מאחורי דלת, בדירה קטנה וישנה במרכז תל אביב, מסתתר חלל נוצץ ומלא בתחפושות. ״כשאני עושה למישהו בגד״, אומרת אילה סאן (46), מעצבת תלבושות ופעילה בולטת בקהילת מידברן, ״אני נותנת לו חתיכה ממני, שהופכת להיות חתיכה ממנו. זה דבר מיוחד״.

סאן נאלצה להעביר לאחרונה את הסטודיו שלה לדירה עם עוד שותף, משם היא מעצבת ומייצרת תלבושות ותחפושות מיוחדות. תחת מכונת התפירה של סאן נוצרות אלפי תלבושות צבעוניות, ענקיות ומנצנצות שנשלחות לפי הזמנה למועדונים, מסיבות, פסטיבלים, תיאטראות, שחזורים היסטוריים ואפילו לאירוויזיון. 

״קוספליי״ (משחק תחפושות) של משחק המחשב ״ביג דדי״ בעיצוב אילה סאן (צילום: אלבום פרטי)

״הקהל שמגיע אלי מגיע בדרך כלל עם בקשות מיוחדות״, אומרת סאן, ״ואני בוררת את הלקוחות שלי לפי מה שמעניין אותי, משהו שיהיה לי כיף להכין, שהוא יצירה. כל דבר שהוא לא בגד מסחרי. זה יכול לנוע מסוגים שונים של שמלות ועד אסלה.  

״עכשיו למשל, הגיע אלי מישהו שרצה אמירה פוליטית. בעקבות המצב הוא ביקש תחפושת של איבר מין זכרי עם דגל רוסיה. את זה עוד לא עשיתי, אז אמרתי כן. היה הייטקיסט שרצה, בשביל ערב חברה, להתחפש לבאג, אז הכנתי לו תחפושת של ג'וק״.

״בישראל קצת מתביישים להתחפש בגדול״, אורמת סאן, ״בהאלווין למשל, אנשים באמת מחפשים להיות איזה אלטר אגו, להוציא משהו אחר מעצמם. פה את רואה אנשים עם פאה בלונדינית וחצאית מיני, רואים את אותה תחפושת המון פעמים. מעטים האנשים שאני מסתכלת על התחפושת ואומרת ׳ואוו׳.

תלבושת למידברן. ״אני רואה אנשים אפורים ברחוב, ובעצם, אני לא רואה אותם״ (צילום: אלבום פרטי)

״זה מה שחסר לי גם ביומיום. אני רואה הרבה מאוד אנשים אפורים ברחוב, ובעצם, אני לא רואה אותם. פתאום מגיע מישהו עם איזו חליפה מדליקה, עם איזה ג'קט פרוותי, משקפיים גדולים. משהו שאומר מי הוא, זה מיד משנה הכל״.

מבחינתה צריך לחגוג את כל החגים, כל עוד זה גורם לאנשים לשמוח ולהתחפש. "אין לנו מספיק חגים שמחים. אז אני בעד כל החגיגות, האלווין, קרנבל ברזילאי, יום המתים המקסיקני. אני מוציאה את הנוצות וחוגגת הכל. אז מבחינתי לילה לבן זה חג, יום הולדת זה חג. למה לא?"   

״את פתאום צריכה לעשות צדף ענקי״

בשבע השנים בהן היא מעצבת עצמאית, סאן עיצבה עבור הפקות תיאטרון וקולנוע, עבור מועדון הדאנג'ן ומועדוני קונספט נוספים, גם עבור דיסני ישראל. סאן עיצבה בגד אייקוני שלבשה מלכת הדראג המוכרת מנילה לוזון (המירוץ לדראג של רופול) כשהגיעה להופיע בישראל. שמלה שכולה על טהרת איבר המין הנשי, ותלבושות פטיש עבור להקת האטארי, שייצגו את איסלנד באירוויזיון בישראל ב-2019. 

כל תלבושת כזו גוררת עבודה רבה, שמתחילה משיחה עם כל לקוח כדי להבין "מה הוא רוצה להביא, ואיך הוא רוצה להוציא את האני שלו מהתחפושת". זה יכול לקחת ימים, שבועות, ובמקרים אחדים גם חודשים של עבודה. וזה גם כמובן לא זול – תחפושת בעיצוב אישי עולה 500 שקלים וצפונה. "אני טבעונית, וכל התלבושות שלי עשויות מחומרים סינטטיים, אז זה לפעמים עוד יותר מאתגר", היא מוסיפה. 

אילה סאן ומלכת הדראג מנילה לוזון (צילום: אלבום פרטי)

בנוסף, הרבה מהמלאכות נעשות בעבודות יד. "זה אולי הכי סיזיפי, אבל אז יוצאים דברים באמת חד פעמיים, שבאמת אין לאף אחד אחר בעולם. את יושבת ותופרת חרוז, צדף, אחד אחד, ואת בוראת משהו. כי בדים אפשר להשיג, ואפשר להוציא גזרות, אבל הדברים האלה, הקטנים, זו החתימה המיוחדת". 

ויש גם את עניין הקוספליי. "קוספליי", היא מסבירה, "זה העתק אחד לאחד של דמות, מסדרה או ממשחק, ויש משהו בלהבין מה המשמעות האמיתית של מה שמעצב אחר ניסה להביא. יש הרבה דברים תקופתיים, הרבה דברים יפניים, הרבה דברים מצויירים – ואז אני צריכה למצוא את הבד המדויק, האביזרים. הרבה פעמים זה לעבוד עם חומרים מעניינים: דמויי עור, ברזלים, דבקים, ספוגים. את פתאום צריכה לעשות צדף ענקי, חרב, נשק, וצריכה למצוא איך. 

"הבנתי שמנסים לעשות לנו איזה סטנדרט, הבנתי שזה פשוט לא אני" 

סאן היא אדם שלא לובש את אותו הבגד פעמיים. היא מעצבת לעצמה את כל הבגדים, ולפעמים ממש תופרת את הבגדים שהיא לובשת בבוקר אותו היום. וכן, זה תמיד מנצנץ, גדול, צבעוני, פרוותי, עם פייטים. לפעמים גם הכל ביחד.  

את דרכה בתפירה התחילה כבר בגיל 3. "זה התחיל כשסבתא שלי, שהיתה תופרת, לימדה אותי לתפור. בגיל 3 החזקתי לראשונה מחט ותפרתי כפתורים. היא הייתה נותנת לי לפרום חוטים, להשחיל חוטים למחטים. אחרי הצבא אמרתי טוב, זה המקצוע שלי, והלכתי ללמוד". 

תחפושת של מליפיסנט, מכשפה שחורה (צילום: אופק בירנבאום)

אבל שם, זה לא ממש הסתדר. "הייתי מסיימת שנה ועובדת בית ספר. בין יתר לימודי התדמיתנות ועיצוב האופנה, למדתי עיצוב לתיאטרון, וגיליתי ששם התשוקה שלי. בדקתי, והבנתי שתואר בעיצוב תלבושות זה רק תואר שני, שאפשר להתחיל אחרי חמש שנות לימודי עיצוב, וחשבתי שזה בזבוז זמן". 

לאחר שעזבה, עברה במשך 12 שנה ממקום למקום בתעשיית האופנה המסחרית, ובמקביל המשיכה להכין תחפושות ותלבושות לאנשים. "גיליתי שבארץ, חוץ ממעצבים צעירים עצמאיים, אין ממש אופנה, יש רק העתקות. התחשיב הוא תמיד חיסכון בבד, מה עובד עכשיו ומה לא, אין את האמנות, אין את הנשמה בבגד". 

"עבדתי 4 שנים בחברה של בגדי ים. ראיתי כמה לא רצו אפילו להראות את הכפל שיש לדוגמנית איפה שיושבת הגזרה בגד הים, שיש לכל אחד, לא משנה כמה הוא רזה. אפילו את זה החליקו בפוטושופ. עבדתי בחברה שפונה בעיקר לנשים בנות 40 ומעלה, ופתאום אני רואה שמגיעות דוגמניות צעירות נורא. הבנתי שמנסים לעשות לנו איזה סטנדרט, הבנתי שזה פשוט לא אני. באיזשהו שלב התעוררתי ואמרתי ׳טוב, תפתחי סטודיו׳. לפני 7 שנים עזבתי הכל והתמקדתי רק בזה".

לרדת ל-AM:PM עם פייטים 

כשהתחילה לעצב בעצמה, לפני שבע שנים, היו לסאן חמש שנים נפלאות. היא פתחה סטודיו ממש מעל מועדון הפינגווין המיתולוגי בתל אביב, באלנבי פינת יהודה הלוי, והתחילה לעבוד בלי הפסקה. "היה מצוין, והעבודה רק הלכה והתגברה. בדיוק התחזק פסטיבל מידברן ועשיתי המון תלבושות, התחלתי לעבוד עם מועדונים, משנה לשנה הלכתי והתפתחתי. עשיתי הרבה מאוד הפקות, אפילו תיאטרון. ולפני שנתיים הכל פשוט נפסק". 

אילה סאן: ״אני בוררת את הלקוחות שלי לפי מה שמעניין אותי, משהו שיהיה לי כיף להכין״ (צילום: הדס יום טוב)

"התחילו לדבר על סגר ממש לפני פורים 2020, וההפקות בוטלו. ביטלו אירועים, ואנשים הפסיקו את ההזמנות. כמעט שנתיים הייתה דממת מוות, זה היה מפחיד. פתאום את אומרת לעצמך – טוב, נפתח מכולת? זה היה סוג של מוות קטן. טוב, לא צריכים אותך, זהו. מי לעזאזל צריך עכשיו בגדים יפים? דברים של פנטזיות?" 

אבל היא עצמה לא הסכימה להיות בבית אפילו לא לדקה. "כל הזמן חיפשתי מה לעשות. בכוונה הייתי מתלבשת בבגדי פייטים, סתם ברחוב. הייתי יורדת ל-AM:PM עם פייטים. אם היו שואלים אותי, הייתי ממציאה שאני בדרך למסיבה". 

״עכשיו זה חוזר״, היא אומרת בחיוך, ״לאנשים פשוט היה רעב. רעב לצאת למסיבות, למועדונים, לפסטיבלים, לחיות, לטייל, להתלבש. מאוד מרגישים את זה בבגדים".