דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
13.9°תל אביב
  • 8.0°ירושלים
  • 13.9°תל אביב
  • 12.3°חיפה
  • 14.2°אשדוד
  • 11.2°באר שבע
  • 16.0°אילת
  • 14.4°טבריה
  • 7.2°צפת
  • 12.9°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
בארץ

מלחמת יום כיפור / ארבעה עשורים אחרי: לוחמי חטיבה 179 רוצים שתכירו את הסיפור שלהם

אנדרטת חטיבה 179 (תמונה באדיבות ישראל אריאלי).
אנדרטת חטיבה 179 (תמונה באדיבות ישראל אריאלי).

הם היו המילואימניקים הראשונים שהגיעו לחזית הסורית במלחמת יום כיפור, והדרימו משם לקרבות עם הצבא המצרי בסיני. עכשיו הם החליטו לעשות על זה סרט: "זו ההזדמנות האחרונה להנחיל לדורות הבאים פרק חשוב במורשת צה"ל"

מיכל רוטנברג
מיכל רוטנברג
כתבת צבא וחברה
צרו קשר עם המערכת:

את השבוע שלפני יום הכיפורים תשל"ד (1973) העבירו חיילי גדוד המילואים 278 בתרגיל טנקים שגרתי בצפון הארץ. בסיום האימון חשו אנשי הגדוד שהמצב בגזרה אינו מבשר טובות, והציעו למפקד החטיבה שלהם, חטיבה 179, להישאר מגויסים. "אמרנו, למה שנחזור? ניסינו ללחוץ, אבל זה לא עזר", מספר סא"ל (מיל') יוסי עמיר, אז מפקד הגדוד. הם שבו לבתיהם, וגילו מהר מאוד שהאינטואיציה שלהם לא הכזיבה – השקט של יום כיפור נקטע באזעקות ובקריאות לגיוס חירום.

פרצו לבונקר עם המלגזה מהקיבוץ

"ביום שבת בצהריים (היום שבו החלה המלחמה – מ.ר.), כשכבר ברור שהתחילה המלחמה, קוראים לנו לחזור", מספר עמיר, "אבל כשאנחנו מגיעים למחנה פילון שליד ראש פינה, הטנקים לא נמצאים. מסתבר שחטיבה 7 הסדירה לקחו אותם, והשאירו לנו רק 15 טנקים. שומעים דיווחים שעוד שנייה ירי, ואנחנו משתגעים – מה נעשה עכשיו? פתאום אומרים לנו שיש טנקים במחנה נפתלי, ליד צומת גולני, מרחק של 30 קילומטר. צריך להבין שאנחנו חטיבה שלמה, איך אנחנו עכשיו מגיעים לשם ומכינים את הטנקים ליציאה בזמן?"

כשהגיעו סוף סוף לבסיס, נתקלו אנשי הגדוד בקושי נוסף – הטנקים לא היו מוכנים ליציאה, ללא ציוד ותחמושת, והמחסנים במרחק של קילומטר וחצי מהם. "אני לוקח לעצמי כמה דקות לחשוב, ומבין שכל רגע הוא חשוב, שהולך לקרות כאן משהו רציני", נזכר עמיר, ומספר על הפתרון המקורי שמצא למצב הסבוך: "השעה 12:15, אני מתקשר לחבר מהקיבוץ שלי, קיבוץ מזרע, ומסביר לו את הסיפור. במזרע יש מפעל שנקרא 'תעמל' ויש בו מלגזות, ועל ידו היה מוסך של קואופרטיב 'התבור'. אני אומר לו 'יגאל תשמע, אני מבקש שתמצא 2 חברים, לך ל'תעמל', קח שתי מלגזות, משם לך לקואופרטיב ותרים 2 משאיות. שים את המלגזות על המשאיות, ותגיע לכאן, צריך לחמש את הטנקים דחוף'".

בעזרת המלגזות שהביא החבר יגאל הצליחו החיילים לפרק את דלת הפלדה של בונקר התחמושת, לסחוב משם את מארזי התחמושת לטנקים ולהיות חטיבת המילואים הראשונה שנכנסה לקרב מול הסורים בצפון. "בתחקיר אחרי המלחמה אמרו שהשעות האלה שהרווחנו היו קריטיות ביותר. אילולא זה החטיבה לא הייתה מצליחה להגיע בשעה 18:00 לקו גובה סביר על רמת הגולן, ובכך לעצור את טור השריון הסורי", מספר עמיר בגאווה. זו הייתה רק ההתחלה למסעה המטלטל והמאתגר של החטיבה בין גזרות הצפון והדרום, שכמו כל המלחמה ההיא רצוף בגילויי גבורה לצד אלתורים מפתיעים.

חטיבה 179, בפיקודו של אל"מ רן שריג, הוגדרה כחטיבה המהירה של פיקוד צפון לשעת חירום. היא הייתה מאובזרת ברובה טנקים הנקראים "שוט קל", שהתחרה מול הטנקים הסורים ברמת הגולן. כוחות החטיבה היו גורם משמעותי בקרבות הנגד לעצירת הכוחות הסורים בגולן, ולאחר שהצליחו לעצור אותם השתתפו גם בקרבות ההבקעה ופתחו מעבר לכוחות האוגדה והפיקוד אל תוך שטח המובלעת הסורית. לאחר מכן ירדה החטיבה לסיני וחצתה את תעלת סואץ על גשר הגלילים, תוך שהיא נלחמת בכוחות שונים של הצבא המצרי במרחב תעלת סואץ ונמל עדביה.

הקילומטראז' שעברה החטיבה במהלך 19 ימים ולילות רצופים של לחימה מרשים ביותר: חיילי החטיבה הגיעו למרחק של 35 ק"מ מדמשק, וסיימו את המלחמה כשהם 101 ק"מ מקהיר. אבל המחיר היה קשה וכואב: 87 מחיילי החטיבה נהרגו במהלך הקרבות.

"חבשתי את היד והמשכתי הלאה"

אל"מ (מיל') ישראל אריאלי התחיל את מלחמת יום כיפור כמפקד פלוגה, ובעקבות פציעות של הדרגים הבכירים במהלך הלחימה הפך להיות מפקד גדוד. האחריות הכבדה שלקח על עצמו כמעט וגרמה לו לאבד שלוש מאצבעותיו – וגם לאחר שהושבו לו, הוא המשיך להילחם עד הסוף. "כבר בתחילת הקרב, כשלרשותנו כ-30 טנקים ולסורים בין 100 ל-200 טנקים פעילים, הרגשנו שהטנק שלי קיבל פגיעה", מספר אריאלי, "הצוות הודיע לי שנפגענו, וכדאי שנפנה את הטנק לפני שיתפוצץ. כמובן שמיד ירדנו לתפוס מחסה ולבחון את המצב. מסתבר שהפגז פגע באדמה מתחת לתא הנהג, והבנתי שהפגיעה לא היתה רצינית או שבכלל לא נפגענו, אפילו המנוע המשיך לפעול. ביקשתי מהנהג לגשת ולהביא את הטנק למסתור במדרון אחורי שבו היינו מצויים, אבל לצערי הוא פחד ולא הסכים לגשת לטנק בגלל הירי של הכוחות הסורים שהיו בקרבתנו. גם הטען שלי סירב לגשת לטנק.

ישראל אריאלי (מתוך קדימון לסרט תיעודי על חטיבה 179).
האצבעות נחתכו והושבו למקומן. אל"מ (מיל') ישראל אריאלי (מתוך קדימון לסרט על חטיבה 179).

"הבנתי שלא נשארה לי ברירה, היות שאני הייתי במעמד של מפקד הגדוד והייתי חייב להיות בקשר עם הכוחות, החלטתי לגשת לטנק בעצמי ולהוביל אותו לעמדת המתנה מוסתרת, כדי שהצוות יוכל לחזור אליו ולהמשיך בלחימה. נכנסתי לתא הנהג, ומרוב מהירות לא נצרתי את מדפי הנהג. כאשר התחלתי בתנועה נסגר אחד המדפים על היד שלי, וחתך שלוש מאצבעותיי. מיד חבשתי קלות את היד עם חלקי האצבעות, והמשכתי בלחימה תוך איבוד דם רב. רק מאוחר יותר, ביום השני ללחימה, הבנתי את התוצאות החמורות כשהגיע אלי הרופא החטיבתי ד"ר חזני שתפר את היד וחבש אותי". לאצבעות שלום.

"למי היה זמן להגיד 'אנחנו הגיבורים'?"

43 שנים אחרי שאבק הקרב שקע, החליטו הלוחמים של אז להפיק סרט תיעודי שיספר את סיפורה של החטיבה ואנשיה. התסריט נכתב וחומרי הארכיון כבר נאספו, וכרגע מחפשים אנשי עמותת החטיבה מקורות מימון להפקת הפרוייקט. השם שבחרו לסרט הוא "שלוש אצבעות מדמשק", ומקופלות בו שלוש משמעויות המשלימות זו את זו: שלוש האצבעות של האגרוף החטיבתי, כמשל לשלושת הגדודים שסיפורם יסופר בסרט; שלוש אצבעות מדמשק – המרחק הסמלי במפה מהבירה הסורית, לשם הגיעו כוחות החטיבה; וגם שלוש האצבעות של אל"מ ישראל אריאלי, שנקטעו (והושבו למקומן) ביום הראשון למלחמה בעודו מפקד על קרבות הבלימה. בנוסף, אי אפשר כמובן להתעלם מהרפרנס לסרט על מלחמה אחרת, שהפך אולי לקלאסיקה הצבאית הישראלית של כל הזמנים – "שתי אצבעות מצידון" על מלחמת לבנון הראשונה.

אני שואלת את יוסי מדוע לא 'בער' להם להוציא החוצה את הסיפורים בשנים שאחרי המלחמה. "כל אחד חזר הביתה והתעסקנו רק באבל" הוא מספר, "87 חברים נהרגו. הנייר הראשון שאני כותב אחרי המלחמה זה רשימה של כל המשפחות השכולות והתארגנות איך לבקר את כולם. למי היה זמן וראש להגיד 'אנחנו הגיבורים'?"

"אני מרגיש שחלקה המכריע של חטיבה 179 במלחמה הקשה ההיא נשכח מעט", מוסיף אריאלי, "הסרט בא להשלים את החסר. היות שהעדים לאירועים כבר אינם צעירים, נראה שזו ההזדמנות האחרונה לעשות צדק היסטורי ולהנחיל לדור הבנים והנכדים פרק חשוב במורשת צה"ל ובמורשת ישראל בכלל".

מבחינתם, הסרט מיועד בראש ובראשונה למשפחות השכולות, כעדות חיה ליקיריהן שנפלו. אבל ישנה גם מטרה רחבה יותר כלפי דור העתיד של החברה הישראלית: "הייתי רוצה שיזכרו שבתוך המלחמה, היו אנשים שבחרו להגן בגופם על המדינה ולשלם מחירים כבדים על כך", אומר יוסי עמיר, "בתוכם החטיבה שלנו, שהיה לה חלק מאוד משמעותי. אני רוצה שאנשים יראו וידעו מה היה שם."

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!