דפוק בכל כך הרבה רמות״.
אורסולה ז׳ארנוטה: ״אין מי שייכנס בדלת הזו ולא נמצא לו פתרון לקורת גג״
תושבים רבים בלובלין, לא רק הקהילה היהודית, מתגייסים למען פליטי המלחמה. דגלי אוקראינה מונפים לצד דגלי פולין, ציורי ילדים בתכלת וצהוב מודבקים על חלונות הבתים והרכבים, שלטים מחוץ למסעדות מזמינים אוקראינים למרק חם ומתנדבים לאסוף אוכל לטובת המעברים בגבול. מעל 600 אלף פליטים עברו את הגבול מאוקראינה לפולין, חלקם בני נוער שמסתובבים בלובלין בין חנויות ZARA ומקדונלד׳ס, מצלמים סלפי במרכז העתיק והמפורסם של העיר.
״הרבה פליטים מגיעים ללובלין״, אומרת אורסולה ז׳ארנוטה, ״כי זו עיר גדולה שקרובה לגבול האוקראיני. הרבה רוצים להגיע לפה כי הם חושבים שנוכל לעזור להם, מה שנכון״. ז׳ארנוטה מנהלת בית מלון שממוקם מעל לבניין הישיבה, ומשמש בימים רגועים יותר (וללא קורונה) תיירים ישראלים ויהודים מכל העולם. ״חלק מהפליטים קופאים מקור עם ביגוד לא מספק״ היא אומרת, ״אחרים רעבים או שנגמר להם המזון לתינוקות. ויש כל כך הרבה מהם״.
ז׳ארנוטה מספרת איך הפכה בין לילה ממנהלת מלון לרכזת סיוע הומניטרי מטעם האו״ם, שמפזזת בין צרכים של מאות פליטים המשוכנים בחדרי המלון. חדרים שבימים רגילים לא מכילים יותר משלושה אורחים, משמשים היום שלוש משפחות ויותר בחדר.
״מה לרוב עושים פקידי הקבלה״, שואלת ז׳ארנוטה, ״מקבלים הזמנות לחדרים והערות על מגבות, זהו. עכשיו כל פקיד אצלנו הוא כל העולם עבור פליט במצוקה שעולמו חרב עליו״. חלק מהעובדים במלון מגיעים מאוקראינה והם עוזרים לצוות לתרגם ולהבין את הצרכים של המשפחות. ״למרות שהשפות דומות, קשה להבין אחד את השני, בטח כשמדובר בבעיות אישיות וצרכים מורכבים יותר שעולים פה הרבה״.
ז׳ארנוטה מספרת שאחד החפצים בעלי הביקוש הגבוה ביותר זה מטענים ניידים. רבים מהמשפחות ממשיכות הלאה בדרכים כך שתמיד משתדלים להביא להן עוד תיק. ״חלקן יצאו מאוקראינה עם שקיות סופר״, היא אומרת.
״אנחנו מנסים לעזור לכמה שיותר אנשים שאנחנו יכולים, כל מי שייכנס בדלת הזו לא יעזוב בלי שנמצא לו פתרון לקורת גג. מבחינת ז׳ארנוטה אין כזה דבר להגיד ׳לא׳ לפליט. ״במלון יש רק מאה חדרים והוא בתפוסה מלאה, לכן אנחנו מנהלים גם רשימה של אנשים שמחזיקים חדרים ברחבי העיר, ושולחים אליהם פליטים״.
ז׳ארנוטה מתמלאת גאווה מכך שהרבה פולנים שמחים לעזור, ומהמקום שהמרכז היהודי תופס במשבר הזה. ״יש אנשים שאין להם הרבה כסף, אז הם מביאים צנצנות של ריבה ביתית, ירקות משומרים וחמוצים. אחרים מביאים בגדים שיש להם בבית, ומפוצצים את המחסנים שלנו. חלק מהציוד עובר לגבול כדי שייהנו ממנו אנשים שלא יצליחו להגיע לכאן. ואם לא יצטרכו את זה בגבול, זה יגיע לתוך אוקראינה.
״ברור לי שהזרם הגדול רק מתחיל ואני מתכוננת לזה״, אומרת ז׳ארנוטה, ״אנחנו מגייסים כספים לקניית מזרונים, מגבות ושמיכות שנוכל למלא בהם את החדרים. מאה החדרים שיש לנו מלאים בפליטים, ואנחנו ממשיכים לצופף אותם. בינתיים זה אפשרי״.
