הטלפון בביתו של אריאל קרן ביישוב אלון במישור אדומים צלצל ביום ראשון בשבוע שעבר. על הקו הייתה סמדר חרפק. "צריכים אותנו", היא אמרה לו, אחרי ששמעה ברדיו את הרב פנחס זלצמן, הרב הראשי של מולדובה, מספר על המקרים הסוציאליים הקשים שמגיעים אליו.

הרב ביקש שיגיעו אנשי חוסן נפשי, אנשים שיבואו לשמח, והשניים לא חשבו פעמיים. "סמדר התקשרה לרב, סיפרה שאנחנו ליצנים רפואיים", משחזר קרן, "ושאלה מתי אפשר לבוא לעזור. הוא אמר: 'יש מחר ב-20:30 טיסה, אתם עליה. ארזנו מזוודות ויצאנו".

איליה ציבולסקי (מימין) ואריאל קרן (משמאל) עובדים במסגרת עמותת "רופאי חלום", כליצנים רפואיים (צילום: ג׳ון רודוף)

קרן (שם ליצן: סלינקי), חרפק (שם ליצן: שמש) ואיליה ציבולסקי (שם ליצן: באז), עובדים, במסגרת עמותת "רופאי חלום", כליצנים רפואיים בבתי חולים בארץ. העמותה, המונה מעל 100 רופאי חלום כאלה, הוציאה בשבועיים האחרונים שתי משלחות של ליצנים רפואיים למולדובה ואחת למלטה.

"זה מטעין את הילדים בכוח, זה מחזיר להם שפיות"

קרן, חרפק וציבולסקי טסו עם משלחת של איחוד הצלה לרומניה, ומשם נסעו באוטובוס לקישינב, אל בית הכנסת של הרב זלצמן. "מבית הכנסת פוזרנו כל בוקר למשימות", מספר קרן (39), שחקן תיאטרון וטלוויזיה, אב לשלושה. "היו אומרים לנו: 'הקימו פה מחנה פליטים, לכו לשם'; 'פתחו עכשיו גן, לכו לשם'; 'יש תרומה של צעצועים', אז הלכנו לחלק. באיזשהו שלב אמרנו: 'אנחנו רוצים לפגוש את הילדים בגבול".

אריאל. ״ילדים הם ילדים. הם לא יגידו לך: 'וואו, המצב הנפשי שלי לא משהו׳״ (צילום: רופאי חלום)

בקישינב, הוא מספר, הייתה סופת שלגים משוגעת, טמפרטורה של 7- מעלות. "אנדרו, כתב אמריקאי-יהודי שפגשנו, היה עם רכב, והוא לקח אותנו לגבול. בדרך עצרנו בבית קפה. הזמנו לנו קפה, ורצינו להביא משהו לפליטים. ראינו מתקן ענקי עם מלא סוכריות על מקל. לקחנו את כל המתקן, חילקנו הכול בגבול".

למעבר פלנקה, מעבר הגבול הדרומי בין מולדובה אוקראינה, הגיעו ביום חמישי בבוקר. "יוצאים שם בקבוצות – 20 אימהות עם ילדים, קשישים, נכים", מספר קרן, "הם עוברים את הגבול, נכנסים למיניבוסים שלוקחים אותם קילומטר משם, למחנה פליטים. שם הם עוברים איזה מיון וממשיכים באוטובוסים למרכזי קליטה גדולים יותר".

אז מה עושים איתם בשטח הקטן ובזמן הקצר הזה?
"זה די מדהים לעשות ליצנות ב-20 מטרים האלו, בין הגבול לאוטובוס. יש לך בערך 2 דקות עם כל ילד. קודם כל חילקנו לילדים ממתקים, בובות, סוכריות, פרסים. כל אחד מאיתנו חשב על קסם אחד, או על צחוק אחד, שיהיה הבומבה. איליה כאילו הביא לילד סוכריה, והיד שלו כל הזמן זזה, כאילו באופן לא רצוני, והסוכריה כאילו נפלה. מדהים שאחרי מסע של שעות, הילדים נקרעו מצחוק".

״אבא של ילד אחד אמר לי: 'תיזהר, הוא אלוף באגרוף'. אמרנו: 'הופה. הבאנו לו מדליה כזו מפלסטיק, שמנו לו על הצוואר ועשינו מעין טקס קטן. פתאום האבא התחיל לבכות״ (צילום: רופאי חלום)

בחוויה של ילד, בתוך הדבר הגדול שהוא המלחמה, מסביר קרן, הרבה פעמים האישי, הקטן, הוא מה שהכי קשה. "ילדים הם ילדים. הם לא יגידו לך: 'וואו, המצב הנפשי שלי לא משהו, כרגע יצאתי מהבית ואני לא יודע איפה אבא שלי'; או 'למה נסעתי עכשיו 6 שעות באוטובוס? למה אני לא יכול ללכת לשחק? אני רוצה לחזור למיטה שלי. למה אני פה?'

"זה הרבה פעמים מה שילד ירגיש. והוא יבטא את זה במשחק, הוא ירביץ לי, הוא ינסה להגיד לי מה לעשות. הם במצב של חוסר ודאות, ואני מחזיר להם שליטה. לקחו להם הכול, ואני מביא להם בובה, פתאום יש להם רכוש".

מה נותנת בובה לילדים שיצאו מאזור אש?
"זה מטעין את הילדים בכוח, זה מחזיר להם שפיות ושליטה. וגם עבור המבוגרים מאוד משמעותי לשמוע פתאום את הילד צוחק אחרי 14 יום".

"זה מטורף, ילד בן 10 נסע לבד עד הגבול"

בין צחוקי הילדים בגבול, פתאום הוא ראה אמא אחת דומעת. "באנו, בכינו איתה, חיבקנו אותה", הוא מספר, "צעקנו: 'חיבוק משפחתי', התחבקנו שם איזה עשרה אנשים, ילדים, ושלג מטורף. הייתה גם ילדה שבכתה, שאלתי את איליה: 'איך אומרים ברוסית חיבוק?' פתחתי את הידיים, והיא לא עזבה אותי רבע שעה. אמא שלה סיפרה שהאבא בקייב, אז עשינו זום עם האבא. סיפרנו בדיחות, חיזקנו אותו, הראנו לו את האישה והילדים".

״הדבר האחרון שדואגים לו במלחמה זה הנפש״ (צילום: רופאי חלום)

"אבא של ילד אחד אמר לאיליה: 'תיזהר, הוא אלוף באגרוף'. אמרנו: 'הופה. הבאנו לו מדליה כזו מפלסטיק, שמנו לו על הצוואר ועשינו מעין טקס קטן. פתאום האבא התחיל לבכות. הוא אמר: את כל המדליות שלו היינו צריכים להשאיר בבית'.

"זה מטורף", אומר קרן, "ילד אחד בן 10, מישה, נסע לבד עד לגבול. ההורים שלו נשארו להילחם באוקראינה. משם הוא טס לאחותו בישראל".

"הדבר האחרון שדואגים לו במלחמה זה הנפש"

הליצנות, מסביר קרן, מנסה לענות על הצורך האנושי בקלילות, גם בזמנים מבעיתים. "זה לא שפגשנו אנשים אחרי שואה", הוא אומר, "אבל לפני שבועיים היו להם חיים נורמליים לחלוטין, ופתאום הם פליטים, פתאום עם מזוודה, בלי אבא. אלה הסיפורים האנושיים. כשאתה בתוך מלחמה, ואנחנו כישראלים יכולים הרבה פעמים להבין את זה, אתה שוכח שיש גם עתיד, שיש חיים נורמאליים אחרי זה.

(צילום: ג׳ון רודוף)

"הדבר האחרון שדואגים לו במלחמה זה הנפש. ידאגו להם בגבול לשמיכה ולהסעה, אבל לנפש שנשרטת אף אחד לא דואג. רצינו להזכיר להם על מה הם נלחמים, למה אבא שלהם נשאר שם, למה הם צריכים להחזיק מעמד. רצינו להזכיר שיש חיים אחרי זה, רצינו להביא שפיות וצבע לכאוס".

לדבריו, אפילו לא צריכים לדבר אוקראינית. שפת הליצן מספיקה. "כשאני עם האף האדום, אני לא צריך להסביר את עצמי. כשילד יוצא מהגבול, מרים את הראש ורואה את האף הזה, לא צריך שום שפה. הוא ישר מבין. זה זמן משחק. יש פה פתאום שפיות, יש פה משהו לא מפחיד, משהו שקשור לחיים נורמליים. שפת הליצן היא שפה של רגש, ואת זה יש לכל האנשים בעולם – מהודו, מברזיל, מישראל, מאוקראינה. כולם מרגישים".

"האף האדום הזה הוא כוח-על"

בליצנות, לא משנה אם בבית חולים או במעבר גבול, יש צורך בהרבה מאוד רגישות, ולא בפרפורמנס, מסביר קרן. "גם בבית חולים, כשבאתי לעבוד, שאלו אותי: 'למה אתה רוצה לבוא לפה? יש פה מקרים מאוד קשים. יש פה כוויות, ויש פה קטיעות, אלה לא ילדים קלים'. אבל מאחורי כל מחלה, פציעה, עם, דת, לאום, מלחמה, יש ילד.

סמדר (צילום: רופאי חלום)

"כשאתה ליצן רפואי, זה לא סובב סביבך, אתה כל הזמן קורא את החדר, אתה נותן לילדים את מה שהם צריכים. זה הרבה אינטליגנציה רגשית: לבוא באגרסיביות, לבוא עם איזו בובה, אולי לבוא בעדינות, ללטף, אולי הם רוצים רק חיבוק. אם אתה בא עם לב פתוח, אתה תזהה את מה שכל ילד צריך".

וכשנכנס ליצן, הוא מספר, החדר משתנה. "גם הסבתא הזו שרואים את כל מלחמות העולם על הפרצוף שלה תראה את האף וייצא חיוך. רק השבוע הבנתי את העוצמה של הליצנות, ואיזה כלי טיפולי מדהים זה".

מה הבנת?
"הבנתי שהאף האדום הזה זה כוח-על. הוא ממיס לבבות, הוא מסיר מחסומים. זה לא רק צחוקים, זה גם פשוט לתת ביטוי לרגש. אם מישהו בוכה, לבוא ולבכות אתו, ולעשות את זה מוגזם. אם הם כועסים, לבוא ולכעוס. לאפשר להם להרגיש. יש לזה עוצמה אדירה"

"פתאום לראות אנושיות, חמלה, ילד צוחק"

קרן מתרגש מהתגובות שקיבל לתיעוד שפרסם בפייסבוק משבוע הליצנות במולדובה: "זה ממש שינה משהו. זה ריגש את כולם ונגע באיזה מקום. פתאום לראות אנושיות, חמלה, ילד צוחק. ואני סתם, הלכתי לעשות למי שצריך אותי את מה שאני יודע לעשות – צחוקים".

(צילום: ג׳ון רודוף)

במולדובה, הוא מספר, פגש המון ישראלים שהגיעו לסייע בהתנדבות: "זה היה מטורף, כל מי שראיתי מהמתנדבים ואמרתי לו: 'היי, איים פרום ישראל', אמר לי: 'גם אני'. ראיתי עשרות אנשים במשלחות של איחוד הצלה עם ציוד, המון מחלצים, מתנדבים, המון המון יוזמות. אנחנו מדינה קטנה עם לב ענק. למרות שהמדינה שלנו לא נותנת הכול בגלל פוליטיקה, הלב שלנו שם".

תרומה למימון הבאת ליצנים נוספים לסיוע לפליטים מאוקראינה: באתר עמותת "רופאי חלום".

איליה ציבולסקי (צילום: רופאי חלום)