כשמלכי בוקיעט הקימה את פנימיית 'עלומים' של חב"ד לילדים יהודים בז'יטומיר שבאוקראינה, היא לא דמיינה שתמצא את עצמה מובילה עשרות ילדים אל מחוץ לעיר תחת הפגזות של צבא רוסיה, תחצה איתם את הגבול לרומניה הסמוכה, ותעלה לבסוף על טיסה לישראל. בעשרת הימים האחרונים היא עמדה באומץ מול סכנת חיים ומכשולים בירוקרטיים, ולא ויתרה על אף אחד מ-50 ילדי הפנימייה, אותם היא רואה כילדיה הפרטיים. היום (ראשון) היא והילדים נחתו בישראל, וצפויים להגיע למרכז השדה של קק"ל בנס הרים.

היא בת 39, גדלה בכפר חב"ד בישראל, ולפני 15 שנה יצאה עם בעלה, זלמן שניאור, בשליחות חב"ד לז'יטומיר באוקראינה. לזוג שמונה ילדים, חמישה מהם חיים איתם באוקראינה ושלושה חיים בישראל.

"ביום חמישי שעבר, בשעה 5 לפנות בוקר, היה פיצוץ מאוד קרוב לפנימיה", היא מספרת ל'דבר', "הבית שלי בחצר של הפנימיה. התעוררנו מבוהלים. אף אחד לא חשב שזה יתחיל ככה. חשבו שיתחיל בגבול ולאט לאט אולי יגיע לתוך אוקראינה. יש לידנו איזה מחנה צבאי, כנראה שבגלל זה הפציצו שם. הילדים קמו מבוהלים, שאלו איפה המקלט, רוצים לרדת למקלט".

מה עשית?
"התקשרתי מיד לרב שלמה וילהלם, שהוא רב הקהילה שלנו, וסיפרתי לו מה קרה. הוא אמר לי, אתם עכשיו יוצאים מפה, אני משיג לכם מקום באזור רחוק שאין בו לחימה, באזור הקרפטים. יאללה, תארגני את הילדים, יוצאים. ישר חשב קדימה. חווינו פיצוץ אחד, ויצאנו".

איך הגיבו אנשי הצוות המקומיים?
"בנקודה הזאת, היום הראשון של הפלישה, אנשים באוקראינה צחקו עלינו. שאלנו את הצוות המקומי, מי רוצה לבוא, כי אנחנו צריכים אותם אותנו. הם לא היו כל כך מבוהלים, וגם אמרו, למה שיתנו לכם לצאת? לא מצאנו אף אחד, אמרנו, אנחנו נוסעים."

ויצאתם בלעדיהם?
"כן. הפכנו להיות המנהלים, המורים והמטפלים. הכול".

"לתת לילדים לגדול ולצמוח בצורה הכי בריאה שיש"

ספרי על הפנימיה בימי שגרה.
"אני מאוד אוהבת את השאלה. כל הפרסומים בארץ, 'בית יתומים, בית יתומים', זה ממש לא מדויק. אני מקבלת טלפונים לאימוץ ילדים, זה בכלל לא הסיפור שלנו. המוסד הוקם לפני 15 שנה על ידי איגוד הקהילות היהודיות באוקראינה. ראו שיש ילדים במצוקה, כמו שיש ילדי מצוקה בארץ, ואין מענה אמיתי של השלטונות למצבים כאלה."

איזה סוגים של מצוקה?
"חלק מהילדים הם עם הורה אחד, אז אפשר רשמית לקרוא להם יתומים. יש ילדים שלא יודעים איפה ההורים שלהם, ולהורים לא יצאה תעודת פטירה. יש ילדים עם סיפורים פחות קשים, למשל מצוקה כלכלית בבית. ויש לי כמה ילדים שהגיעו לפני כמה שנים כי הם ברחו מאזור המלחמה שהתחילה אז, ב-2014, באזורים דונייצק ולוגנסק במזרח אוקראינה. ההורים לא רצו שהילד יגדל בסביבת מלחמה".

מסיבה לקראת פורים בפנימיית עלומים ז'יטומיר (צילום: פנימיית עלומים ז'יטומיר)

ומה הם מקבלים בפנימייה?
"אנחנו דואגים לילדים היהודים, ורוצים לתת להם את הכי טוב שיש. לתת להם לגדול ולצמוח בצורה הכי בריאה שיש."

בפנימיה מטופלים כ-50 ילדים. המספר משתנה, לדבריה, כל הזמן. "כרגע הכי קטנה בת 5, אז זה כבר נושק לגיל בית ספר, היא הגיעה אלינו כשהיא היתה בת שנתיים. הכי גדולים בגיל 18. כמובן שאנחנו לא עוזבים אותם גם כשהם מסיימים."

איך נמשך הקשר עם הבוגרים?
"אנחנו עוזרים להם בעלייה לארץ, או בקבלה לאוניברסיטה באוקראינה. הם נשארים הילדים שלנו, אני עד היום בקשר עם בוגרים. הובלתי תלמידות לחופה בתור אמא".

הצוות של הפנימיה כולל את שלוש המשפחות של שליחי חב"ד לז'יטומיר, ישראלים במקור, ביניהם מלכי ובעלה זלמן שניאור, ובהובלת הרב וילהלם, ראש הקהילה המקומית. "אנחנו ההנהלה באופן כללי, וגם ההנהלה החינוכית. יש צוות הדרכה מקומי, מורים. בדרך כלל יש לנו גם בחורות מתנדבות מהארץ. זה נקטע בגלל הקורונה, לפני שבועיים הגיעו שוב, ומיד הטסנו אותן לארץ בחזרה.

"במקביל לפנימייה פועל בית ספר של הקהילה היהודית, שהילדים בגיל בית ספר הולכים אליו. בית הספר הוא גם חלק ממוסדות הקהילה, גם הוא תחת הנהלה של הרב וילהלם. הוא נמצא במקום אחר בעיר והילדים נוסעים אליו בהסעות".

"היה ברור שאנחנו לא נוסעים ומשאירים את הילדים. עם מי הם יישארו?"

איך עברו עליכם הימים שלפני הפלישה? האם יציאה מהעיר היתה על הפרק?
"כולם אומרים לנו מה זה, מה נזכרתם עכשיו, משרד החוץ שלח אזהרות. אנחנו לא יצאנו, כי אנחנו פה בשביל הילדים. אלו ילדים תחת האחריות שלנו, וזה היה ברור שאנחנו לא נוסעים ומשאירים אותם. עם מי הם יישארו?

"כשניסינו לגשש אפשרויות לעזוב עם הילדים לפני שבועיים, זה לא היה ריאלי בכלל. עכשיו זה מתאפשר, אנשים עוזרים ופותחים גבולות. כמו שאת הילדים שלי, הביולוגיים, אין סיכוי שאני אעזוב ואסע, כך גם את הילדים האלה".

לאן יצאתם מז'יטומיר?
"יצאנו והגענו ביום שישי לפנות בוקר לצרנוביץ, בדרום מערב אוקראינה. מיד אחרינו הרב ואיגוד הקהילות התחילו לפעול שעוד יהודים יבואו ויצטרפו אלינו. הדבר הראשון היה להציל את ילדי הפנימיה, ואחר כך שעוד אנשים יצטרפו. אז הרב וילהלם ממש פתח חפ"ק, הסעות, רישום, כל משפחה שרוצה. היו משפחות ששלחו ילדים לבד, והתחילו לנסוע. שעות של נסיעות. גם בשבת הגיעו משפחות שנסעו, פיקוח נפש."

אז הגעתם למקום יחסית בטוח, אבל הלחימה עדיין נמשכת. מה עושים עכשיו?
"נהיינו קבוצה גדולה וכל הזמן חשבנו, צריכים לצאת, צריכים לצאת. אבל, יש בעיה של אישורים, לרוב הילדים אין דרכונים. למי שיש דרכונים, הם היו אצלי. אבל לחלק מהילדים היו דרכונים בבית, ההורים אמרו, הדואר לא עובד, אין איך לשלוח."

ילדי פנימיית עלומים עורכים קבלת שבת במלונית בצרנוביץ, דרום אוקראינה, יום לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה (צילום: פנימיית עלומים ז'יטומיר)

מה עשיתם?
"בשני בעשר בלילה היתה אזעקה, ואמרו לנו לרדת למקלטים. אלו היו רגעים מפחידים ביותר. באותו ערב קיבלנו אישור ממשרד החוץ של רומניה, אבל לא קיבלנו אישור יציאה מאוקראינה.

"אמרתי די. המצב מלחיץ. הבנו שאנחנו צריכים להתחיל להתקדם בכיוון יציאה. הצעתי לרב וילהלם שמי שיכול ויש לו דרכון ייצא בינתיים. התחלנו להזמין אוטובוסים, להתארגן ליציאה. בסוף אמרנו, לא קיבלנו אישורים לכולם לצאת מאוקראינה, בואו ניסע כולם, אולי יעבוד לנו. היינו שם קרוב ל-200 אנשים".

"כמו קריעת ים סוף"

ההימור הנועז הצליח, והיציאה לגבול הסתיימה ביציאה של השליחים הישראלים, כל ילדי הפנימייה וחברי הקהילה מאוקראינה לרומניה, בסיוע השלטונות ושגרירות ישראל ברומניה.

איך זה קרה?
"הפעילו גורמים מאוד רציניים בצד האוקראיני, במשטרת הגבולות המקומית, וכמובן גם משרד החוץ הישראלי התערב. בסוף הקונסול הישראלי ברומניה, רוני שבתאי, הגיע והכניס אותנו פיזית לרומניה. אבל זה רק חלק אחד, המבצע הזה היה מורכב מכל כך הרבה שלבים. בניסי ניסים אני אומרת לך, זה כמו נס קריעת ים סוף, יציאת מצרים זה היה. זו היתה אנחת רווחה מאוד גדולה".

מלכי בוקיעט (מימין) באוטובוס מצרנוביץ (דרום אוקראינה) לרומניה, עם קונסול ישראל ברומניה, רוני שבתאי (צילום: משרד החוץ)

לאן הגעתם ברומניה?
"הגענו לעיר קלוז' נפוקה. יש פה שליח חב"ד שעזר לנו. היינו במלון חמישה כוכבים, רק פחדתי שהילדים לא ישברו פה דברים. קנינו דברים, בגדים, מה שהיה חסר, הגענו כמו פליטים אמיתיים. במקביל התארגנה לנו טיסת צ'רטר לארץ, במימון מלא. והתחלנו לעבוד הלאה, להכין את מה שיקרה בארץ. אני התחלתי לעבוד על כל הרשימות שיהיה לי כדי לצאת מרומניה. אנחנו נבוא לא רק עם הילדים אלא גם עם כל הקהילה האנשים שברחו מהבית נשים אותם ביחד".

בין ז'יטומיר לניו יורק

בכל עשרת הימים מאז פרוץ הלחימה, בעלה של מלכי, זלמן שניאור, ואחד מילדיהם שהו בצד השני של העולם. את כל מבצע החילוץ היא נאלצה לעבור בלעדיהם. "בעלי, בהשגחה פרטית מלמעלה, יצא שהוא טס לניו יורק עם הבן שלי. הם טסו לבקר בביתו של הרבי מלובביץ', רצו לעלות לתורה בבית הכנסת של הרבי לכבוד בר המצווה שלו. הטיסה נדחתה ונדחתה, כל פעם מסיבות שונות ומשונות, וזה נפל על השבוע שלפני שפרצה המלחמה."

איך זה עובר עליו?
"כל השבוע בעלי השתגע מדאגה. אני לא יודעת למי יותר קשה, לו או לי, כי באמת זו תחושה נוראית לדעת שאשתך והילדים במקום כזה ואתה מרחוק. הוא אמר לי, אני אגיע, אני אנחת ברומניה ואכנס. שזה כמעט בלתי אפשרי, בקושי מכניסים אנשים. במקום זה הוא טס לארץ, הוא והאנשים של חב"ד התארגנו לקלוט אותנו."

מה למדת מהשבוע האחרון?
"זה סיפור הזוי, משהו לא נורמלי. קיבלנו עזרה מדהימה מכל עם ישראל, כולם. כל אחד עזר בכל מה שהוא רק יכול. כמות ההודעות והטלפונים שאני מקבלת, אנשים שרק רוצים לתרום כסף. הלוואי שלא נצטרך להגיע למצבים כאלה כדי להרגיש שכולנו עם אחד. אנחנו יודעים את זה, אבל פתאום רואים את זה מתממש".