יום רביעי האחרון היה יום קשה ושחור בכפר כנא, הכפר שבו אני חיה ובו יש את הקליניקה של מרכז אלה, מרכז הסיוע למשפחות שכולות. ביום שלישי בלילה היו קולות ירי מטורפים, אלמונים ירו גם לעמוד החשמל, כדי לנתק את כל מצלמות האבטחה. השתררה חשכה.

קולות הירי הרעימו את השמיים, זו הייתה זירת קרב, ולא, אלה לא היו קולות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אלא סכסוך בין בני דודים חמושים ברמה של גדוד.

תחושות רבות של פחד, אימה, חוסר אונים, חושך וקור. קולות הגשם התמזגו עם קולות הירי. מתעוררים בבוקר אל מציאות שחורה. רזאן עבאס, תלמידת כיתה י"ב, בחורה יפה עם עיניים חומות ושיער שחור ארוך, התעוררה בבהלה ורצה לחדר הוריה. כדור שחדר אל ביתה פגע בליבה, והיא מתה.

לא הקליע ארור, יש אנשים שפועם בחזה שלהם לב שהוא רק כלי דם, חסרי רגש ומצפון, והם אלו הארורים. הפחד של ההורים קיבל תוקף בבוקר. הפחד לא היה הרגשה מופשטת, היה משהו שניתן לראות אותו, למשש. זוכרים את המרחב המוגן והמגן? הוא כבר לא. אם בתוך הבית אין ביטחון, אז איפה יהיה? לאן פנינו מועדות? לאיזה עתיד גדלים ילדינו?

קפאתי. מרותקת לטלפון שלי, קוראת שהמועצה הכריזה על יום שביתה. הילדים יהיו בבית. אני חושבת: מי יתווך לילדים את המציאות הקשה הזו? מי ידאג שהם ישחררו את שעל ליבם? הרי אנחנו בעצמנו זקוקים לתמיכה, אז מי פנוי לצורכי הילדים בעת הזו?

כשילד שומע קולות ירי, אי אפשר להסתיר את זה ממנו

ילד אמור לחיות את החיים בשלמותם, לראות את הטוב בחיק המשפחה, ולגדול אל תוך מרחב הורי מוגן ומגן, שיעזור לו להתפתח כראוי, פיזית, מנטלית ורגשית. ילדים בחברה הערבית, שמתמודדים מדי יום עם תופעות הרצח, הירי בלילות, השמועות היומיות הקשות על פריצה, דקירה, ירי, רצח, ניסיון חיסול, נמצאים לצערנו במציאות שונה.

כשילד שומע באוזניו את קולות הירי, אי אפשר להסתיר את זה ממנו עם מוזיקה של בטהובן. כשילדה רואה תמונה של נרצחת בטעות, אי אפשר לטייח את הדברים, להעלים את מה שראתה ולתת לה לצפות ב"עליסה בארץ הפלאות".

אנחנו ההורים קפואים מול מסכי הטלפון, שמופיעים בהם שמועה מפה והקלטה משם, סרטון שמפליל ואמירות של כעס וגנאי למצב הקשה שאליו הגענו. אנחנו חווים לחץ ומועקה, ומחדירים לא במודע את אותם רגשות לילדינו, ששומעים חלקיקים מהסיפור, רואים חלקים מהתמונה, מפחדים ולא מבינים מה מתרחש סביבם ולמה.

בתוך הסטרס הזה, אנחנו שוכחים את המצב הרגשי של הילדים שלנו, הילדים שיודעים להבחין אם הירייה ששמעו שייכת לרובה אם-16 או לכלי נשק כבד יותר. אנחנו שוכחים שנלקחה מילדינו ההזדמנות לחיות את ילדותם בתמימות ובפשטות, כמו שילדים צריכים לחיות.

לענות לשאלות בצורה אמיתית, לדבר על רגשות, לחבק

ביום רביעי שלאחר הרצח כתבתי הודעה עם הנחיות להורים, בתקווה שאוכל לעזור לחלק מהילדים:

"בוקר קשה בכפר כנא, אחרי לילה של ירי ממושך, והרצח האכזרי של רזאן עבאס. בצל כל זה, חשוב שאנחנו כאימהות ואבות נשים לב:

• שימו לב להשפעת התקרית על המצב הרגשי של ילדיכם. הסבירו להם במילים פשוטות למה הם בבית, מה מטרת השביתה, מה קולות הירי ששמעו ומה קרה בדיוק בלילה.
• הסבירו להם שכתוצאה מהירי נפגעה ונרצחה רזאן עבאס, מ"כדור תועה". אל תנסו לייפות את המציאות או לשקר, כי הם ישמעו מהתקשורת המקומית ומילדים אחרים. היו אתם האחראים להסביר להם על המציאות המרה, בגישה ובשיטה שמנסה להרגיע ולא להפחיד.
• השתמשו בשפה שמותאמת לגיל של הילד, ושאלו אותו מה הוא הבין.
• תנו מרחב לשחרור רגשי. קראו לרגש בשם: מפחדים, מודאגים, בהלם, חוסר אונים.
• ענו לשאלות שלהם, בצורה אמיתית אבל עדינה. לא לתת יותר מדי פרטים על הרצח עצמו, כדי להפחית מעוצמת הטראומה.
• תנו להם לצייר, לדבר על זה אתכם, וחבקו אותם, ועוד חיבוק. תנו לגיטימציה לרגשי הפחד וחוסר הביטחון. שתפו שגם אתם מרגישים כך.

שלחתי  את ההודעה בקבוצות הווטסאפ של בית הספר ובכל מקום אפשרי כדי לסייע להורים ולצוותי החינוך. מובן שנהגתי כך עם ילדיי. שתקנו ביחד, דיברנו על רגשותינו ביחד, הבת שלי שאלה אם ייכנס לה קליע מהחלון, הבן הבכור שאל אותי 'למה את בוכה?', והשבתי שאני מזדהה עם כאבה של האם השכולה. והנה הבן הקטן שואל אותי את השאלה הכי קשה: "ומה אם אנחנו נמות, מה תעשי?"

אני לוקחת נשימה ואומרת: "אני אבכה, אכאב, יהיה לי ממש קשה, ומקווה שלא נדע ושאלוהים ישמור לי עליכם", ומחביאה בתוכי את התקווה הזו, ומתפללת שתתממש.

***

סוג'וד ח'טיב היא עובדת סוציאלית, תושבת כפר כנא, עובדת בשלוחה בכפר כנא של מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן. המרכז מסייע למשפחות שחוו אובדן פתאומי עקב רצח, התאבדות ותאונות דרכים