אירופה זקוקה נואשות לגז, לאור המחסור הגדול ביבשת והדרדרות האספקה מרוסיה. ביבשת נוקטים גם במהלך אסטרטגי של גיוון אספקת הגז לשנים הבאות כדי להפחית את התלות ברוסיה. כדי לעשות זאת, מדינות אירופה פונות בימים אלה לכל ספק גז אפשרי, בהם ארצות הברית וגם ישראל.
המרוויחות העיקריות מהמצב הן חברות הגז האמריקאיות, שהגדילו את משלוחי הגז הנוזלי (LNG) לאירופה כבר בדצמבר. מדובר בקצב ייצוא של למעלה מ-7 מיליון טון בחודש, שהם כ-9.5 מיליארד מטר מעוקב (BCM) בחודש בודד, מהם יש להחסיר אובדן גז של 3-2 אחוזים בתהליכי ההנזלה, הולכה ימית וגיזוז.
מי שנפגע במידה מסוימת מהיצוא האמריקאי המוגבר הוא הציבור האמריקאי, שמשלם מחירי גז גבוהים יותר. לארצות הברית יש תכניות לבנות עוד שני מתקני הנזלה עד 2024, ובכך להיות המדינה בעלת תשתיות יצוא הגז הגדולות בעולם.
מה פוטנציאל הייצוא של ישראל?
לישראל אין יכולת לייצא כמויות גז משמעותיות בנוסף ליצוא הקיים. עד לפני מספר שבועות ישראל יצאה גז לירדן ולמצרים בהיקף של כ-5 BCM לשנה, מהמאגרים תמר ולוויתן, כשמרבית ההפקה היא מלוויתן, ומעט מתמר. לפני שבועיים נחתם הסכם ליצוא מוגבר של גז למצרים דרך ירדן, לפיו ישראל תגביר את הזרמת הגז לירדן ב-2.5-2 BCM בשנה. מה שלא ייצרך בירדן, יישלח למצרים.
במצרים יש תשתיות של יצוא גז נוזלי בשני מתקנים. המתקן בעיר דמיאט הוא בעל קיבולת של 5 מיליון טון לשנה (הנזלת 3.66 BCM) והמתקן באידקו מסוגל לייצא 7.2 מיליון טון לשנה (5.3 BCM) בשנה.
בכך, מצרים משתמשת בגז מקומי זול לצריכה שלה, ומייצאת גז ישראלי יקר יותר במחיר של 7-5 דולר ליחידת חום, בעבור מחירי שיא שמשלמים האירופים (40-20 דולר בחודשים האחרונים) שמכסים גם את עלויות ההנזלה וההובלה הימית ומותירים למצרים רווח נאה.
במצרים מצפים לייצא השנה כ-7.5 מיליון טון של גז נוזלי. מדובר אמנם בשיא מצרי, אך כמות קטנה מאוד ביחד ליצוא האמריקאי ולביקושים האירופיים. למרות כושר יצוא פנוי, לישראל אין דרך להגדיל את היצוא בטווח הזמן המיידי.
מגבלות הצנרת הישראלית של חברת נתג"ז הממשלתית ומגבלות הרגולציה, המחייבות עדיפות באספקה לצורכי המשק המקומי, מקטינות את פוטנציאל היצוא. מגבלות אלו, בשילוב עם מבנה חוזי הגז במשק הישראלי, מייצר "בועה" כלכלית ששומרת על המחירים בישראל בלתי תלויים במחירי היצוא ובתנודות המחיר בשווקים עולמיים אחרים, בשונה מארצות הברית, למשל.
הגדלת הייצוא העתידי דורשת פיתוח הצנרת והמאגרים
חברות הגז בישראל מעוניינות להגדיל את היצוא במספר אופנים. בימים אלו מניחה נתג"ז מקטע בין אשדוד לאשקלון, על מנת לשרת במקביל את צרכי היצוא למצרים וצרכי הגז של חברת החשמל, שאמורה להסב יחידות פחמיות באשקלון לייצור בגז. צנרת זו תוכל בעתיד להפוך את היצוא למצרים ישיר יותר, וצפוי לבוא על חשבון ההזרמה המוגברת לירדן.
לחברות "דלק קידוחים" ו"שברון" שמורה האפשרות להניח על חשבונן צינור גז חדש בים, שיחבר ישירות את אסדת לוויתן עם מתקני ההנזלה המצריים ובכך להגביר את היצוא. צנרת נוספת, שנמצאת עדיין בהליך תכנוני, היא צינור נוסף של נתג"ז שיוכל להתחבר לצנרת המצרים באזור ניצנה.
הגדלת יצוא הגז היא לא רק סוגיה של צנרת, אלא גם של פיתוח המאגרים עצמם. במאגר תמר יש אפשרות לפרויקט פיתוח נוסף, שיאפשר הפקה של כ-5 BCM נוספים בשנה. גם בלוויתן קיימת אפשרות לפיתוח שלב ב' שיגדיל את ההפקה מכ-12 BCM בשנה כיום לכ-21-19 BCM.
ככלל, בניית צנרת נוספת וקידוחי גז נוספים בשטחי המאגרים הקיימים הם פרויקטים מורכבים הדורשים השקעה כספית משמעותית, וצפויים להימשך בין שנה ל-3 שנים.
ייצוא ישיר של גז ישראלי לאירופה
רבות נכתב על פרויקט צינור איסטמד, שנועד לייצא גז ישראלי לאירופה ללא הנזלה, אלא באמצעות הצנחת צנרת הגז הימי הארוכה בעולם. מעבר לקשיים לוגיסטיים והנדסיים, אפילו במחירי הגז הגבוהים מאוד כיום עדיין מוטל צל גדול על כדאיותו הכלכלית.
הפרויקט מתוכנן להוליך עד 10 BCM בשנה בשלב א', ולכל היותר 20 BCM בשנה בשלב ב'. הוא מיועד לעלות 7-5 מיליארדי דולרים ובנייתו תארך מספר שנים. אף כי ממשלות מעורבות עמוקות בתכנון שלו, הוא מיועד להיות ממומן על ידי הון פרטי וזו הסיבה המרכזית שסיכויי הבניה שלו נותרים נמוכים מאוד גם כיום.
סיכון של מיליארדים בצנרת ספציפית עשויה למשוך את המדינות המעורבות לפתרון הבטוח יותר של הגברת משלוחי הגז הנוזלי לאירופה. מתקני הנזלה או גיזוז של גז נוזלי הם מתקנים גמישים יותר מטבעם, שלא מיועדים ללקוח ספציפי או שניים, כמו האיסטמד, שעשוי לחבר רק מאגרים ישראלים ואולי את מאגר אפרודיטה מקפריסין.
בהמשך לביקורו המוצלח של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה וההצהרות של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ רדואן על חידוש המגעים ליצוא גז ישראלי דרך טורקיה, חשוב לזכור שהצהרות כאלה טובות לשיפור האווירה ביחסים הפוליטיים, אך לא נראות מעשיות בתחום משק הגז בשנים הקרובות.
האם יצוא מוגבר של גז עלול לסכן את ישראל בעתיד ?
הגישה הבטוחה ביותר היא לשמור את מירב הגז במאגרים הישראלים לצרכי המשק המקומי לעשורים הבאים. בהולנד, לדוגמא, יש כיום צורך ביבוא של גז יקר לאור הדלדלות המאגרים המקומיים שיצאו את מרבית הגז שהיה צבור בהם.
גישה שמרנית תאפשר לישראל די גז גם במקרה הסביר שבו לא תצליח לעמוד ביעדי האנרגיות המתחדשות שהציבה לעצמה: 30% מייצור החשמל בשנת 2030.
ביקוש גדל לגז אפשרי גם בתרחיש נדיב יותר, בו ישראל מצליחה לייצר מעל 30% מהחשמל באמצעות אנרגיות מתחדשות, אבל צריכת החשמל עולה בקצב מהיר בשל חשמול גובר בתעשיה ובתחבורה. מדובר בתסריט מועיל מבחניה סביבתית, של "קניבליזם פוסילי" בו הגדלת צריכת הגז משמשת כאמצעי לגמילה משימוש בפחם, נפט ותזקיקים אחרים. בתרחישים הללו, יצוא מוגבר של גז יכול לגרום בעתיד למחסור בישראל.
מנגד, הגישה שמעדיפה לשמור את מירב הגז באדמה מוותרת ביודעין על חלק מהפוטנציאל הכלכלי הגדול שצפוי למשאב זה לפחות בעשור הקרוב. לפי קצב היצוא היום וקצב צריכת הגז המקומי, יש עוד מרווח משמעותי ליצוא מוגבר ללא התקרבות למחסור ישראלי בגז בעשורים הבאים.
