"התעוררתי ביום חמישי בבוקר לפני שלושה שבועות, לקול הפיצוצים. הנהלת האוניברסיטה לא אמרה לנו כלום", מספר ל'דבר' מוחמד אבו זייד, בן 23 מכפר קאסם, סטודנט לרפואה שנה חמישית באוניברסיטת חרקיב, שחזר בגלל המלחמה. "אבל לא היו לימודים לא בקמפוס ולא בזום. אני ו-10 חברים החלטנו לחזור לארץ. יצאנו בשני אוטובוסים עמוסים, היינו 53 סטודנטים באוטובוס".
אבו זייד הופתע לגלות על האוטובוס סטודנטים רבים מישראל. את חלקם הוא הכיר. "נסענו לדנייפרו, בגבול הדרומי עם מולדובה", הוא אומר. "הנסיעה ארכה 23 שעות וחצי. היינו בלחץ, לא ידענו מה קורה, מה יקרה. היינו יחד באוטובוס ודיברנו, זה עזר".
הסטודנטים המתינו בגבול 5 שעות. "פגשנו את הקונסול הישראלי, וחצינו את הגבול למולדובה ביום ראשון בסביבות 17:00". כשחצה את הגבול וחיפש מקום לישון, נאמר לו שיחפש מקום בבתי המלון או אצל חברים. "ישנתי אצל חבר, בן משפחה, שלומד רפואה במולדובה. בדרך הייתי בקשר עם המשפחה בארץ".
למחרת המשיך המסע לארץ. "ביום שני ב-11:00 יצאנו באוטובוס לרומניה. היו הרבה אנשים בגבול, חיכינו בין 3 ל-5 שעות וחצינו את הגבול ליאש בסביבות שבע בערב. מהגבול נסענו ישירות לשדה התעופה ועלינו על מטוס לארץ".
אמו של אבו זייד חיכתה לו בשדה התעופה. "היו אנשים מרע"מ ומהתקשורת", הוא אומר. "רק יצאתי ואמא שלי רצה אליי, חיבקה אותי ובכתה. אני לא בכיתי, היתה לי הרגשה מוזרה, גם שמחה וגם עצב. עזבתי את חרקיב הרוסה. יש לי הרבה זכרונות משם. אני צופה בחדשות, ואני רואה מקומות שהייתי בהם. אני רוצה לחזור לשם בתור סטודנט. אולי כתייר, לא יודע".
אתה בקשר עם חברים מהלימודים?
"אנחנו בקשר. דיברנו לפני כמה ימים. כמה חברים הצליחו לצאת מאוקראינה יומיים אחרינו ברכבת או באוטובוס. הכי חשוב שהצליחו לצאת, השבח לאל".
מה עושים עכשיו?
"עכשיו אני בכפר קאסם. אני בקבוצת טלגרם לסטודנטים שלמדו באוקראינה. ד"ר בילאל עבאס מדיר חנא, שמנהל את הקבוצה, עומד בקשר עם אוניברסיטת חרקיב. אמרו לו שבשבועות הקרובים יתקשרו אלינו וימשיכו את הלימודים בזום".
חשבת להשלים את הלימודים בארץ?
"כדי להמשיך כאן, צריך אישורים מאוניברסיטת חרקיב. אחרי שש שנים של לימודים שם, יהיה לי מבחן ברפואה בארץ. הם בודקים את כל מה שלמדתי בחרקיב. אני מתכנן לסיים את הלימודים בחרקיב ולעשות מבחן וסטאז' בארץ. אני עדיין סטודנט לרפואה כללית. אני חושב להתמחות בכירורגיה או לב, אולי סרטן".
