לאדה מוסקלץ (34) מרצה להיסטוריה, נמלטה מלביב. את החתולים השאירה אצל אמא שלה; אירנה פאסקנו (38), מחנכת כיתה א', ברחה עם שני בניה, מאיוואנו-פראנקיבסק במערב אוקראינה, ומקווה שהם יצליחו לעלות לישראל; דימה קראצ'קו (25), מפיק אירועי מוזיקה, טס מאינדונזיה לוורשה ועכשיו הוא מתנדב ומרכז את עבודת המתנדבים בבית האוקראיני בבירת פולין; אגנשקה דירדה (22), סטודנטית מוורשה, אירחה בבית הוריה זוג פליטים מבוגרים. "מרוב מבוכה לא ידעתי כיצד להתנהג לידם", היא מספרת, "בהתחלה ניסיתי לחייך כל הזמן, אבל הפסקתי כשהבנתי שאין לזה שום טעם, מה יעזור חיוך מול הטראומה שלהם?"

ורשה, בירת פולין מוצפת בפליטים. מאחורי המספרים הגדולים יש בני אדם שחייהם השתנו ברגע. ארבעה סיפורים:

"פתאום אמרו שיש רכבת אחרונה לפולין"

לאדה מוסקלץ (34), היסטוריונית ומרצה להיסטוריה, ברחה מלביב: "יום חמישי היה צריך להיות עוד יום רגיל באקדמיה. הרבה לימודים. השעון כוון ל-8:00 בבוקר, אבל ב-7:00 כבר נשמעו אזעקות. לא הבנתי מה זה בדיוק. עד אז שמענו לפעמים אזעקות של תרגילים, אבל הפעם משהו בפנים הרגיש לי לא בסדר. פתחתי חדשות, אמרו שרוסיה פלשה למדינה. הכול נעשה מאוד מפחיד, מאוד מהר. לא האמנתי שאצלנו, במערב המדינה, יקרה משהו כזה.

"אין לנו מקלט בבית אז נכנסתי עם החתולה לאמבטיה. שם ישנתי, או ניסיתי לפחות. בכיתי, התקשרתי כל הזמן לאמא שלי ולבעלי, שנמצא בפולין. אחר כך סידרתי את הבגדים. הסטודנטים שלי יצרו קשר ואמרו שהם לא מצליחים להמשיך ללמוד, ואני אמרתי להם שאני לא אצליח ללמד.

"בלילה השני לא ישנתי בכלל. אמנם לא היו אזעקות, אבל החדשות שהגיעו משאר המדינה היו נוראיות. כל שעה בדקתי את החדשות כדי להבין מה קורה, וזה רק הפך את המצב ליותר גרוע. ממתקפה על בסיסים צבאיים זה עבר למתקפה ישירה על אזרחים. דודה של מכר שלי נהרגה מהפגזות בפאתי קייב כשהלכה מהמקלט לבית שלה.

החפצים שלקחה איתה לאדה במזוודה (מימין לשמאל): שרשרת פנינים, שטר של 500 גריבנות (כ-55 שקלים), סבון ידיים לנסיעות, יומנים ומסמכים של אמה, פחית טונה וחטיפים, בובת נמר שקיבלה בילדות ושק שינה (צילום: דוד טברסקי)

"מזוודת החירום שאמרו לנו להכין לא הייתה איתי, אז לקחתי רק את הדברים הנחוצים ביותר ונסעתי לאמא שלי לשים את החתול אצלה. לקחתי איתי כמה דברים בסיסיים: פחית טונה וחטיפים, נמר צעצוע שאימי הביאה לי כשהייתי קטנה, יומנים ומחברות של אימי, שרשרת פנינים, כסף מזומן ושק שינה. הכי עצוב לי על תמונות שצילמתי בעשורים האחרונים. מעולם לא סרקתי אותן והן נשארו בבית. אני מקווה שעוד אצליח להוציא אותן.

"בעלי הגיע מפולין לאסוף אותי. בגלל הפקקים, חלק מהדרך הוא הלך ברגל. הגענו לתחנת הרכבת באמצע הלילה. זה היה אחרי שעת העוצר. אמרו שאין רכבות. תכננו להעביר שם את הלילה. פתאום אמרו שיש רכבת אחרונה שיוצאת לכיוון פולין. עלינו עליה בזריזות.

"זו הייתה נסיעה ארוכה ואיטית. פתאום הרכבת נעצרה. הסדרנים התחילו לדבר ביניהם שבאופק יש אובייקטים לא מזוהים. פחדנו שאלה הרוסים. כולם התיישבו, הרכבת האטה, היה שקט מחריד. אורות החלו להתקרב לכיוון הרכבת. בסופו של דבר התברר שזה עובד מסילה מקומי. נשמנו לרווחה. רגעים מצמררים כאלה לא חוויתי מימיי. במבט לאחור, זכינו לנסיעה מאוד נוחה. היה לנו מקום לשבת. אנשים שיוצאים כיום מאוקראינה בקושי מצליחים לעלות על רכבת, מצטופפים אחד על השני בעמידה.

פליטים אוקראינים בתחנה המרכזית בוורשה, בשבוע שעבר. לאדה מוסקלץ: "במבט לאחור, זכינו לנסיעה מאוד נוחה. היה לנו מקום לשבת" (צילום: דוד טברסקי)

"אמא נשארה בעיר. היא מספרת שזרם הפליטים שהגיע לשם עומד על מאות אלפים. העיר בקושי עומדת וארגוני הסיוע דורשים עזרה בינלאומית. עבר שבוע מאז שעזבתי. אני עדיין בהלם מהכול. הצלחתי להביא את עצמי לסוג של איזון עם אלכוהול וכדורי הרגעה, ועדיין קשה לי לדבר.

"מהרגע שהגעתי לוורשה התחלתי להתנדב בארגון ממשלתי. אני עוזרת לתרגם מסמכים של פליטים שמגיעים מאוקראינה כדי שהרשויות יוכלו למצוא להם מקום ללון לזמן הקרוב. כיום פולין בתהליכים של חקיקת חוק שיאפשר לפליטים מעמד זמני כך שיוכלו להמשיך להתגורר פה, לעבוד ולרשום את הילדים שלהם לבית הספר. חלק מהפליטים כבר הגישו בקשה לעבוד במפעלים באזור. יש מקומות עבודה שתלו שלטים באוקראינית שמחפשים עובדים, ויש גם בתי ספר שהתחילו לקבל ילדי פליטים. יש ביקוש רב למורים דוברי אוקראינית ורוסית.

"אני רואה שאנשים ברוסיה כותבים שהם מתביישים במלחמה הזאת. אני לא יודעת איך ייראו היחסים בין העמים. צריך אומץ לצאת שם לרחובות, אבל מצד שני זה מכעיס אותנו. אנחנו לא צריכים את המחוות האלו כשאנחנו מופצצים ונהרגים על ידי הצבא שלהם. הטרגדיה הזו היא של העם האוקראיני.

"אני לא יודעת מה יקרה. כל מחשבה שעולה לי בנושא מפחידה. אין לי שום יכולת לצפות מה יהיה בעוד שבוע, בטח שלא בעוד חודש או שנה. אני מצליחה למצוא את השפיות שלי בעשייה היומיומית הקטנה, לעזור איפה שצריך".

"במשך שנים הרוסים שטפו לנו את המוח"

אירנה גודובאנץ (38), מורה, ברחה עם שני בניה, דימה ואלכסיי, מאיוואנו-פראנקיבסק במערב אוקראינה: "בבוקר שבו פרצה המלחמה לא התעוררנו מאזעקות, מהסיבה הפשוטה שביישוב שלנו מעולם לא הותקנו אזעקות. בחדשות הראו סרטונים של מטוסי קרב, ולא הייתי בטוחה אם לארוז מיד או לחכות להתפתחויות. באזור שלנו נשמע פיצוץ גדול. בדיעבד התברר שזה היה שדה התעופה שהרוסים פוצצו. זה מפחיד. זה בלתי נתפס.

"מאחר שאצלנו אין אזעקות, הדרך היחידה לקבל התרעות היא בטלפון. בגלל זה אי אפשר לישון, אני והבכור שלי ישנו במשמרות, צמודים לטלפון, שמא תתחיל אזעקה ונפספס. אחרי כמה לילות כאלה החלטתי שאי אפשר להמשיך כך יותר.

אירנה גודובאנץ ולידיה. "אף שאנחנו גרים במרחק שעתיים נסיעה מהגבול, מעולם לא ביקרנו בפולין. זו הפעם הראשונה שלנו פה" (צילום: דוד טברסקי)

"את כל בתי הספר סגרו. אני מחנכת כיתה א', וגם הילדים שלי נשארו בבית. החלטתי שנברח. לקחנו מזוודה קטנה לכל אחד. ארזתי רק בגדים, מטענים, תרופות. מה עוד צריך? השארנו את כל החתולים והכלבים שלנו אצל אמא שלי (לה יש עוד חמישה חתולים משל עצמה). אפילו לא ניסיתי לשכנע את אמא לבוא איתנו. היא תישאר באוקראינה לנצח, היא מבוגרת וחולה, וככה גם כל התושבים המבוגרים של העיר. אין להם כוחות לטלטל את עצמם בתורים אינסופיים אל מעבר לגבול. זה גם מקל עלי. היא תשמור על החיות והבית.

"אף שאנחנו גרים במרחק שעתיים נסיעה מהגבול, מעולם לא ביקרנו בפולין. זו הפעם הראשונה שלנו פה. אני אומרת לעצמי שאנחנו נוסעים באופן זמני, ומאמינה שכך יהיה. אני לא רוצה בכלל לחשוב בכלל על האפשרות שלא נחזור. אוקראינה זה הבית שלי. זו מלחמת ההישרדות של העם שלנו.

"אני נולדתי ב-1984, ולא ידעתי דבר על התרבות וההיסטוריה האוקראינית. לא דיברו איתנו בשפה האוקראינית, לא למדנו על ההיסטוריה שלנו כלום. רק בשנים האחרונות התחילו להיכתב ספרים, השתנתה תוכנית הלימודים. לא האמנתי שהרוסים יפלשו למדינה שלנו, ומצד שני אני גם לא מופתעת. מ-2014 היה לי ברור שהמלחמה לא תיעצר במזרח.

שלטי הזדהות עם אוקראינה. מאחור: ארמון התרבות והמדע במרכז ורשה. גודובאנץ: "אם לא היו לי שני הילדים שלי פה לידי, הייתי לוקחת נשק ויוצאת להילחם" (צילום: דוד טברסקי)

"אין לי שום ספק שאם הרוסים יבואו, הם ימחקו את כל מה שבנינו בעשורים האחרונים. במשך שנים הם שטפו לנו את המוח שלא קיימת אומה אוקראינית, שאנחנו איזושהי המצאה. אבל עכשיו, בניגוד לפעם, לאנשים יש גישה לאמת והם לא יתכופפו – לא בפני טנקים ולא בפני מטוסים. הם ילחמו עד הסוף כי יש לנו גאווה לאומית. אם לא היו לי שני הילדים שלי פה לידי, הייתי לוקחת נשק ויוצאת להילחם.

"אני מתגעגעת לתלמידים שלי וחוששת מאוד לשלומם. מקבוצת הווטסאפ של הכיתה אני יודעת שרק חלקם הוצאו מהעיר. אני שומרת על קשר עם כל ההורים. חלקם מנסים לעבור את הגבול לפולין בדיוק כמוני, אבל זה קשה עם התורים ועם הילדים.

"אני לא יודעת מה יהיה. בעלי עובד מזה עשור באשדוד, גם אני עבדתי שם. אני מקווה שנצליח לקבל את כל האישורים לעלות על טיסה לישראל. הילדים מעולם לא טסו לחו"ל, אין להם דרכון. אני מקווה שבשגרירות ינפיקו לנו תעודות ושיתנו להיכנס לארץ. בעלי מנסה למצוא לנו כרטיסים וזה נהיה אתגר קשה מאוד. אין לי מושג איך נעשה בדיקות קורונה, אם בכלל צריך. אולי בינתיים נלמד קצת עברית".

"המשפחות שמגיעות הנה לא יודעות איזה יום היום"

דימה קראצ'קו (25), מפיק אירועי מוזיקה, רכז מתנדבים בבית האוקראיני במרכז ורשה: "נולדתי במזרח אוקראינה, גרתי בקייב ובוורשה, וכיום אני עובד באינדונזיה. איך שהכול התחיל לא חשבתי פעמיים. עליתי על המטוס הראשון הנה. משפחתי וחבריי עדין באוקראינה, חלקם אולי יגויסו.

"אני, במקצועי, מפיק מופעי רוק ענקיים, כך שאני רגיל לעבוד תחת לחץ וריבוי משימות. ועכשיו אני רכז מתנדבים ולומד לשמור על קור רוח. בזמנים כאלו קור רוח זה דבר חשוב, ובכל מקרה עדיף מפאניקה שלא עוזרת – לא לי ולא לאנשים שצריכים את עזרתי.

דימה קראצ'קו: "בימים האחרונים אני חושב הרבה על מלחמת העולם השנייה" (צילום: דוד טברסקי)

"מכיוון שאני מדבר רוסית, אוקראינית, פולנית ואנגלית, אני החוט המקשר בין הגורמים שמגיעים לאזור. היומיום שלי כאן הוא טבלאות אקסל ענקיות ואינסוף טלפונים – להזיז מתנדבים מהגבול לוורשה וחזרה אל הגבול; ממחסן ציוד אחד לאחר; לדאוג שלזה יהיה בית, לאחר רכב, לשלישית עגלת תינוק.

"בבוקר מתקשרים אלי אנשים שלי בגבול, אני רושם פרטים. מנסים להצמיד את הבאים לאיזה רכב ולהביא אותם לכאן, לבית האוקראיני. לרובם זו הכתובת הראשונה לכל בעיה. המשפחות שמגיעות הנה לא יודעות איזה יום היום, מתי בפעם האחרונה אכלו. כך אנחנו פוגשים אותם. נותנים לילד שוקולד, להורים משהו חם לשתות. מושיבים אותם על כיסא. הסולידריות וההתגייסות כאן עצומות. זה נותן הרבה כוח בזמנים כאלו. מול מלחמה גדולה מאוד, אנשים מרגישים קטנים מאוד. זה שאני נמצא פה ומנסה לעזור, מנסה לשנות, זו זכות וזה גם נותן טעם בתוך הסיוט הזה.

דגלי פולין ואוקראינה בכניסה למוזיאון היהודי בוורשה. קראצ'קו: "המראה של הילדים המבולבלים מרעיד אותי יותר מכל" (צילום דוד טברסקי)

"הבית האוקראיני ממוקם על חומות הגטו היהודי שנחרב. בימים האחרונים אני חושב הרבה על מלחמת העולם השנייה, על כך שלשואה היה חלק גדול ביצירת מדינת ישראל, שיש לי בה מכרים רבים.

"המראה של הילדים המבולבלים שנכנסים לפה כל כמה שניות, מרעיד אותי יותר מכל. ילדים שגם כשנותנים להם צעצועים הם זורקים אותם מהיד. אבא מחרקיב, שישב פה ליד בנו, שלא הפסיק לצווח, סיפר שהוא התעורר בבוקר הראשון למלחמה וטיל הוריד את הבית של השכנים שלו. הוא זרק למזוודה את הדברים הראשונים שראה בעיניים ועזב את העיר. מאז הוא, אשתו ושני ילדיהם היו שמונה ימים בדרכים כמעט בלי מזון או מים.

"למרות קצב העבודה והלחץ, אני דואג לישון טוב. ערב אחד יצאנו כל המתנדבים לשבת בפאב, לשתות בירה ולהקשיב למוזיקה, להוריד הילוך, להוריד לחץ. למי זה טוב שהמתנדבים יהיו מרוטים ומדוכאים כל הזמן? אנחנו צריכים לשמור על עצמנו כדי לשמור על אחרים. ואני חושב שהמלחמה הנוראית הזו, שכנראה תהיה נוראית עוד יותר בהמשך, תהפוך למלחמה המכוננת של העם שלנו ואנחנו נשיג את עצמאותנו".

"מה אומרים לאנשים שעולמם חרב עליהם בין לילה?"

אגנשקה דירדה (22), סטודנטית מוורשה, אירחה בביתה משפחת פליטים: "התעוררתי בבוקר היום ההוא שזה התחיל ולתדהמתי גיליתי שיש מלחמה אצל השכנים שלנו. יש אנשים שראו שזה בא, אבל אני לא התעסקתי יותר מדי בעניין. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שהנה, ממש לידנו יש מלחמה, אנשים סובלים, ואצלי באינסטגרם תמונות של אנשים בחופשות, סלפים עם חיוכים, אוכל טעים. אני יושבת ולומדת למבחן, מתעסקת בענייניי, ופתאום מבינה כמה החיים שלנו נוחים וטובים בסך הכול. ליד המלחמה והסבל שהיא גורמת אנשים שממש לידנו, אתה הופך פתאום להיות כל כך קטן.

אגנשקה דירדה: "לידינו יש מלחמה, אנשים סובלים, ואצלי באינסטגרם סלפים עם חיוכים, אוכל טוב" (צילום: דוד טברסקי)

"הוריי החליטו לארח בביתנו זוג נשוי בשנות השבעים שלהם. הם הגיעו לוורשה כי יש להם ילדה שעובדת בעיר, והם הגיעו אליהם דרך מתנדבים. כשהם הגיעו לפתח הבית הם נראו אבודים ומבולבלים. האישה נראתה אומללה במיוחד. ניכר שגם הם היו בהלם מזה שפרצה מלחמה, ומצאו את עצמם יום אחד אורזים את חייהם ועוברים את הגבול.

"מרוב מבוכה לא ידעתי כיצד להתנהג לידם. מה אומרים לאנשים שעולמם חרב עליהם בן לילה? בהתחלה ניסיתי לחייך כל הזמן, אבל הפסקתי כשהבנתי שאין לזה שום טעם, מה יעזור חיוך מול הטראומה שלהם?

"דיברנו איתם פולנית והם השיבו לנו באוקראינית. זה לא בדיוק עבד, אבל איכשהו הצלחנו לתקשר ולהבין אחד את השני. הוריי פרשו להם מיטות בחדר אורחים. מאוחר יותר בערב עשינו ארוחה גדולה בסלון, אכלנו, שתינו תה, ועוד יותר מאוחר גם הבת שלהם הצטרפה אלינו. אם לדבר בכנות, זו הייתה חוויה מאוד מוזרה. זרים מוחלטים, שמגיעים מעולמות שונים, פתאום מוצאים אחד את השני בסלון באמצע ורשה בגלל מלחמה.

"יום למחרת הם עזבו אחרי שמצאו מקום אחר לישון בו בינתיים ומקום עבודה עבור האישה. הם שמחו על כך שיהיה להם מקום משלהם לשים בו את הראש אחרי שעזבו את ביתם באוקראינה. ואני שמחה עבורם.

צוותי מתנדבים לסיוע לפליטים בתחנה המרכזית בוורשה. דירדה: "משהו בתוכי חושש שאנשים יתחילו לפתח יחס עוין לפליטים" (צילום: דוד טברסקי)

"בעיר קשה לא לשים לב לפליטים. בנסיעה ברכבת התחתית ובאוטובוס, אוקראינית (או אולי רוסית) הפכה כמעט לשפה שנייה. ככה זה כשחצי מיליון אנשים חדשים נכנסו, חלקם הגדול לעיר הבירה. כשהלכתי לטייל עם הכלב במסדרון בבניין, שתי נשים אוקראיניות חיכו להיכנס לאחת הדירות שבה הן מתארחות.

"יוזמות והתארגנויות למען הפליטים נמצאות בכל מקום. זה מחמם את הלב. באוניברסיטה, רק הפקולטה שלי ארגנה כ-200 ארגזים של מתנות שיישלחו לתוך אוקראינה. וכך עושות כל הפקולטות. חברה שלי עצרה את חייה ומארגנת מסגרות חינוכיות לילדים אוקראינים, כדי שההורים שלהם יוכלו ללכת להתעסק בענייניהם – חיפוש עבודה או ביורוקרטיה של המסמכים שלהם. חבר אחר שלי מתנדב במשמרת לילה בתחנת מעבר לפליטים ליד העיר. כנראה אצטרף אליו בהמשך.

"התגובה לפליטים ברחוב הפולני מעלה בי חיוך. זה לא דבר מובן מאליו. פולין לא ידועה ביחס חיובי במיוחד לזרים. הייתה כאן התנגדות פראית לקבלת פליטים מהמזרח התיכון. עכשיו המצב שונה, אולי מכיוון שהאוקראינים יותר דומים לנו, ואולי גם בגלל הסלידה שיש בפולין מרוסיה. אני עדיין נדהמת מההתגייסות והעזרה, אבל משהו בתוכי חושש שהתגובה החיובית תשתנה לשלילה ואנשים יתחילו לפתח יחס עוין לפליטים. אני מקווה שזה לא יקרה. עמוק בתוכי אני מקווה שהגעתם של הפליטים תעורר משהו חיובי בחברה הפולנית השמרנית והסגורה בתוך עצמה".