וְלָקַח, אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם; וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת–גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ויקרא, טז)
זהו המקור המקראי למנהג "השעיר לעזאזל". בימי קדם, בהתקדש יום הכיפורים, היה עומד הכהן הגדול בפתח בית המקדש, שם ידיו על התיש האומלל, מתוודה על חטאי עם ישראל ומטיל את חטאי העם על החיה. עם שילוחו של התיש אל מחוץ לירושלים, באמצעות שליח אשר וידא את סופו העגום, היה חטאיו של העם מתכפרים.
זיגמונד פרויד, התאורטיקן הגדול של נפש האדם, השתמש במושג זה – שעיר לעזאזל – על מנת לתאר תופעה פסיכולוגית וחברתית נפוצה. פרויד סבר כי בני האדם נוטים תדיר להשליך על דמות כלשהי בסביבתם את כשליהם, חטאיהם ומגרעותיהם. על פי התאוריה הפסיכולוגית בעת שהאחר חוטא בחטא כלשהו, וגם אם יהיה זה עוון קל שבקלים, הנטייה האנושית תהיה להעמיס על החוטא את כלל החטאים והמגרעות האנושיים. עם שחיטתו של החוטא – והאנושות התמחתה בסוגים שונים של שחיטה לחוטאים, יש פיזית, יש מילולית, יש נפשית ויש חברתית – זוכה השוחט לתחושת הקלה, הנובעת מן ההזדככות מכל חטאיו שלו עצמו, כביכול.
מנהיגים למדו לעשות שימוש מתוחכם במנגנון פסיכולוגי זה, ונודע לו שימוש גם בפסיכולוגיה של ההמון. כך ניתן להסביר, לשם הדוגמה בלבד, את ססמת הפורעים ביהודים בפוגרום קישינב של 1903: "הכה ביהודים והצל את רוסיה". ההיסטוריה היהודית מלאה אלפיים שנות רדיפה, כאשר שימשנו כשעיר לעזאזל עבור הגויים.
השיטה הזו לא פסה מן העולם. בפינות שונות של העולם משיתים עמים על עמים אחרים, ובני אנוש על בני אנוש אחרים, את חטאיהם שלהם עצמם, ומזדככים על ידי הכאתם והוקעתם האלימה.
אך בעוד שלשיטה זו נודעה יעילות רבה בשיפור הרגשתו של המכה, יש בה יותר מטעם אחד לפגם. גם אם נתעלם כעת מהאחר, המוכה, הרי שבשיטה הזו יש מעט מאד התבוננות במהות הפנימית של המכה, מעט מאד צדק, ו-ודאי שאין בה תיקון.
זו כפרתנו
וזו היא בדיוק העבירה החמורה של שר האוצר, משה כחלון. ולכן, דווקא ביום שבו נהוג היה בעבר לקיים את מצוות השעיר לעזאזל, אני סבור שעל כחלון לתקן דרכיו, ולהפסיק באסטרגיית "השעיר לעזאזל" שאימץ לעצמו בשנה האחרונה, בטרם יפנו ימים, ואסביר.
קחו לדוגמה את חוק הגבלת שכר הבכירים. זמן רב לא נראתה בישראל הסכמה רחבה כמו בסוגיית הגבלת שכר הבכירים בתאגידים פיננסיים. כולם חגגו ושיבחו את הכוונה להגביל את השכר של המנכ"לים והמנכ"ליות לשכר ה"זעום" של 2.5 מיליון ש"ח בשנה או לפי 35 משכר המינימום בתאגיד. אפילו בסוגיית הקרדיט (אותו חלק כחלון עם ח"כ יחימוביץ' שיזמה חוק דומה) לא נרשמה אלא צרימה קלה, ובכל הכיכרות הריעו למהלך "החברתי".
הייתה בכך גם שמחה לאידם של אותם "בכירים", אשר חמדנותם לשכר מופרך, מוגזם ובלתי צודק בשיעורים של 5, 6, 8 מיליון ש"ח בשנה ומעלה הצדיקה את הוצאת דיבתם רעה. אך זו בדיוק הנקודה: מדובר בקבוצה קטנה מאד, כ-140 איש ואישה סה"כ, שגם אם חטאו, קשה לראות את הברכה החברתית הגדולה הכרוכה ב"סקילתם" הקולקטיבית בכיכר העיר.
אני עצמי סבור שהגבלת שכר הבכירים היא צעד סביר, גם אם הייתי מעדיף שלא תעשה בדרך של חקיקה. אך החגיגה הציבורית והתקשורתית על המהלך "החברתי" סייעה להסתיר את העובדה שלשר אוצר עומדים כלים משמעותיים בהרבה כדי לקדם את השוויון בחברה. בראש ובראשונה, שר האוצר היה פשוט יכול להעלות את מס ההכנסה המושת על בעלי הכנסות העתק, ובכך לבצע באופן מעשי חלוקה של ההון בחברה, והעברתו לשירותים החברתיים. זהו צעד שעשוי היה להניב מאות מיליונים אם לא מיליארדים לקופת המדינה; וזאת בניגוד לצעד של הגבלת שכר הבכירים, שאולי פוגע באותה קבוצה קטנה אך אינו משפר את מצבם של האחרים אף לא כלום. שר האוצר בחר, במקום להעלות את מס ההכנסה, דווקא להורידו, ומה שחמור יותר חידש את הורדת המסים לתאגידים – צעד שיביא לאבדן הכנסה שנתית של כ-8 מיליארד שקלים, שעשויים היו לשמש לבריאות, לחינוך, לביטחון.
כך, באמצעי מניפולטיבי הלקוח מספרי הדרכה לתעמולה אפקיטיבית, שר האוצר שהוביל מתווה הורדת מסים אנטי חברתי מובהק, זכה להילה "חברתית", בזכות הצעד נגד "הבכירים".
אך "הבכירים" היו רק הראשונים בשורה של השעירים אותם הועיד כחלון לעזאזל, אשר באמצעות הקרבתם המטאפורית ביקש שר האוצר לעטות על עצמו את גלימת הצדק החברתי. הבאים בתור היו חברי הוועד המנהל של מפעל הפיס – כאן נעשה מהלך תועמלני מוצלח, אשר כלל את העלאת מכונות המזל של הפיס לדרגת כלי השרת של השטן פחות או יותר, בשילוב עם נתונים על הכספים הנצברים בקופת מפעל הפיס. גם כאן, קברניטי מפעל הפיס הרוויחו "ביושר" את ההשמצה נגדם, ו-ודאי שמכונות המזל ואופן פיזורן בשכונות עוני הוא דבר פסול. אך גדיעת מקורות הכנסה של מפעל הפיס, אשר מזרים מאות מיליונים של שקלים לערי הפריפריה, מבלי להבטיח מקור תקציבי חלופי, תביא לפגיעה בחלשים ביותר בחברה.
אותו הדבר קרה עם קק"ל. לראשי קק"ל בעבר (ליו"ר החדש עטר עדיין עומדת "חזקת החפות" בגלגולה הציבורי) יש קופת שרצים מרשרשת על גבם. האוצר בראשות כחלון מבקש לבוא ולנער את אותה קופה, וטוען בצדק כנגד אופי הניהול של הקק"ל, חוסר השקיפות וכיו"ב, וזאת על מנת להעביר את המיליארדים שבקופת המזומנים של הקק"ל לקופת המדינה. אך גם כאן טמונים שקר והטעיה: תקציב המדינה הופחת בשיעור זהה לכספים שיתקבלו מהקק"ל כבר בתקציב 2015, כך שקופת המדינה לא תגדל בשקל גם אם יצליח האוצר להוציא את הכספים מידי הקק"ל.
אך ייתכן והשימוש הנלוז ביותר באסטרטגיית "השעיר לעזאזל" הייתה כשכחלון סימן את הקיבוצים המתחדשים כמעלימי מס קולקטיביים. יש מה לומר בגנות חלק מהחברים בחלק מהקיבוצים המתחדשים אשר מנצלים את שיטת המיסוי הקיימת, ויש מקום לעשות בה תיקונים. אך המהלך שכולל סימון של קבוצת אוכלוסייה שלמה, של צורת התיישבות, שיש בתוכה יישובים וקהילות אשר נטלו ונוטלות על עצמן את האתגר של יישוב אזורי ספר, זהו ללא ספק שפל ונקודה שחורה על מורשתו של כחלון. גם אם הדבר נעשה בסגנונו רך הדיבור ומסביר הפנים של השר, מדובר במהלך משמיץ, מסית ומכוער.
באותו מקום עומד גם המהלך ההסברתי הפסול כנגד החקלאות בארץ, כאילו הם, החקלאים, אחראים ליוקר המחיה בישראל. התעמולה הזו משמשת כנקודת פתיחה למהלכים הפוגעניים ביותר של האוצר, אשר עלולים להביא להרס החקלאות בישראל, תוך העדפת הייבוא על פני שימור יכולת הייצור המקומית.
יש לשר כחלון מעשים המונחים על כף הזכות. בראש ובראשונה צריך לזקוף לזכות השר את העלאת שכר החיילים, דרישה קואליציונית של סיעת כולנו שהתקבלה ויושמה ללא נטילת תקציבים מאחרים. כך גם יש לזקוף לזכותו את ההסכמות אליהן הגיע עם יו"ר ההסתדרות ניסנקורן על העלאת שכר המינימום, הסכם המסגרת במגזר הציבורי, קליטת עובדי קבלן וקליטת עובדים בעלי מוגבלויות. כל אלו הם הישגים חברתיים נאים וראויים. אך מנהיג חברתי, מהסוג שכחלון מתיימר להיות, צריך להציג גישה מכלילה, אשר מובילה לאחדות, לחיבור בין חלקי העם. מנהיג חברתי לא יכול להשתמש באסטרגיית "השעיר לעזאזל".
אומרים שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר לו, ועבירות שבין אדם לחברו יום הכיפורים אינו מכפר, עד אשר יבקש את סליחתו ויקבלה. אולי זה המקום להוסיף, שעבירות שבין שר אוצר וציבורו, או שר אוצר ותקציבו – יום הכיפורים אינו מכפר לו. את התיקון יש לבצע בתקציב. התיקון של כחלון צריך להיות ביצוע המהלכים אשר יסירו מעל תקציב המדינה את טבעת החנק של כללי ההוצאה והרחבת התקציב באופן שיאפשר התמודדות משמעותית עם העוני, ותיקון החרפה הרובצת על החברה הישראלית בדמות הפערים החברתיים-כלכליים.
