דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ד' בתמוז תשפ"ב 03.07.22
29°תל אביב
  • 28°ירושלים
  • 29°תל אביב
  • 28°חיפה
  • 30°אשדוד
  • 34°באר שבע
  • 38°אילת
  • 35°טבריה
  • 28°צפת
  • 31°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
רווחה

"עבודה סוציאלית היא לא רק למלא טופס ולשלוח לטיפול. זו עבודה של שינוי עולם"

ד"ר מנאל שלבי, מנכ"לית ומייסדת עמותת 'אד'אר' למאבק ברצח נשים, מספרת על האתגרים בהכשרת עובדים סוציאליים: "הרבה מהם לא מודעים שהם סוכני שינוי בעצמם, שהם מנהיגים בעצמם"

ד''ר מנאל שלבי. "יש נשים שבאות ומבקשות עזרה והעובדות הסוציאליות לא יודעות מה לעשות" (צילום: אלבום פרטי)
יניב שרון

"לעובדים סוציאליים אין מומחיות בטיפול באלימות", אומרת ל'דבר' ד"ר מנאל שלבי. "יש כאלה שסיימו תואר ואין להם כלים. הם צריכים עוד שנתיים כדי להתמחות בטיפול באלימות. רבים מהם מגיעים למחלקות הרווחה ונכנסים לנושא לבד, בלי ליווי, בלי הדרכה. הם לא יודעים מה לעשות". שלבי היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ומנכ"לית ומייסדת עמותת 'אד'אר', פורום אנשי ונשות מקצוע למאבק בפשעי רצח נשים.

היא מספרת על הכשרות שהיא מקיימת לעובדים סוציאליים. "ליוויתי הרבה קבוצות של עובדים סוציאליים שצריכים הכשרה בדברים הבסיסיים אפילו בידע אודות החוק למניעת אלימות במשפחה", היא מספרת, "קיימת תופעה בתקופה האחרונה שהרבה המעובדים הסוציאליים הם בוגרי אוניברסיטאות מבית לחם וירדן, עד כמה שחשוב לנו שיהיו כמה שיותר בוגרות ובוגרי המקצוע עבודה סוציאלית, אבל זה לא כל-כך משרת את העבודה במיוחד בנושא הטיפול באלימות".

"אלו אוניברסיטאות במדינות עם מערכת רווחה שונה לגמרי מישראל. הם באים ללא היכרות עם מערכת הרווחה הישראלית, עם החוקים הרלוונטיים ומדיניות הרווחה, מקבלים קצת ליווי ואז מפסיקים לקבל הכשרות. הם בלי כלים. זה מצב שהמדינה יוצרת".

לדבריה, היעדר הכלים והידע מוביל להחלטות מקצועיות שגויות, שיכולות לעלות בחיי אדם. "50% מהנשים שנרצחו בשנים האחרונות היו בתהליך טיפול ארוך טווח", היא אומרת. "איך זה יכול להיות? יש כשל בתהליך הטיפולי".

שלבי הקימה לפני שש שנים את עמותת אד'אר, שהיא מנהלת עד היום. העמותה עובדת עם אנשי ונשות מקצוע שמטפלים באלימות מגדרית בחברה הערבית. חלק מההכשרות שלה מתקיימות בשיתוף משרד הרווחה. "אנחנו עובדות בשני מישורים", מסבירה שלבי. המישור הראשון הוא העצמת אנשי ונשות המקצוע שנפגשים עם האלימות.

"אנחנו משוחחות איתם על איך זה משפיע עליהם ומשתקף בחיים האישיים שלהם, על מקומם כאנשי טיפול, איך ניתן לטפל ולעבוד עם אנשים בקהילה שלהם. חלקם עדיין מחזיקים בהרבה תפיסות שמחשיבות נשים כנחותות. יש גם איום על החיים שלהם עצמם.

"המישור השני הוא מתן כלים. למשל, כיצד לעשות הערכת סיכון מדויקת. אנחנו מלמדים אותם איך להעריך את מידת הסיכון לאישה, כדי להחליט האם להוציא אותה מביתה. מה עוד אפשר לעשות? תחשוב על אישה שכבר עשתה את הדרך, שברה מוסכמות ופנתה לעובד הסוציאלי, והוא לא ידע לזהות שהיא בסכנת חיים.

"אנחנו מאמינות שהחוליה של העובד הסוציאלי היא מאוד חשובה, ורוצות לחזק אותה. הם מאוד משפיעים על חייה של האישה הפונה אליהם".

שם העמותה, אד'אר, הוא שם החודש שמקביל לחודש אדר בשנה העברית. "בחרנו בשם הזה כי זה חודש האביב, אף שאנחנו עוסקות בסוגיות של רצח ומוות", אומרת שלבי. "חשבנו על שם של צמיחה והתחלות חדשות. בחודש הזה יש הרבה אירועים: יום האישה הבינלאומי, יום האדמה, ויום האם בחברה הערבית".

 "משרד הרווחה צריך להגביר את מתן הכלים"

עם הקמת העמותה, שלבי וחבריה החלו להיפגש עם עובדים סוציאליים ביישובים ערביים לסדנאות והכשרות. "מצאנו צוותים צמאים לידע, עייפים ולבד בחזית", היא מספרת. "הם לבד. אין הדרכה צמודה. יש נשים שבאות ומבקשות עזרה והעובדות הסוציאליות לא יודעות מה לעשות.

"פתחנו קו חירום חינם. יש המון צורך בעבודה בשטח. לאחרונה התחילו להקצות תקציבים, אבל זה לא מספיק. בלי קריאה מהארגונים הפמיניסטיים, לדעתי לא היו עושים כלום. את החוסר ממלאים ארגונים אזרחיים".

לדבריה, העובדים הסוציאליים מתייחסים לתיקי אלימות כאל עונש שמטילה עליהם מחלקת הרווחה. "הם לא רוצים לעבוד בזה. לפני ארבע שנים היה בלוד תקן לטיפול באלימות במשפחה, שבמשך שנה וחצי עמד ריק. יש להוסיף לזה את ההדרה, הפשע והאלימות הגואה. משרד הרווחה לא עוזר לקבל כלים, להתמחות ולהשתלם, ונותן ליווי רק בתחילת העבודה. זה גורם לאכזבה ולתסכול".

היא מספרת על האתגר המורכב של העובדים הסוציאליים בטיפול במקרי אלימות. "במחלקות הרווחה, התהליך הטיפולי הוא ארוך טווח", היא אומרת. "העובד הסוציאלי צריך לזהות נורות אדומות, ואת התהליך שבו נמצאת האישה. עליו להחליט אם ממשיכים טיפול במקום, או שמרחיקים את האישה מהגבר. לרוב מנסים לערב את הגבר בטיפול, ובדרך כלל הוא לא מסכים.

"בתהליך עצמו יש עליות וירידות. המטופלת מגיעה עם הרבה פחד, אי אמון, חוסר אונים. לפעמים היא רוצה שהאלימות תיפסק, אבל שהיא לא תעשה כלום. לפעמים היא מבולבלת. תפקיד העובד הסוציאלי הוא לעזור ולהקשיב לה, להחזיר לה את הביטחון העצמי, ואת הביטחון והאמון בסביבה. זה תהליך מאוד ארוך. רק אז העובד הסוציאלי יכול להציע לה מה שהוא רואה לנכון לעשות".

לדבריה, החוסר בהכשרה מתאימה, לצד חוסר ביטחון ואיומים מהקהילה, מונעים מהעובד לקבל את ההחלטה שתגן על נשים בסכנה. "לפעמים העובד הסוציאלי מפחד ומרפה מהתיק, ולפעמים הוא לא יודע איך לסיים את הטיפול. הוא צריך להחליט אם הוא מאבחן אלימות קשה ופועל מיידית להוצאה למסגרת, או שהוא ממשיך בטיפול ומחזק את האישה.

"אבל אין לו כלים והוא לא יודע להתמודד עם זה. אנחנו אומרים לעובדים: אם יש סכנת חיים וצריך להוציא את האישה מהבית, זה לא אומר שאתה לא בסדר. במקביל יש הרבה לחצים, ולפעמים העובד מתקפל. המטפלים עצמם לא מרגישים ביטחון אישי. זה מכניס אותם למעגל של פחד, חרדה ואי-יכולת לטפל".

"עדיף שהעובדים הסוציאליים לא יעבדו ביישוב שלהם"

שלבי מתייחסת לקושי נוסף של העובדים הסוציאליים בחברה הערבית: השתייכות לשבט או למשפחה מורחבת. "העובדים הסוציאליים עובדים בקהילה שלהם", היא אומרת. "כולם מכירים אותם. הם תמיד מחוברים לקורבן או לתוקף. איך אפשר לעבוד ולקבל החלטה מקצועית? הרבה פעמים הם מתקפלים".

איך אפשר להתמודד עם זה?
"צריך לעשות הפרדה בין זהות אישית למקצועית, ולפעול לפי האתיקה המקצועית. עדיף שלא יעבדו ביישוב שלהם. אבל אנשים לא מוצאים עבודה וחוזרים ליישוב שלהם. יש הרבה שחיקה ואחיזה במוסכמות שלהם עצמם, זה חסם".

הניסיון של שלבי ועמיתיה להציף את בעיית האלימות המגדרית בחברה הערבית נתקל בקשיים ובהתנגדויות. "יש לנו הרבה עבודה עם הקהילה. אבל הבעיה היא שבחמש השנים אחרונות יש עלייה באלימות בכלל, והפשיעה גדלה. זה עיכב את תהליך העלאת המודעות לאלימות נגד נשים, כי כל החברה בסכנה. האלימות והפשיעה מסביב, ויש סדר עדיפויות, עכשיו זה הגברים שנרצחים ברחוב. כתוצאה מכך הגברים מזלזלים יותר בנושא".

איך זה מתבטא?
"יש רגרסיה בחשיבות הטיפול. חזרו להגדיר את האלימות המגדרית כעניין שקורה במשפחה. אין זמן לשטויות הפמיניסטיות. זה החזיר אותנו 30 שנה אחורה. זה נתן לגיטימציה לתקוף את הארגונים הפמיניסטיים. אומרים שאנחנו מקלקלות את הבתים. ההנהגה לא תומכת בנו ומשאירה אותנו לבד. על הפשיעה עושים הפגנות, ועל רצח נשים לא עושים כלום".

מה נדרש לדעתך כדי שהיחס ישתנה?
"צריך פעולה יותר חזקה מהפגנה. צריך שהשיח הציבורי ישתנה, שההנהגה תוביל מסר שאין לגיטימציה לאלימות נגד נשים, שיסגרו פעם אחת את כביש 6. אנחנו עם ההנהגה במאבק נגד הכיבוש וההדרה של החברה הערבית, אבל הם לא איתנו במאבק באלימות נגד נשים. זה נותן לגיטימציה לתקוף אותנו, שאנחנו הבאנו את השיח והתופעה".

"המושג 'כבוד המשפחה' מסיר מהמדינה את האחריות"

לצד הביקורת הפנימית, לשלבי יש ביקורת חריפה גם על הממשלה. "המדינה מחזקת את התפיסות הרווחות לגבי החברה הערבית. יש שאומרים שהחברה אלימה, שזה בתרבות שלה, שהאלימות היא אינהרנטית. זה מחזק את התפיסה שהערבים הם אלימים.

"תוסיף לזה את המושג המעוות של 'כבוד המשפחה'. זה מסיר מהמדינה את האחריות, כי זה של הערבים. המדינה מחזקת את המנהיגות הפטריארכלית ומשתפת איתה פעולה. המדינה מעלימה עין מפרקטיקות של השלטון המקומי והפשיעה. זה מנהיגות שלא מספקת מענים לנשים. זה ממשיך את מעגל האלימות".

שלבי מדגישה שלמאבק באלימות מגדרית יש הקשר חברתי רחב, של יחסי כוח בין קבוצות חזקות לחלשות בחברה הישראלית. "סוגיית האלימות המגדרית היא סוגייה פוליטית, שמערבת יחסי כוח של גברים על נשים, יהודים על ערבים, חזקים על מוחלשים. לכן היא במהותה סוגיית זכויות אדם, לא בין הגבר לאישה, אלא של מיגור יחסי הכוח האלה".

לדבריה, בלי לשנות את התמונה הרחבה, היכולת לעשות שינוי מוגבלת. "אתה יכול לטפל באלימות, אבל יש דברים שלא נותנים לך להתקדם בסוגייה", היא אומרת. "מעמד חברתי, לאום, אתניות וגאוגרפיה משפיעים על הטיפול באלימות מגדרית.

"יש בישראל 15 מקלטים לנשים נפגעות אלימות, ורק שני מקלטים לנשים ערביות. במחלקות הרווחה אין הדרכות. לעובד סוציאלי יש 500 תיקים מכל הסוגים. ועדיין המדינה לא חושבת שצריך להקצות כספים, כי אנחנו מיעוט, אנחנו בשוליים".

שלבי רוצה לפתח בקרב העובדים הסוציאליים מודעות לאותה תמונה רחבה. "הרבה נשות טיפול לא עושות את החיבורים האלה. הן פועלות מתוך תפיסה שיש בעיה אישית שצריך לתקן. הן מנסות לעזור, אבל זה לא עובד.

"אנחנו מנסים להרחיב את היריעה, לראות את התמונה כולה. העובדת הסוציאלית צריכה להיות מודעת ובקיאה, ובעלת כלים לגלות את הסכנה האישית ולדעת לטפל. האוכלוסייה של המטפלים משתקעת במערכת ולא רואה את התמונה הרחבה".

"העובדים הסוציאליים הם סוכני שינוי חברתי"

המטרה של שלבי היא להעצים את העובדים הסוציאליים בחברה הערבית, ולאפשר להם לממש את הפוטנציאל המהפכני שטמון בתפקיד. "העובדים הסוציאליים הם סוכני שינוי חברתי. הרבה עובדים סוציאליים לא מבינים שהם סוכני שינוי בעצמם, שהם מנהיגים בעצמם. עובד סוציאלי צריך לראות את המציאות, ללמוד ולקרוא המון. זה לא קיים.

"לכן הטיפול הנקודתי הוא מצומצם. הם לא תופסים את יכולת השינוי וההשפעה שלהם על האישה. כעובד סוציאלי אתה משנה מציאות חיים של אישה שהיא מוחלשת ומושתקת, שהמשפחה שלה תומכת בגבר".

היא מתוסכלת מכך שלעתים המערכת עצמה לא מבינה את חשיבות התפקיד. "צריך לעבוד על כל המסגרת מסביב. איך אפשר להתקדם בלי להעשיר את הידע? עבודה סוציאלית זה לא למלא טופס ולשלוח לטיפול, זה עבודה של שינוי עולם.

"במקום זה, המערכת מעמיסה עליהם המון. המערכת מתפקדת כמו מפעל. זה הופך את העובד הסוציאלי לפקיד סעד. זה היה במשבר הקורונה. הם נשלחו לחלק מזון וציוד במקום לשוחח עם אנשים. הם לא יודעים מה התפקיד שלהם, לספק מזון ותנור או לדבר עם אנשים. המערכת הפכה אותם למכונות. איך תפקיד כל כך חשוב הופך להיות כלום?"

שלבי לא מתייאשת, ויש לה מסר לשר הרווחה, לראשי הערים ולהנהגה הערבית: "העובדת הסוציאלית היא חוליה חשובה ומוחלשת. צריך לתת לה מקום ולשים אותה במרכז. יש הרבה עובדים סוציאליים שעוזרים לנשים ומשנים, אבל צריך להרחיב את ההצלחות. צריך התלהבות. צריך לעשות דברים, ליזום דברים. אנחנו עוסקים בדיני נפשות".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!