ליילא נולדה במחוז נינווה בצפון עיראק. בני עמה היזידים, שחיו באזור במשך מאות שנים, נרדפו על ידי כוחות רבים לפני דעאש, בהם מוסלמים פרסים, עות'מאנים וכורדים. מכיוון שדתם כוללת מרכיבים אזוטריים ומיסטיים שקודמים לאסלאם, הם נחשבו ועדיין נחשבים על ידי הסונים הקיצוניים כ"כופרים". שפתם היא קורמאנג'י, אחת השפות הכורדיות, ולכן רבים רואים ביזידים חלק מהעם הכורדי, אבל עובדה זו לא עזרה להם בקיץ של 2014, כשהם נותרו לבדם מול דעאש.

עד רצח העם היזידי על ידי דעאש, התגוררה משפחתה של ליילא בכפר גירזרק, לא רחוק מהעיר סינג'אר (שינגאל בכורדית) שהותקפה באוגוסט 2014 על ידי כוחות דעאש. בשלב ההוא, דעאש הכריז כבר על הקמת הח'ליפות העולמית ועל שינוי שמו ל"מדינה האסלאמית". הוא החזיק חלקים נרחבים של צפון עיראק, כולל העיר מוסול, העיר השנייה בגודלה במדינה, ותיכרית שעל נהר החידקל.

משפחתה של ליילא מנתה אז עשר נפשות. היו לה הורים, אחים ואחיות, חלקם נשואים כבר, אחרים שחיו איתה בבית. "היו לי חיים טובים לפני שדעאש הגיעו. היו לי משפחה וחברים. הילדות שלי היתה כמו חלום", נזכרת ליילא, שמתגוררת כיום במחנה פליטים בכורדיסטאן העיראקית. "כמו כל הבנות, חשבתי שאגדל, אתחתן ואקים משפחה. אבל התבגרנו מהר מדי".

"גם מי שהסכים להתאסלם הוצא להורג"

3 באוגוסט 2014 היה יום הרה גורל בחבל סינג'אר. לפני עלות השחר פשטו כוחות דעאש על האזור וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות. כשהושלמה ההשתלטות על העיר סינג'אר והכפרים הסובבים, החלו דיווחים על מעשי טבח ועל דרישה מהאוכלוסייה המקומית לבחור בין התאסלמות להוצאה להורג. ברבים מהמקרים, גם אלו שהסכימו להתאסלם הוצאו להורג, ורבים מהיזידים בכפרים החלו לברוח לכיוון ההרים.

"אני זוכרת את היום הזה", אומרת ליילא, "זה היה היום הקשה בחיי. היינו כולם בבית. שמענו שדעאש באים, וב-2:30 בלילה שמענו קולות קרב. הכפר שלנו היה קטן, היו בו אולי 3,000 תושבים, וחלק מהגברים נלחמו והתנגדו. שמענו קולות של מרגמות וירי של תתי-מקלע, שכבנו על הרצפה ולא העזנו אפילו להסתכל מהחלון. זה נמשך עד 8:00 בבוקר בערך.

ליילא כיום. "היו לי חיים טובים לפני שדעאש הגיעו. הילדות שלי הייתה כמו חלום" (צילום: אלבום פרטי)

"אז נכנסנו לשתי מכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון ההרים. אבל בדיוק כשעמדנו להגיע להרים, אנשי דעאש תפסו אותנו, עצרו אותנו ולקחו אותנו לאחד הכפרים".

מהכפר נלקחו ליילא ובני משפחתה לעיר תלעפר שממוקמת בין סינג'אר למוסול ושימשה לריכוז, מיון וגירוש היזידים שנתפסו על ידי דעאש. ליילא הוחזקה באחד מבתי הספר עם הוריה, אחיה ואשתו של אחיה, שילדה את הילד הראשון שלה שעות לפני תקיפץ דעאש. "בבית הספר הגברים הופרדו מהנשים. הגברים תושאלו על ידי אנשי דעאש. עם הנשים הם לא דיברו בכלל. לא ידענו מה יקרה לנו. מדי פעם הם באו ולקחו בנות משם, אבל אני נשארתי עם המשפחה".

"אפילו השם 'דעאש' לבדו מעורר פחד"

בזמן שליילא ובני משפחתה הוחזקו בבית הספר בתלעפר, אנשי המדינה האסלאמית ביצעו זוועות בשטחים שכבשו. כ-5,000 גברים הוצאו להורג בעיר סינג'אר ובכפרים סמוכים, לפי נתוני האו"ם. זו לא היתה פעולה צבאית שמכוונת נגד התקוממות אזרחית. בשלב ההוא התרכזו אנשי דעאש ברדיפת היזידים בלי כל מטרה צבאית.

לוחמי דעאש במוסול, עיראק. במקרים רבים הנשים והילדים נאלצו לצפות בטבח הגברים (צילום ארכיון: AP Photo, File)

הם אפילו לא ניסו להסתיר את מה שביצעו. הם צילמו הוצאות להורג, פרסמו את הסרטונים והשאירו את הגופות חשופות לעיני כל. שיטת ההוצאה להורג הנפוצה של הגברים היזידים בסינג'אר היתה ירי לראש שהתבצע ברחובות הכפרים והערים או במחסומים שהוקמו בבסיס ההר. אחרים נרצחו באמצעות סכינים או בכריתת ראשיהם. במקרים רבים הנשים והילדים נאלצו לצפות בטבח.

במקביל, נערים צעירים אולצו להצטרף ולהתגייס לדעאש, וכ-7,000 נשים, נערות וילדות נמכרו לעבדות והפכו לשפחות מין. מאות קורבנות, כולל תינוקות וילדים, היו בין עשרות האלפים שהצליחו לברוח להר סינג'אר. רבים נורו מרחוק, אחרים לא שרדו את תנאי מזג האוויר הקשה, הרעב והקשיים הפיזיים, ומתו לפני שכוחות כורדיים בתמיכה אווירית אמריקאית הצליחו לחלץ את הנמלטים לאזור בטוח בסוריה.

לאחר כ-20 יום שבהם ליילא ובני משפחתה הוחזקו בתלעפר, היא הועברה למוסול, שם הוחזקה באולם חתונות גדול בשם גלקסי. מקום זה מוזכר בעדויות רבות של נשים יזידיות, והוחזקו בו אלפי בנות ונשים בתנאים קשים עם מזון מועט, ללא טיפול רפואי ובפחד גדול מפני הבאות.

משם הוחזרה ליילא לתלעפר, שם היא ובני משפחתה טיפלו בכבשים. "לא הרביצו לנו בתקופה זו, אבל כל הזמן פחדנו. רק עבדנו בשביל דעאש, אבל אפילו השם שלהם לבדו מעורר פחד". אחרי כחמישה חודשים באו אנשי דעאש ולקחו חלק מהבנות.

"אני זוכרת מטוסים חגים מעלינו, אז איך אף אחד לא יודע לאן נלקחו הגברים?"

את היום לאחר מכן ליילא לא שוכחת. היא אפילו זוכרת את התאריך המדויק. "זה היה ב-25 באפריל 2015. ביום הזה אנשי דעאש אספו את כולנו ועשו הפרדה. גברים נלקחו לצד אחד. נשים מבוגרות לצד אחר. הם יצרו עוד שלוש קבוצות: אימהות עם בנים עד גיל 9, נערים צעירים בני 13-12, ובנות ונשים צעירות עד גיל 9, אולי אפילו צעירות יותר.

"אני לא יודעת מה קרה לגברים. היו שם כ-500 גברים בגילים של אבי ואחי, ועד היום אנחנו לא יודעות מה קרה להם. כך גם הנשים המבוגרות. הנערים הצעירים נלקחו גם הם, היו בערך 300 כאלה, חלקם חזרו מאז, חלקם היו פצועים ואחרים עדיין לא נמצאו".

לוחם דעאש במוסול, עיראק. "בשבי ראינו רק את אנשי דעאש, והם דיכאו אותנו עד שהרגשנו מתות לגמרי" (צילום ארכיון: REUTERS/Stringer/File Photo)

ליילא, שהיתה בקבוצה של הנשים הצעירות, מספרת שראתה מטוסים שטסו בגובה נמוך מספיק כדי לראות ולצלם את הנעשה. זה מכעיס אותה. היא בוכה ונרגשת. "אנחנו רוצים לדעת איפה האנשים שנעלמו. איפה אבא שלי, איפה אחי וכל הדודים והאחיינים שלא חזרו. גם אם זה רק כדי לחפור ולמצוא את העצמות של הקרובים שלנו.

"אני לא יודעת של מי המטוסים האלו היו, אבל איך יכול להיות שהכול נצפה וצולם ואף אחד לא יכול להגיד לנו לאן נלקחו הגברים? אחרי כל מה שעברנו, כשאנחנו חיים באוהלים בגשם ובשלג, אף מדינה לא מבררת מה קרה להם ועוזרת לנו לחפש את האנשים האלו".

מה קרה לאחר שהופרדת מהגברים, הנערים והנשים המבוגרות יותר?
"היינו קבוצה גדולה של בנות. אני לא יודעת כמה בדיוק, אבל הם השתמשו בכמה בתים כדי לאכלס אותנו. הצעירות ביותר היו בנות 9 והמבוגרות היו בגיל שנישאים בו. דעאש לקחו את כל הבנות. הייתי בידיים שלהם במשך חמש שנים. מכרו אותי, היכו אותי, הייתי בכל האזורים בסוריה שהיו בידי דעאש. כמו כל האחרות, ראיתי פחד, ראיתי רעב.

"ראינו רק את אנשי דעאש, והם דיכאו אותנו עד שהרגשנו מתות לגמרי. ברגע שהתעוררנו, ראינו רק את הפנים שלהם וחווינו רק את הדיכוי שלהם. לא היה אפילו יום רגוע אחד, אפילו לא יום אחד של חיים נורמליים".

ראית כיצד התייחסו לבנות האחרות ומה עשו להן?
"ראינו הכול וחווינו הכול יחד. ראינו לפעמים שהם מכרו את הנשים והבנות. לעתים הם לקחו בנות ונשים חדשות למקומות שגם אני הייתי בהם. ראיתי כשהן הגיעו, ומתי איתן בכל פעם שהן נמכרו. הכאב שלנו היה אחד. היו איתנו נשים שהילדים שלהן נלקחו כדי לשמש עבדים. לא היה לנו כל ערך עבור השובים שלנו".

כיתוב: אישה יזידית שנמלטה מדעאש במחנה פליטים בכורדיסטאן. "באיזו דת זה בסדר שגבר בן 40 ייקח ילדה בת 9?" (צילום ארכיון: answer5 / Shutterstock)

"הם היו מרביצים לילדים, לא היה אכפת להם אם היינו רעבים, לא נחשבנו כלל לבני אדם. הם אמרו לנו שבני משפחותינו הם כופרים ושהג'יהאד נגדנו לא יסתיים לעולם. חלק גדול מהם היו השכנים שלנו, לא רק אנשים מארצות אחרות, שכנים ממוסול, מתלעפר, משינגאל.

"הם יצרו אצלנו פחד ותחושה שזה לא ייגמר לעולם. חיינו בגיהנום, והגיהנום הזה נמצא אצלי עד היום. הם היכו ועינו את כל מי שניסה לברוח ונתפס, והם היו לוקחים אפילו ילדות בנות 9. הם אמרו שהדת שלהם מאפשרת את זה, אבל באיזו דת זה בסדר שגבר בן 40 ייקח ילדה בת 9?"

למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת שהם "לקחו" ילדה בת 9?
"לקחו אותן בכוח, עשו איתן הכול, התעללו בהן, אנסו אותן, מכרו אותן".

ילדות מגיל 7 נמכרו ועברו התעללות ואונס

אישה יזידית שמצוטטת בדו"ח של משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (OHCHR) מ-2016 מספרת על שוק העבדים של דעאש בא-רקה: "אחרי שישה ימים הלוחמים העבירו אותנו לאולם לבן וגדול ליד הנהר. שם אנשי דעאש היו מוכרים וקונים את הנערות. היה אזור מוגבה שבו עמדנו.

"אם סירבנו, הלוחמים היכו אותנו במקלות. היו שם אולי 200 נערות יזידיות. הצעירה ביותר היתה בת 9-7. אמרו לנו להוריד את כיסויי הראש. רצו לראות את השיער שלנו. לפעמים אמרו לנו לפתוח את הפה כדי שהגברים יוכלו לראות את השיניים שלנו".

הנשים היזידיות החטופות, שמכונות סבאיא ("שבויות" בערבית), נחשבות לשלל מלחמה, ולכן ללוחם שקונה אותן יש עליהן זכויות קניין מלאות. מותר לו לנצל את האישה כשפחה לביצוע עבודות הבית או כשפחת מין, ומותר לו גם לתת אותה כמתנה או למכור אותה.

"חלק מהנשים הוחזקו בבתי משפחות, אחרות בדירות לבדן ואחרות באתרים ובסיסים צבאיים", מספרת ליילא, "היו אנשי דעאש שקנו נערה אחת וכאלו שקנו יותר. והן נמכרו שוב ושוב".

לפי עדויות רבות, נערות נוצלו ונמכרו, אם כי חל איסור על מכירת הנערות והנשים מחוץ למעגל הפנימי של אנשי דעאש. זאת הסיבה שמשפחותיהן של הנשים ששרדו התקשו לקנות אותן בחזרה. במקרים שבהם אנשי דעאש לקחו סיכון והסכימו למכור אישה בחזרה למשפחתה, הם גבו לעתים סכומי עתק של עשרות אלפי דולרים.

"ניסיתי לברוח פעמיים", מספרת ליילא, "אבל תפסו אותי, התעללו בי ועינו אותי".

כיצד נוצרה ההזדמנות לברוח?
"זה היה בשנה הראשונה לשבי. לפעמים זה היה קורה. אם היו משאירים אותנו לבד בבית, אם השאירו את הדלת פתוחה. באחת הפעמים הצלחתי להגיע די רחוק, אבל הם מצאו אותי בכל זאת".

ברחת לבד?
"כן. פחדתי. הם אמרו שאם אברח שוב הם יהרגו אותי. זה היה אחרי הפעם השנייה שניסיתי לברוח, ויותר לא ניסיתי".

בזמן שהיית בשבי, היתה לך איזושהי תקווה?
"לא היתה שום תקווה. לא האמנתי שאפגוש אי פעם את משפחתי".

בשלב האחרון של השבי הייתה ליילא בעיר באר'וז בזמן הקרבות המכריעים בין הכוחות הכורדיים לדעאש. "היה שם רעב גדול", היא מספרת, "לא נתנו לנו אוכל, ולפעמים היו ימים שלמים שלא אכלנו בהם. היינו שם בזמן הקרבות, ארבעה ימים רצופים. היה מצור מלא ופחד גדול.

"מטוסים הפילו פצצות, צלפים ירו, כדורים ופצצות היו כל כך קרובים אלי שהשיער שלי היה שרוף, הבגדים היו קרועים וידיי נפצעו. היו גופות בכל מקום, גברים, נשים וילדים, רציתי לברוח אבל לא יכולתי בגלל המוקשים שדעאש הטמינו.

"בסוף לוחמי דעאש העלו אותנו על משאיות ולקחו אותנו למדבר. כשהורידו אותנו חשבתי שהם יוציאו אותנו להורג. אבל פתאום הם עזבו ונותרנו שם תקועים במדבר".

"אני עדיין לא מאמינה שיצאתי משם"

"מטוסי הקואליציה פיזרו כרוזים שנכתב בהם שיש הפסקת אש ושמותר לנו לעזוב. אז הכוחות הכורדיים לקחו אותנו למחנה אל-הול (מחנה שמאכלס עשרות אלפי אנשי דעאש לשעבר, בעיקר נשים וילדים, באזור שבשליטת הכורדים בצפון מזרח סוריה – ד"ס). "שהיתי באל-הול חמישה חודשים. אחרי שנים בכלא, לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על הכורדים, אז לא סיפרתי שאני יזידית. לא ידעתי אם המשפחה שלי עדיין חיה. לא ידעתי אם הם בכלל ירצו אותי בחזרה בגלל מה שעברתי אצל אנשי דעאש. הייתי מבולבלת והרגשתי אשמה, אז לא אמרתי כלום".

לבסוף שוחררה ליילא ממחנה אל-הול על ידי אנשי "מרכז הבית היזידי", קבוצה קטנה של יזידים בסוריה שחילצו, תוך כדי סיכון גדול, נערות יזידיות מאל-הול והחזירו אותן למשפחותיהן. מבצע החילוץ של ליילא תועד בסרט התיעודי "סבאיא" של הבמאי הוגיר הירורי. גיבורי הסרט, מחמוד וזיאד, נראים בסרט כשהם מוציאים אותה מאוהל במחנה כשהם חמושים באקדח, טלפון סלולרי ומידע מודיעיני שמקורו במסתננות יזידיות במחנה.

בשלב ההוא ליילא היססה להצטרף למחלציה ולהימלט מהשבי. הסצינה מסתיימת כשהיא מצטרפת למחלצים למרות הכול, ונמלטת מהמחנה, כשאנשי דעאש רודפים אחרי המכונית ויורים עליה. בסוף הנסיעה, אחרי שהצליחו מחמוד וזיאד להתחמק מהמכונית, אומרת ליילא: "בבקשה אל תיתנו להם לחטוף אותי יותר. אני לא יכולה יותר".

"דוד מחמוד לקח אותי משם", היא מספרת על החילוץ ועל מחמוד, שאירח אותה בבית משפחתו עם שחרורה מהשבי, ונפטר מאז. "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, אני מרגישה שזה לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם".

ליילא ואמה. "לא האמנתי שאפגוש אי פעם את משפחתי" (צילום: אלבום פרטי)

כיום חיה ליילא במחנה עקורים בעיר זאכו, סמוך לגבול עיראק-סוריה. "אני גרה באוהל יחד עם אשתו של אחי וילדיה", היא מספרת, "אני עובדת בבית חולים. אמא שלי שרדה ויחד עם אח ואחות שלי ששרדו גם הם, הם קיבלו מקלט בקנדה. אבי וכמה מאחיי ואחיותיי נעדרים עדיין". ליילא לא מוכנה לעזוב את אחותה של בעלה שלא זכאית למקלט בקנדה, אבל היא מקווה ששתיהן יוכלו לקבל מקלט באוסטרליה.

"לרוב היזידים שניצלו לא היה לאן לחזור"

ליילא לא לבד. אלפי נשים יזידיות אחרות ששוחררו מהתופת של דעאש עדיין לא הגיעו למנוחה ולנחלה. עידן בריר, חוקר הקהילה היזידית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מספר שהיו נשים יזידיות שזכו להיות חלק מתוכנית שיקום והתאזרחות בגרמניה. מדובר בכ-1,200 או 1,300 נשים, בעיקר כאלו שברחו, הוברחו או נקנו מאנשי דעאש בחודשים הראשונים לאחר השתלטות המדינה האסלאמית על האזור.

"עבור נשים ששוחררו מאוחר יותר, האופציה של יציאה לאירופה כבר כמעט לא היתה קיימת, כי השערים ננעלו", הוא אומר. "חלקן ניסו לצאת לאירופה ונתקעו בטורקיה, אחרות חזרו למחנות עקורים בצפון עיראק ולקהילה היזידית. ב-2017-2016 הקהילה אף נקטה צעדים מרחיקי לכת שמעולם לא נעשו קודם כדי לאפשר את חזרת הנשים. הן הוטבלו מחדש בצעד סמלי של חזרה לקהילה, אף שבעבר לא היתה שום דרך להחזיר אדם שהתאסלם לקהילה היזידית, גם אם ההתאסלמות נעשתה בכפייה.

"במקביל, אפשרו היזידים, גם זה בפעם הראשונה, לנשים שחזרו והיו בהריון לבצע הפלות. ב-2017, כשסינג'אר כבר הייתה משוחררת, חלק מהיזידים חזרו לביתם, אבל זו היתה חזרה מוגבלת מאוד, עשרות אלפים במקרה הטוב, מתוך חצי מיליון שגורשו. ברוב המקרים אין כבר לאן לחזור". כמו ליילא, רוב הנשים נמצאות עדיין במחנות עקורים. חלקן מטופלות על ידי ארגונים מקומיים וארגונים זרים.

"אף ממשלה לא דואגת לנשים שנותרו בשבי"

אלפי נשים עדיין לא שוחררו. "בהערכה גסה, יש כ-2,000 או 3,000 נשים שלא שוחררו", אומר בריר, "אף אחד לא יודע בדיוק היכן הן וכמה מהן עדיין בחיים. חלקן ודאי מתו בדרכים, חלקן נרצחו על ידי שוביהן, וחלקן התאסלמו וחיות עם האנשים שקנו אותן. אף יזידי לא יגיד שהנשים האלו מתות. אין נכונות או יכולת להודות בעובדה שככל הנראה רוב הנשים האלו כבר לא בין החיים.

"יש הכחשה ויש ודאי גם הרבה נשים שמסיבות שונות כבר לא רוצות לחזור. בעבר היו אנשים שפעלו במרץ לשחרר את הנשים השבויות. היו פשיטות פרטיזניות על מחנות וכפרים ונשים שוחררו. כיום אני כבר לא מכיר אף אחד שעושה את זה, וברמה ממשלתית בוודאי שאין פעילויות כאלו. מעולם גם לא היו".

ליילא כיום. "כשיצאתי מהשבי הרגשתי שחזרתי לחיים" (צילום: אלבום פרטי)

"בכיתי הרבה כשהם שחררו אותי", מספרת ליילא על רגעי החופש הראשונים שלה, "בהתחלה סירבתי לדבר, לא אמרתי להם שאני יזידית, אף שהם אמרו לי שהם יודעים ושהכול בסדר. בסוף הרגשתי שחזרתי לחיים. דוד מחמוד עשה כל כך הרבה בשבילנו והציל עוד הרבה בנות, אבל עכשיו כשהוא נפטר וזיאד עזב את המדינה, אין כבר מי שמתאמץ כדי לחלץ את הבנות שנותרו בשבי. אף ממשלה לא דואגת להן. אף אחד אחר לא מנסה. אבל הבנות עדיין שם והן צריכות שמישהו ימצא אותן. שמישהו יציל אותן".