דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון י' באב תשפ"ב 07.08.22
26°תל אביב
  • 21°ירושלים
  • 26°תל אביב
  • 24°חיפה
  • 25°אשדוד
  • 24°באר שבע
  • 33°אילת
  • 25°טבריה
  • 19°צפת
  • 25°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספורט

דעה / לפני שנגיע למראות כמו במקסיקו: יש מה לעשות כדי לעצור את האלימות במגרשים

מקרי אלימות בין אוהדים לא באים "משום מקום", הם חלק מתופעה של הדרדרות מוסרית | מודלים לחיקוי, פעילות חינוכית והרחקת הגורמים האלימים, הם הדרך להחזיר את הביטחון ליציעי הספורט

אלימות בין אוהדי קרטארו לאטלס בליגה המקסיקנית (צילום: AP Photo/Sergio Gonzalez)
עומר ליבנת

עולם הכדורגל הזדעזע השבוע מאירועי האלימות בליגה המקסיקנית במשחק בין קרטארו לאטלס, בו על פי הדיווחים נפצעו עשרות בקטטה שהתפתחה בין מחנות האוהדים. בימים האחרונים אני שומע הרבה את האמירה: "אצלנו זה לא יכול לקרות", ואני רוצה לערער על זה. מקרי אלימות כאלו לא באים "משום מקום", גם היריבות בין הקבוצות המקסיקניות התפתחה לאט לאט כבר יותר מחמש עשרה שנים עד שחצתה את כל הקווים האדומים.

אלימות היא תופעה של הדרדרות, היא תנועה מגמתית, כאשר אין גבולות ואין עמדה ברורה (מערכתית וציבורית) של מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא, האלימות תגיח כל פעם מחדש.

בתחילת השנה יצא דו"ח של ארגון "בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים", שמראה על עלייה מדאיגה באירועי האלימות והגזענות במגרשי הכדורגל, מקרה האלימות בין הקהל של נתניה לזה של בני סכנין, האירוע בתוך היציע של אוהדי בית"ר ירושלים, האלימות בין אוהדי הפועל ת"א לכוחות השיטור והמקרה השבוע בין במשחק בין מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים.

אלימות במשחקי כדורגל אמורה להיות שייכת לעבר. לא לחינם בסקרים של חברות "פאנלס" ו"בצפר" לפני מספר שנים מצאו שרק 4% מההורים מעוניינים שהילד שלהם יהיה שחקן כדורגל ושמעל 30% לא מגיעים למגרשים בעקבות האלימות בו – ונראה שהמסר לא הופנם.

אוהדי בית"ר ירושלים מארגון לה פמיליה (צילום: פלאש 90)

נחבר לזה את הנתון שבישראל אחוז הספורטאים הפעילים הוא בין הנמוכים במדינות ה- OECD ונבין שהתרבות האלימה במגרשים היא חלק מרכזי מכך שלא הצלחנו לעלות למונדיאל מאז שנות ה-70. במשוואה ללא נעלמים: יש אלימות שווה אין ספורטאים שווה אין הישגים.

***

לשחקן כדורגל יש זכות שלא הרבה אנשים זוכים לה, הזכות שיסתכלו עליו המוני ילדים ובני נוער ומבוגרים ויעריצו אותו, את המגע בכדור, הבעיטה, המסירה ובעיקר – המעשים. אנחנו זקוקים לעוד שחקנים שיישאו בגאון את דגלי הסובלנות והשוויון ושלא מפחדים לצאת נגד תופעות האלימות באומץ לב. עוד שחקנים שמבינים את התפקיד שלהם ובוחרים בו ללא היסוס וגאווה.

למען הסר ספק, אני בטוח שספורט בכלל וכדורגל בפרט הוא אחד המקומות שלוקחים את החברה הישראלית קדימה והוא מנפץ כמה וכמה תקרות זכוכית שקיימות בחברה. אפשר לראות את זה היום עם התפתחות הספורט בחברה הערבית או ביצירת "קהילות המאמינים" של הקבוצות בארץ כתופעה מנוגדת לאינדיבידואליזם המודרני.

***

בשביל לא להיות רק מהצד הביקורתי, אציע חמישה צעדים פשוטים ופרקטיים, שכרגע לא ישנו את העולם, אבל אולי ימנעו את מקרה האלימות הבא:

לגנות ולהוקיע – אני שומע הרבה אנשים שאומרים "זה לא נורא, זה תמיד היה" או "לא צריך לעשות מזה סיפור", אז זה כן סיפור וכן עניין גדול! וכשלא יוצאים נגד תופעה היא הופכת להיות חלק משגרת חיינו.

הרחקת גורמים אלימים מהמגרש – ללא מורא וחשש, לקנוס, לשפוט ולהעיף, אנשים וארגונים שמביאים אלימות למגרשים. יד אחת בין המועדונים, ההתאחדות, מערכת המשפט, השיטור ורוב האוהדים בישראל.

סיפורים חיוביים – שחקנים מרגשים, מעשים פורצי דרך, התנהגויות ערכיות. צריך רק לבחור ולהראות אותם. גם לתקשורת יש תפקיד פה, להפסיק עם ביטויי ה"מלחמה", "חיים או מוות" ושאר כותרות ההסלמה.

פעולה חינוכית רחבת היקף – מגילאי הילדים והנוער, גם למאמנים וגם לספורטאים. אין ספק שזו פעולה שלוקחת יותר זמן, אבל לטווח הארוך היא גם היחידה שתפסיק את התופעה.

מפגשים קונסטרוקטיביים – תארו לעצמכם שלפני כל משחק ליגה, הקבוצות (ונציגי הקהל) היו נפגשות ל15-30 דקות, לפטפט קצת, לשתות משהו ולתת לשני הקפטנים להגיד כמה מילים במשותף שישימו הכל בפרופורציה.

***

הכותב הוא מייסד ומוביל ארגון החלוץ – חינוך דרך ספורט.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!