בשנים האחרונות מנסים רבים לשכנע אותנו שתפיסת העולם הניאו-ליברלית או הקפיטליסטית מעוגנת בתפיסת העולם היהודית, וכי ההתנהלות היהודית בתפוצות או בגולה, שהייתה מבוססת על יוזמה פרטית, נדבנות אישית וצדקה היא-היא השיטה היהודית ולא מדינת הרווחה הישראלית. בימים האחרונים עלה הנושא לכותרות בעקבות מאמרה של שרת המשפטים איילת שקד בכתב העת "השילוח". הטענה הזו היא מחזור טענות שנשמעות כבר כשלושים שנים, בעיקר בארה"ב, והסיבה שטענות אלו היגרו לישראל היא בעיקר הריק הרעיוני והערכי של הימין במדינה.

הטענה כי קיים קשר בל-יינתק בין יהדות וקפיטליזם נולדה בארה"ב מכיוון שהתפיסה הזו משקפת את התפתחות הקהילות היהודיות שם במאה השנים האחרונות. אבל המקרה של ארה"ב הוא המקרה החריג: ככלל, אנחנו רואים בצורה די מקיפה כי הקהילה היהודית והזהות היהודית נסמכו כמעט תמיד על השלטונות. בכל מקום שבו שגשגו קהילות יהודיות, הדבר קרה כי הן נתמכו על ידי המדינה.

אינני רוצה לעשות שימוש בטיעונים לגבי החוק המקראי או התלמודי, כי כל קריאה "סוציאליסטית", "קפיטליסטית" או לפי כל תפיסת עולם מודרנית של טקסטים שנכתבו לפני אלפי שנים היא אנכרוניזם. אבל כן כדאי לציין שיש לא מעט חוקים מקראיים ותלמודיים שעד היום מהווים מצפן לתומכי מדינת הרווחה. כך שקריאה "קפיטליסטית" או ליברטריאנית שלהם תהיה לא נכונה.

גם בתקופת תור הזהב, מרבית הרבנים המוכרים והאהובים קיבלו משכורות מהמלך, כלומר, הממלכה. האמת היא שגם בית המקדש הראשון הוקם על ידי מלך, השני הוקם בחסות מלך, ומקדש הורדוס, ובכן, נבנה על ידי מלך. הממלכה החשמונאית הייתה ממלכה שבה שלטו כהנים ומדי פעם המלך היה גם הכהן הגדול. אפילו הסנהדרין התקיים בחסות האימפריה הרומית, וכמה מחבריו קיימו יחסים הדוקים עם הרומים. אבל זה, כאמור, אנכרוניזם.

בסוף המאה ה-19, רגע לפני ההגירה הגדולה של היהודים ממזרח אירופה, כמעט 90% מיהודי העולם חיו בשטחי האימפריה הרוסית. אחת הסיבות לכך היא כי באותו אזור הקהילות נשמרו בצורה טובה, בין השאר בגלל תמיכה ממוסדת של השלטון במוסדות דת ובאנשי דת – יהודים ונוצרים כאחד. למעשה, אותם מהגרים יהודים "יזמיים" בארה"ב זכו לשמר את זהותם היהודית, בין השאר בשל התערבות המדינה, במקרה זה האימפריה הרוסית. מרבית היהודים שחיו בה התגוררו בעיירות בסגנון אנטבקה מהמחזה "כנר על הגג", וניהלו אורח חיים שדומה יותר לגיבור המחזה, טוביה החולב, מאשר לדמותו של יזם כלכלי כלשהו.

זאת ועוד: במהלך גל ההגירה מרוסיה לארה"ב הזהירו רבנים רבים את המהגרים כי המעבר יגרום להם לוותר על זהותם ודתם. במקרים רבים זה אכן מה שקרה. בנוסף, רבנים רבים שהיגרו לארה"ב גילו כי הם אינם זכאים למשכורת מהמדינה, והקהילות החדשות עניות מכדי לפרנס אותם. בעקבות זאת, הם חזרו אל "סיר הבשר" הרוסי. למרבה הצער ואולי האירוניה, מעט אחר כך הפכה האימפריה הרוסית לברית המועצות, ושטחים מתחום המושב נפלו לידי הנאצים – כך שרבות הקהילות היהודיות ששגשגו במזרח אירופה נעלמו.

כדי להתמודד עם המשבר, הקימו היהודים שהיגרו לארה"ב שלל מוסדות קהילתיים כדי לתמוך בעצמם וביהודים שנשארו במזרח אירופה. מוסדות אלו הפכו לרשת אדירה ועוצמתית של פילנתרופיה יהודית, שעליה מבססים מציגי ה"יהדות כניאו-ליברליזם" את טיעוניהם.

גם אצלנו בישראל, הסיבה להתעוררות הדתית בעשרות השנים האחרונות היא תקצוב מוסדות דת. רבני שכונות וערים בלתי נחוצים, תקציבים מיוחדים למוסדות חינוך דתיים וחרדים ואף תכניות בלתי שוויוניות כמו ישיבות ההסדר – כולן מתקיימות דרך תקצוב המדינה של אלמנטים בזהות היהודית. זו אחת הסיבות לכוחן של מפלגות הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה –הן חולשות על תקציבים המועברים אל מוסדות חינוך ודת.

לעומת זאת בארה"ב, המקום ממנו הגיעה התפיסה כאילו היהדות היא נאו-ליברלית, מתרחשים תהליכים הפוכים. הקהילות היהודיות מצטמצמות בגלל בחירת חברים בהן שלא לחיות יותר כיהודים – במעשה ו/או בזהות. הפתיחות הנהוגה בארה"ב כלפי כל אדם וכל בחירה דתית, היא שאפשרה לקהילות היהודיות שם לשגשג, והיא זו שמביאה לצמצומן.

הפתרון שמצאו לכך ראשי אותן קהילות הוא חיזוק הזהות היהודית, בעיקר דרך ביקורים בישראל, לימודים בישיבות (במימון ממשלת ישראל), או לתכניות 'תגלית' או 'מסע' (גם הן במימון עיקרי של ממשלת ישראל). לא מזמן הוחלט בממשלה על תכנית לחיזוק הזהות היהודית באותן הקהילות – כמובן, במימון ממשלת ישראל.

בנוסף, בארה"ב הזהות היהודית-אורתודוכסית מקיפה רק 10% מיהודי ארה"ב. מרביתם בכלל קונסרבטיבים ורפורמים. כשלממסד האורתודוכסי אין תקציבי עתק ואת יכולת הכפייה שיש לו בישראל, מרבית האנשים בוחרים לעבור אל מערכות דתיות אחרות, נעימות יותר.

כך שהניסיון לקשור בין זהות יהודית דתית ובין תפיסה כלכלית נאו-ליברלית הוא לא יותר מרטוריקה רפובליקאית שנכנסה באלגנטיות אל הריק הרעיוני של הימין הישראלי. העניין הוא, שההיסטוריה מראה לנו בדיוק את ההיפך: במקום שבו תמכה המדינה בשירותי דת, שם התחזקה זהות יהודית דתית.

עמיר סגל הוא מנכ"ל עמותת 'עובדים'